קול דודי דופק

כיסוי וגילוי בתהליך הגאולה
על הפסוק: "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, דומה דודי לצבי" (שיר השירים ב, ח-ט), אומר המדרש:
מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה, נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה... הדא הוא דכתיב: "ויפגעו את משה ואת אהרן" (שמות ה, כ)... כך גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהן... וכל שהוא מאמין לו והולך אחריו וממתין, הוא חיה. (שיר השירים רבה ב, כב)
כך סדרה של גאולה, הגאולה נגלית וחוזרת ונכסית, נגלית וחוזרת ונכסית. כך היה בגאולה הראשונה: בהתחלה משה ואהרן באים לגאול את ישראל ומבשרים להם על הגאולה, אחר כך השעבוד מתחזק ופרעה מכביד את ידו על ישראל. ישראל נגאלים ויוצאים ממצרים ושוב נכסה כשפרעה רודף אחריהם, ושוב נגלה בקריעת ים סוף.
כך בדורנו, הגואל נגלה וחוזר ונכסה. הוא נגלה במלחמת השחרור וחזר ונכסה, והוא נגלה במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכפורים נכסה. מלחמת ששת הימים באה לנו בהפתעה גמורה, שלושה שבועות לפני המלחמה, ביום העצמאות, לא היה אף סימן שעומד להתרחש אירוע מדיני-בטחוני חריג. התכוננו ליום העצמאות ולפתע פתאום מצרים החליטה להכניס את הצבא המצרי לסיני בניגוד להסכמים, המדינה ראתה בזה הפרה של ההסכמים והיה חשש גדול שהצבא המצרי יתקרב לגבולות שלנו וגייסו את כל המילואים. הדברים התחילו להתגלגל והירדנים שהיו בסכסוך עמוק מאוד עם המצרים התחברו אתם ועשו ביניהם הסכם. כעבור שלושה שבועות פרצה המלחמה וניצחנו ניצחון גדול ועצום שכל העולם עמד משתאה מולו. בבת אחת נעשינו מדינה גדולה גם בשטח וגם בעוצמה. כל השונאים והמסויגים מההצלחות של עם ישראל לא יכלו שלא להתפעל ולהתפעם מהניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים. "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו" (תהילים צח, ג), אני חושב שהפעם ראו יותר מאשר בדורות הקודמים, אז לא הייתה תקשורת ולא היה דרך לפרסם את כל הדברים בקולות ובתמונות, והפעם ממש כפשוטם של דברים: "ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו".
לפני המלחמה היתה תקופה של משבר במדינה. העולים התמעטו, היורדים התרבו, היה משבר כלכלי והתחושה לא הייתה טובה. התקרב יום העצמאות ועד אז בכל שנה ביום העצמאות היה מצעד צבאי, בדרך כלל בתל אביב, וכולם באו לראות את הצבא על יחידותיו השונות, את הטנקים, התותחים ושאר הכלים. באותה שנה החליטו לעשות את המצעד בירושלים. המדינות הערביות מסביב אמרו שזה נגד ההסכמים להכניס כלי נשק כבדים לירושלים, והממשלה השיבה שמכניסים את הכלים לירושלים בשביל מצעד ולא מלחמה, אבל היה לחץ בינלאומי, הממשלה הייתה חלשה ולא העזה לעשות את המצעד כפי שרצו. בסופו של יום זה היה מצעד רק עם חיל רגלים ובלי טנקים. אני לא רציתי ללכת למצעד הזה, חשבתי שהוא מבייש. המצעד הזה היה בעיני סמל של חולשה, אבל אבי זכרונו לברכה לקח את הילדים הקטנים שלי והם הלכו לראות את המצעד, ובאותה השעה שהמצעד הלא מכובד הזה צעד התחילה להתגלגל המלחמה. כשהם חזרו אבי אמר שהוא ראה את הרמטכ"ל נוסע במהירות מהמצעד, לא הבנתי מה הוא התפעל מזה - הרמטכ"ל נסע, אז מה? אבל הוא הרגיש שיש משהו באוויר, ואחרי שעתיים שמענו בחדשות שהרמטכ"ל נסע לראש הממשלה לפגישה דחופה כי המצרים התחילו להכניס צבא לסיני. כעבור כמה שעות החליטו על גיוס מילואים. פתאום זה קרה, ממש פתאום, תוך שלושה שבועות. הגואל נכסה ונגלה, ואי אפשר לדעת מתי הוא יתגלה מחדש.
