לדמותה של המדינה

הניצחון המזהיר
"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" (ישעיהו סו, י). מידת השמחה ביום ירושלים היא כמידת הצער שהיה לנו כאשר ירושלים לא הייתה בידינו. כל אלה שהתאבלו על ירושלים ששים אתה משוש ושמחים על שחרורה וחזרתה אלינו. אמנם עדיין לא הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. בית המקדש חרב והצער על החורבן בעיצומו, אבל הגענו לפרק חשוב במהלך גאולתנו, חזרנו אל ירושלים ולמרחבי יש"ע. השמחה על כך גדולה ולכן אנחנו מודים ומהללים לה' ביום הזה.
כל העולם עמד משתאה לנוכח הניצחון המזהיר. ההצלחה הייתה כל כך גדולה שכולם הכירו באותה שעה שה' אלוקי צבאות ישראל מוליך את צבא ישראל לניצחון. בבת אחת עלה מעמדה של מדינת ישראל בעיני העולם. והעם היהודי זקף את קומתו. הניצחון הביא להתעוררות בקרב יהודי רוסיה והם תבעו לעלות לארץ ישראל. מאות אלפים עלו לארץ מרוסיה ומארצות אחרות בעקבות מלחמת ששת הימים.
הקמת המדינה בשנת תש"ח ומלחמת ששת הימים בשנת תשכ"ז, אלו שני מאורעות גדולים שלכאורה הם בעיקר מאורעות לאומיים, אך הם מהווים גם ציוני דרך בתהליכים הרוחניים של העם. עד קום המדינה במשך תקופה ארוכה היה הציבור הדתי בתהליך של נסיגה. רבים התרחקו מהיהדות והתרבו עוזבי התורה. כמעט שלא היו בעלי תשובה. הדרך הייתה חד-סטרית. אולם מאז קום המדינה חל שינוי. הציבור הדתי החל להתייצב ולהתבסס והתמעט זרם המתרחקים. אך עדיין הצבור הדתי לא צבר כוח להתרחב ולקרב רחוקים. כך היה עד מלחמת ששת הימים. מאז חל שינוי. עצם המלחמה הייתה שיעור גדול באמונה, והחזרה לירושלים, להר הבית ולכותל המערבי חיבר את העם לקודש. מאז מתפתחת תנועה של התקרבות ליהדות. קדושת ירושלים וההצלחה של צה"ל במלחמה זקפה את קומתם של היהודים בארץ ובעולם ועוררה את הרצון לחזור לשורשים.
תהליכי התקרבות והתרחקות
אמנם, לעומת התנועה של חזרה לשורשים והתחזקות הצבור הדתי בכמות ובאיכות, מתרחש תהליך הפוך בחלק מהציבור החילוני. הערכים הציוניים הבסיסיים נשחקים והולכים, ארץ ישראל אינה עוד ערך שיש לשאוף אליו, מדינה יהודית ליהודים כבר אינה מטרה. וחלק מהציבור החילוני הולך ומתרחק ממסורת יהודית ומזהות יהודית. משבר בציונות. אין עוד שאיפה לארץ ישראל השלמה, אין עוד שאיפה שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית אלא מדינה לכל אזרחיה, מדינה חסרת זהות.
שני התהליכים המנוגדים הללו יוצרים פער שהולך וגדל בין חלקי הצבור. מאבק סמוי וגלוי קיים בין חלקי העם, הפער בין שני החלקים האלה הולך ומתעצם, ותהום נפערת בין שני חלקי הציבור.
גם המאבק על גוש קטיף (נאמר לפני ביצוע תכנית עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון) הוא בעצם המאבק הסמוי שיש בין שני חלקי העם. אין כאן רק הבדלים של הערכות ביטחוניות, פוליטיות או מדיניות האם הצעד הזה נכון או לא נכון, לא זאת המחלוקת ולא על זה הדיון. הדיון הוא הרבה יותר עמוק, איזו מהות תהיה למדינה, איזה תוכן יהיה למדינה, מה תהיה דרכה של המדינה. האם זאת תהיה מדינת כל אזרחיה חסרת זהות יהודית השואפת לשקט ולמנוחה ללא יסוד משותף המייחד אותה, או מדינה יהודית לעם היהודי, בעלת תוכן יהודי וזהות יהודית ברורה.
