עיר הקודש והמקדש

התרחבות ההתיישבות מאז המלחמה
"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה" (ישעיהו סו, י). אומר הזוהר (במדבר קיח, א) מפני שהשמחה אינה נמצאת אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקודש, ואז השמחה היא של כולם - שמחה למעלה ושמחה למטה.
במלחמת ששת הימים נפרצה חומה נוספת, שהבדילה בין ישראל לאביהם שבשמים בזמן הגלות ("אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה... ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים", ברכות לב, ב), וחזרנו הביתה – לירושלים, להר הבית, למקום בית ה'. ומאז, ירושלים התרחבה, ורבבות יהודים נוספו בה בשכונות הרבות ממזרחה: רמות, רמת שלמה, רמות אשכול, הגבעה הצרפתית, נווה יעקב, פסגת זאב, ארמון הנציב, הר חומה, גילה וכמובן עיר דוד, העיר העתיקה והר הזיתים. וביהודה ושומרון קמו: מאה עשרים ושבעה ישובים, מהם ארבעה ערים שבכל אחת עשרות אלפי תושבים, שלוש עשרה מועצות מקומיות שבכל אחת אלפי תושבים ומאה ועשרה יישובים שמתפרסים ברחבי יהודה ושומרון, מלבד יישובי הבקעה. על זה אנחנו מודים לריבונו של עולם אלוקי ישראל, אבינו, ואילו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקים להודות על כל הטובה הזאת.
אמנם, ככל שההתיישבות מתבססת בירושלים העתיקה ובכל שכונותיה המזרחיות, וככל שההתיישבות ביהודה ושומרון גדלה, כך גם גוברת ההתנגדות. ההתנגדות של העולם היא פועל יוצא מעוצמת ההתבססות, ויש להניח שכך יהיה להבא - אנחנו נמשיך להתבסס בארץ ישראל כולה ובירושלים, וההתנגדות תגבר יותר ויותר עד שנגיע לגאולה השלמה שאנו מצפים שתהיה בקרוב, כמו צירי לידה המתגברים ככל שהלידה מתקרבת.
השמחה שלנו אינה מתבססת על הבטחות של מדינאים ופוליטיקאים שהם בשר ודם, וגם הדאגות שלנו אינן מאיומים של בשר ודם, השמחה שלנו מתבססת על הברית והשבועה שכרת ה' עמנו ועל ההבטחה בתורה: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" (ויקרא כו, מב). אנו מובטחים בגאולה השלימה, וכל שלב של הופעה של חלק מהגאולה ממלא אותנו שמחה עצומה, וכל עיכוב והקפאה כליל יחלפו והם יביאו להופעה שלמה של הגאולה.
מעלתו של בית המקדש
כדי לעמוד על גודל הזכות והטובה שזכינו במלחמת ששת הימים, לשוב לירושלים עיר הקודש העתיקה ולהר ה', הר הבית, צריך להבין את עניינו של בית המקדש.
ישנן מדרגות מדרגות בהשראת השכינה בעולם ובישראל. היה גילוי שכינה גם במצרים, שנאמר: "'ובמורא גדול' (דברים כו, ח) - זה גילוי שכינה, כמו שנאמר:... 'ובמוראים גדולים ככל אשר עשה לכם ה' אלוקיכם במצרים לעיניך' (דברים ד, לד)" (הגדה של פסח), זה היה גילוי שכינה במדרגה מסוימת. אחר כך בקריעת ים סוף מדרגה גבוהה יותר של גילוי שכינה, שנאמר: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן" (מכילתא דר"י בשלח, מסכתא דשירה, פרשה ג). אחר כך מתן תורה, היה שיא של גילוי שכינה יותר מקריעת ים סוף. אך הופעות אלו היו לזמן מסוים בלבד. אחר כך במשכן שרתה שכינה באופן יותר קבוע, אך לא היה מקום קבוע, כי המשכן היה נייד והשראת השכינה הייתה באופן ארעי יחסית, עד שנבנה בית המקדש בימי שלמה, אז שרתה שכינה בישראל בקביעות בשיא ההופעה.
הבית השלישי גדול יהיה עוד יותר כדברי הראב"ד (הלכות בית הבחירה ו, יד): "לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו".
מה גדול יותר - תפילה או קרבנות?
האבות תקנו תפילות במקום קרבנות (ברכות כו, ב). לכאורה עבודת ה' בתפילה היא יותר עליונה מעבודת הקרבנות. היא עבודה רוחנית בפה, בלב ובמחשבה, והיא יותר עליונה ממעשה בפועל. ויתכן שיעלה בדעתו של אדם שלאחר שתקנו חכמים תפילות כנגד קרבנות, אנו במדרגה גבוהה יותר של עבודת ה', הגענו לעבודת ה' שבלב, והרי עבודת ה' רוחנית היא העיקר. כל העולם מתקדם ונעשה יותר מופשט, יותר רוחני, וגם עבודת ה' התעלתה למעלה חדשה. ואולי עבודה מעשית בפועל במקום מסוים היא משנית בחשיבותה, ולכן אולי עבודת הקרבנות המוגבלת במעשה ובמקום בבית המקדש כאילו כבר לא במקומה המרכזי, ותחתיה באה ועולה העבודה הנפשית הפנימית, עבודה שבלב ובפה - התפילה.