להיות מוכנים לגדולות
לא היינו מוכנים בכלל למלחמה הזאת. לא היינו מוכנים בכלל לאפשרות שנחזור אל הכותל המערבי, אל הר הבית ואל כל המרחבים של ארץ ישראל - אילו היינו מוכנים היינו מתנהגים אחרת, היינו יוצרים עובדות שהיו נקבעות בשטח. מה שהיה אפשר לעשות בימים הראשונים לא היה אפשר לעשות אחר כך. בימים הראשונים העזו ליישר את כל השטח של רחבת הכותל, השטח שם היה צר מאוד, מטרים ספורים ואחר כך היו קירות ובתים, הממשלה החליטה ליישר את כל השטח תוך שלושה ימים ואיש לא פצה פה. בחג השבועות, בסך הכול ארבעה - חמישה ימים אחרי המלחמה, באנו בפעם הראשונה אל הכותל המערבי וכל השטח היה ישר, אין בתים ואין חורבות רק היה מאובק מאוד בעקבות העבודה שנעשתה שם. מותיקין והלאה זרמו אלפים אלפים של אנשים מכל ירושלים להיפגש עם הכותל המערבי. אילו היינו מעיזים, אילו היינו מוכנים לכך, לא היינו מוסרים את המפתחות של הר הבית לוואקף, היינו מיישרים את כל השטח, מפנים יותר אנשים, עושים עוד הרבה דברים ואף אחד לא היה אומר לנו דבר. הרי החוק הבינלאומי אומר שאם מישהו תקף אותך ואתה הגבת ותפסת את השטח שלו, הוא שלך! אבל לא היינו מוכנים לזה. הממשלה לא העלתה בדעתה שאנחנו עומדים לכבוש את המקומות הללו, ומיד נציגי הממשלה הכריזו שאנו מחזיקים את כל השטחים הכבושים כקלף לשלום ואם יהיה שלום נמסור את הכול.
רק אחד היה מוכן וחיכה לזה: זה היה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה. הוא חיכה לזה, וכשהגיעה השעה הזאת הוא עמד והכריז: "שבנו הביתה - לתמיד!".
הוי אומר שצריכים ללמוד מהניסיון. על כן חובתנו להיות ערוכים להפתעות נוספות, להיות מוכנים לכל תרחיש ולדעת למצות אותו עד תומו. שלא נמצא במצב המתואר בשיר השירים, שהדוד דופק והרעיה משתהה ועד שהרעיה קמה לפתוח, הדוד חמק ועבר ואז כבר מאוחר. עלינו להיות מוכנים לדפיקת הדוד. להתעצם באמונה שאנו בתהליך של גאולה ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. אחכה באמת ולא אתמהמה אלא אקבל אותו מיד, וכאשר מחכים לשעת הגאולה מכינים כל מה שאפשר להכין, מרבים בזכויות בכל יום ומוסיפים במצוות כדי להיות שותפים בזירוז בואו. עלינו להסתכל בגדלות על המאורעות, לא לראות אותם כמקרים חולפים אלא שכולם מכוונים על ידי ריבונו של עולם לקראת הגאולה, ויש להשתמש בכל מצב כדי לסייע למהלך הגאולה. ולזכור שגם הקשיים משמשים וממלאים תפקיד בדרך גאולתנו.
גם עכשיו אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד שלושה שבועות, אז היה קשה וגם עכשיו קשה. עכשיו יש מציאות מיוחדת ומסובכת, מצד אחד איום גרעיני עלינו שלא היה בשנים הקודמות, איום שהולך ומתעצם יותר ויותר מאיראן וכל השלוחות שלה, פיתוחים של הפצצות הכימיות המסוכנות - וכל זה מהווה סיכון קיומי. ומצד שני מבחינה מדינית יש נשיא חדש בארצות הברית שחציו מוסלמי וחציו נוצרי. הוא רוצה לחבר את המוסלמים עם הנוצרים ביחד ולקרב את קליפת ישמעאל עם קליפת עשיו, ויש לו יועצים יהודים שאולי אפשר לכנותם ערב רב. זה מצב חדש שלא היה מקודם ואי אפשר לדעת לאן המהלך הזה יכול להוביל. הנשיא החדש הזה היה מוכן בשמחה רבה לוותר לערבים על כל ארץ ישראל בשביל לאחד בין המוסלמים והנוצרים על חשבון עם ישראל...