המאבק על אופי המדינה חריף וכואב, תהום נפערת בין חלקי הציבור, בין הציבור הדתי המסורתי לבין הציבור החילוני השמאלני - אבל הכול לטובה. הניגודים החריפים יביאו לבירור עמוק ונכון של דרכו של עם ישראל, של הזהות היהודית של מדינת ישראל. אנחנו הולכים ומתקרבים לימים שהמציאות תכריז את קריאתו של אליהו הנביא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפּים" (מלכים א יח, כא) ואל מסקנתו של העם כולו שיאמר: "ה' הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים" (שם לט). אבל בדרך, עד שאנחנו מגיעים אל המגמה הזאת אנו נמצאים כיום בעימות נורא שקורע את העם, קורע את צה"ל וקורע את המשטרה. צה"ל והמשטרה נאלצים לעשות מעשים שמנוגדים להשקפתם, חלק גדול מחיילי צה"ל וחלק גדול מהשוטרים מתנגדים לעקירת יהודים מחבל קטיף ומצפון השומרון ונאלצים להתאמן לקראת המעשה המנוגד בעומק לאמונתם. מציאות זו גורמת לאיבוד המוטיבציה לשרת בצה"ל ובמשטרה ויכולה לפגוע פגיעה קשה ומשמעותית בצה"ל.
הייתי במשטרת בנימין ונתבקשתי לדבר בפניהם ולהציג את עמדתנו ביחס למהלכים האלה של הממשלה. אמרתי להם בסוף דברי שאני מאחל לשוטרים שכל התוכנית הזאת תתבטל והם לא יצטרכו להשתתף בה - כולם מחאו כפים והביעו בזה את תקוותם ורצונם שלא יאלצו להשתתף במשימה הקשה הזו.
על כן, התפקיד שלנו היום הוא לבטל את רוע הגזרה, ונהפוך הוא, שממנה יצא חיבור יותר עמוק שלנו אל ארץ ישראל. כך נציל את צה"ל מחרפת המעשה הקשה והרע הזה ומהמשבר שעלול להיגרם לצה"ל. אני מקווה שאני מייצג את כל מורי ורבותי הרבנים - אנחנו שולחים את ברכותינו לנוער ולמבוגרים האמיצים שנעצרו ושיעצרו במאבק לביטול גזירת העקירה של הישובים בחבל עזה ובצפון השומרון. אנחנו שולחים את ברכותינו לחיילים ולקצינים האמיצים שממאנים להשתתף במעשה הפשע המכוער והמרושע של עקירת יהודים. המסירות וההקרבה הזאת למען ארץ ישראל יש בה מתיקון חטא המרגלים והיא מקרבת אותנו לגאולתנו השלמה.
הפעם אני אומר לצבא ולמשטרה, אם תיכשלו ולא תצליחו לפנות את היישובים - הצלחתם. אתם לא צריכים להמתין עד שבת 'נחמו', אתם יכולים לומר כבר עכשיו שזאת משימה בלתי אפשרית, וכך להצליח במילוי תפקידו האמתי של צה"ל. צה"ל לא צריך לנצח את היהודים, צה"ל צריך לנצח את האויב. היה אצלי אלוף הפיקוד ואמרתי לו שאני מציע לו לסרב פקודה, הייתה שיחה מאוד נעימה, אלוף הפיקוד הוא אדם שומר מצוות, משלנו, וכשנפרדנו אמרתי לו: 'תקשיב למה שאמרתי'...
אנחנו מכריזים ביום הזה כי אנו נאמנים לכל ארץ ישראל השלמה ומייחלים שנזכה לקיום הברית, השבועה וההבטחה האלוקית לאבותינו לתת לנו את כל הארץ, כמו שכתוב: "כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם נתתיו... מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם, לא יתייצב איש לפניך כל ימי חייך" (יהושע א, ג-ה). מהיום הזה, יום ירושלים, ממקום הקודש בהר הבית אנו שואבים את הכוח להמשיך בדרך גאולתנו עד אשר נגיע לגאולה השלמה שכל עם ישראל ישוב לכל ארץ ישראל ובית המקדש יתנוסס לתפארת בירושלים, "ונהרו אליו כל הגויִם... ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ב-ג). חזק ונתחזק.