אפשר לדמות את המצב למצב שהיה לפני מלחמת ששת הימים. לא מן הנמנע שזו הכנה לשלב חדש של הגאולה שהשכל אינו יכול לתאר, כשם שלפני ששת הימים שום הגיון לא יכול היה לצפות מה שעומד לקרות. יתכן שהמהלך הזה יכול להתפתח, וזה אומר שאנחנו מתקרבים לשלב הבא, כל בעיה היא כדי לפתור אותה. אנחנו מתקרבים לשלב של: "סבוני כדבורים דועכו כאש קוצים בשם ה' כי אמילם" (תהילים קיח, יב), כל בעיה באה בשביל שנתגבר עליה וננצח אותה. זה נמצא בנביאים ובחז"ל, שכשנגיע לקראת הגאולה ההתמודדות תגיע לשיאה, והיא אמנם הולכת ומתעצמת. אנחנו צריכים להיות מוכנים להתגלות הבאה, לדעת איך להשתמש בה בצורה הנכונה ביותר, כשהיא תגיע שלא נהיה במצב שהדוד דופק והרעיה לא פותחת, ועד שהרעיה מתארגנת ובכלל מעכלת שהדוד דופק, כשהיא מגיעה לפתח, הדוד כבר הלך...
הדפיקות שהיו במלחמת ששת הימים היו חזקות מאוד, הספקנו לקלוט משהו מהן אבל לא היינו מוכנים מספיק כדי למצות את הגודל של השעה בצורה המלאה. "אף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא" צריך לחכות. לחכות פירושו של דבר שאם הדוד דופק צריך לרוץ מיד אל הפתח, לחכות פירושו של דבר להכין הכול לקראת בואו, להרבות בזכויות, להרבות במצוות ולעשות את זה לא מתוך מגמה פרטית אישית שאני אהיה יותר צדיק, יותר טוב ויותר שלם - אלא במגמה להוסיף זכויות כדי לקרב את הגאולה. להוסיף זכויות כלליות כדי לתקן את העולם במלכות שדי. על כן מה שעלינו לעשות הוא להעמיק את האמונה שריבונו של עולם מכוון את המהלכים לגאולה, לבטוח בה' יתברך, ולהשתתף אתו בקרוב הגאולה, הן על ידי ריבוי תורה ומצוות, והן על ידי מה שניתן לעשות בעניינים הכלליים של קיבוץ גלויות, יישוב הארץ וקירוב רחוקים. בראש ובראשונה כל אחד יפעל על עצמו ואחר כך על סביבתו ואחר כך על המרחבים מסביב. וכל מה שעושים, כאשר עושים אותו מתוך גדלות ומתוך כוונה שבמעשה הזה נתקן לא רק את עצמנו אלא את הכלל - הרי המעשה מקבל ערך כפול ומכופל.
שבירת החומות
ההמשך של הפסוק בשיר השירים הוא: "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב, ט), והמדרש אומר שהכוונה במילים: "עומד אחר כתלנו" זה לאחר הכותל המערבי (שיר השירים רבה ב, כב). הדוד מציץ משם, "מן החרכים", בעבר לא זכינו להיות מול הכותל, קודם השכינה הציצה לראות האם כבר הגענו, ואחרי שהגענו הדוד "משגיח מן החלונות", החרכים התרחבו, החלון נפתח ויש כביכול השגחה יותר ממשית. עכשיו הדוד יכול לראות אותנו כי אנחנו נמצאים שם ליד הכותל המערבי. הזוהר (בחוקותי קיד, ב) אומר שהפירוש של: "מציץ מן החרכים" הוא שהקב"ה אוהב את עם ישראל אהבה גדולה מאוד, הוא היה מוכרח להגלות אותם לטובתם ולהרחיק את עם ישראל מפני שהן חטאו לו, אבל הוא רוצה אותם ומתגעגע אליהם, הוא רוצה לראות את עמו, את הרעיה! אז הוא לא יכול להתגלות אליהם כי הוא חייב להסתיר פניו מהם, זה עניינה של הגלות, ולכן הוא עולה במדרגות עד שהוא מגיע ומציץ מן החרכים, מציץ לראות את עם ישראל. הקב"ה מתעניין בנו וחפץ בנו.
פעם היינו רחוקים מאוד. הייתה חומה שסגרה על ארץ ישראל, היה אסור לעלות בחומה, זה לא היה איסור ממשי אלא איסור מציאותי, כמו שהרב צבי יהודה היה אומר על שלושת השבועות, שאין הכוונה לשבועה מציאותית אלא עובדתית, לא יכולנו לבוא (לנתיבות ישראל א, מאמר י). עד שנשברה החומה הזאת, עד ששברנו אותה. החומה החיצונית הזאת היא בעצם חומה פנימית: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם" (ישעיהו נט, ב), העוונות יוצרים חומות גשמיות, מציאותיות, שאי אפשר בגללן להיכנס לארץ ישראל. בהצהרת בלפור התמוטטה החומה מסביב לארץ ישראל במידה מסוימת, ועם הכרזת המדינה החומה נפלה לגמרי, נפתחו השערים ואין כבר מחסום שעוצר אותנו מלבוא לארץ ישראל. אבל אז נוצרה חומה סביב ירושלים העתיקה, חיץ בין החלק היהודי ובין החלק שהשתלטו עליו הערבים, ולא יכולנו להתקרב אל העיר העתיקה. במלחמת ששת הימים גם החומה הזאת נשברה והגענו אל החומה האחרונה - הר הבית. עדיין אנחנו מנועים מלהיכנס לתוכו, עוד לא הגענו לטהרה שאנחנו יכולים להיכנס לתוכו ולבנות בתוכו את בית המקדש, עדיין יש חומה, אבל שם נמצאת השכינה והקב"ה מציץ עלינו ומשגיח עלינו.
אילולא דמיסתפינא הייתי מביע את דעתי שצריך בששת הימים של המלחמה להימנע מלומר תחנון. בכל יום היו ניסים גדולים, וכמו שתקנו כשנצחו את הבייתוסים לא לומר הספדים בימי ניסן מא' עד ח' (תענית יז, ב) וכן הלאה, כאן על אחת כמה. אמנם בטלה מגילת תענית, אך כעת אנו בתקופה של חזרה לארצנו וצריך להודות ולהלל, ומי שבעל מסורת משפחתית חסידית פשוט שאין לומר תחנון בימים אלה. אין זו הוראה למעשה, אך יש מקום להרהר ברעיון.
איך שוברים את החומה האחרונה?
אפשר להסביר את המילים "מן החרכים", באופן רוחני. אם החומה הזאת נגרמה על ידי העוונות שלנו שמבדילים בינינו לבין אלוקינו - אז יש חרכים בחומה שאנחנו עושים על ידי המצוות. הקשר שלנו עם הקב"ה דרך החומה הוא דרך המצוות שאנחנו עושים, אלו החרכים הקטנים. החלונות, היותר גדולים - זה לימוד התורה שלנו. אנחנו עוסקים בתורה ומחוברים אל הקב"ה, למרות החומה שנמצאת, יש חלונות. את החומה הזאת אנחנו חייבים להפיל, שלא יהיה חס וחלילה המשך לעוונותינו, זאת העבודה שלנו. החומה הזאת נופלת גם על יד המצוות וגם על ידי הייסורים. הייסורים שעם ישראל עובר הם ייסורים שממרקים, ייסורים שבונים. הייסורים שעם ישראל עבר בכל הדורות הם ייסורים שהוסיפו לנו זכויות עצומות, כי להמשיך להיות נאמן לריבונו של עולם אחרי כל הייסורים האלה, לא לעזוב את הקב"ה, זו זכות עצומה. "יסור יסרני י-ה" (תהילים קיח, יח) ואנחנו לא עוזבים את הקב"ה! לכאורה קשה להמשיך, דורות אחרי דורות אחרי דורות של ייסורים ועדיין להישאר נאמנים, כולם מצביעים עלינו באצבע ואומרים שאנחנו סובלים כביכול בגלל שאנחנו הולכים בדרך המסוימת שלנו - ואנחנו נשארים נאמנים. זכויות עצומות נרכשות ונרכשו במשך כל הדורות על ידי הנאמנות שלנו למרות כל הייסורים. גם היום יש לנו ייסורים, אנחנו מקווים שהם רק ייסורים של חששות, אבל לפעמים הפחד יותר גרוע מעצם המכה וגם הפחדים הם ייסורים איומים. כמו שתיארנו את המצב המדיני והביטחוני, יש תחושות קשות ואנחנו דבקים בריבונו של עולם ולא עוזבים.
אנחנו יודעים שאנחנו מאוד קרובים אל השלב הבא ובידינו לפעול ולהיות שותפים על ידי שאנחנו עוסקים במצוות ביתר דבקות. כל יום טוב יותר מהיום הקודם, להמשיך להתעלות ולהמשיך להתקדם. מתוך הכרה שאנחנו נמצאים בארץ ישראל ושאנחנו נמצאים בתקופה של הגאולה - כל המעשים שלנו מקבלים גודל ואיכות חדשה ומיוחדת. בעזרת ה' אנחנו נעשה את שלנו. אנחנו גם מלאי סבלנות, אנחנו צריכים להיות במצב כזה שלא מופתעים אם זה יבוא לפתע, אך גם לא מתאכזבים אם זה מתעכב ונדחה בכמה ימים, שבועות או חודשים... כמה שזה יהיה... וזה קרוב. חזק ונתחזק, ושנזכה במהרה לגאולה שלמה.