הזוהר מתייחס לעניין זה בפרשת בהר (קט, ב מתורגם) וכך אומר:
אף על גב שתקנו האבות תפילות במקום קרבנות, זה הוא חיוב הנפשות, הרוחות והנשמות (כי עבודת התפילה היא רוחנית פנימית) לקב"ה והשכינה.
כל עבודת ה' היא לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה. יש ייחוד פנימי רוחני אך ייחוד זה הוא עליון, וצריך גם לייחד את הקב"ה והשכינה בפועל, בגילוי, במציאות, וזה נעשה בבית המקדש. בית המקדש נקרא כסא לה', כמו שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמיהו יז, יב), בזה שהמלך יושב על כסא מלכותו, מתגלה כבוד המלכות. בית המקדש הוא כביכול הכסא בו מתגלה מלכות ה', וכל עוד שאין בית מקדש בנוי נאמר: "כי יד על כס י-ה" (שמות יז, טז), הכסא אינו שלם (תנחומא כי תצא, סימן יא) ואין ההופעה האלוקית שלימה. ואומר הזוהר (שם), שעל זה אנו מתפללים: "שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו". הווי אומר שכמו שלנשמה בלי גוף אין קיום בעולם, כך עבודה רוחנית נשמתית בלא מעשים בפועל היא תלושה וחסרת בסיס קיומי בעולם. הנשמה זקוקה לגוף כדי להתגלות בעולם והגוף זקוק לנשמה ובלעדיה אין לו משמעות ובטל כלא היה. על בית מקדש ללא עבודה רוחנית אמתית נאמר: "למה לי רוב זבחיכם" (ישעיהו א, יא) ואין לו קיום, ועל חורבן בית המקדש נאמר: "קמח טחון טחנת" (איכה רבה א, מא וראה נפש החיים א, ד), אחר שנחרבה הרוח הפנימית ממילא גם נחרב בית המקדש בפועל. כך גם לאידך גיסא, אין קיום שלם לרוח הפנימית בלי שהיא תהיה מתגלה בפועל בעבודת בית המקדש.
לכן באה התודה הגדולה לריבונו של עולם שהשיב אותנו לירושלים ולהר הבית, והתקדמנו צעד גדול לקראת בנין בית המקדש, לקראת גילוי כבוד ה' הגדול בצורה גלויה ופנימית. כל שלב ממשי בקירוב הגאולה מהווה בסיס להופעה הפנימית, ועבודת ה' הרוחנית מתעצמת, התפילה מתעלה, החיים מתקדשים, והמציאות הממשית מרוממת את כל הכוחות הרוחניים. אינה דומה עבודת ה' הרוחנית של עם ישראל לפני מלחמת ששת הימים, לעבודת ה' אחרי מלחמת ששת הימים. כל התקשרות נוספת של עם ישראל לארץ ישראל, לירושלים ולמקום המקדש מעלה את המדרגה הרוחנית של עם ישראל, וגם כל עלייה רוחנית פועלת על התקשרות נוספת לארץ ישראל. מתוך הכרת הזכות הגדולה, מתוך ההודאה לה' שזכינו לכל הטובה הזו, הננו נקראים להוסיף עוד בעבודת הקודש ולהיות פועלים כביכול עם ה' להמשך גאולת ישראל.
מדרגות בנבואה ובעבודת ה'
הזוהר (שם קי, א) מוסיף ואומר, שיש מדרגות שונות בנבואה: יש נביאים המתנבאים בראיה ויש בשמיעה:
יחזקאל רואה, ונבואתו מהעיניים (מראה המרכבה), חבקוק מהאוזניים, בשמיעה ("ה' שמעתי שמעך יראתי", חבקוק ג, ב)... ויש נבואה במדרגת הפה, שנאמר: "ויגע על פי" (ישעיהו ו, ז; ירמיהו א, ט), ויש נבואה המופיעה ברוח החוטם, כמו שכתוב: "ותבוא בי רוח" (יחזקאל ב, ב). ויש נבואה ביד, כמו שכתוב: "וביד נביאם אדמה" (הושע יב, יא).
כלומר, כל נבואה, כביכול, נאחזת באבר של ההופעה העליונה ומקבלת ממנו - זה בעין וזה באוזן, זה בפה וזה בחוטם. יש מדרגות יותר עליונות פנימיות ויש יותר נמוכות שנאחזות כביכול לא בגוף המלך העליון, בדרך משל, אלא בלבושים של המלך. וממשיך הזוהר (שם):
וכך גם בתורה יש פשט, יש רמז, יש דרוש, יש סוד ויש סתרי סתרים. וכך גם בעבודת הקרבנות, אף על גב שהכול לה', אך ה' כביכול מחלק אותם למחנות שלו. את הקרבן הפסול ניתן לכוחות הפסולים, לסט"א.
כלומר, כמו מלך שמקבל מיסים, מתנות, ויש לו משרתים ויש לו בעלי חיים שצריך להאכילם. את האוכל שלא ראוי נותנים לכלבים, כך יש כוחות רוחניים כעין כלבים והם השורש של מציאות הכלבים בעולם. ממשיך הזוהר (שם) שאלה שעובדים את ה' יותר בכוונה עבודתם עולה וניתנת למלאכים, ואלה שבמדרגה יותר גדולה עבודתם עולה ומפרנסת כביכול את האוכלים על שולחנו של מקום, והעובדים הגדולים ביותר - כביכול, ריבונו של עולם יורד בעצמו לקבל את הקרבנות שלהם. כלומר, כמו שבאכילת קדשים יש מדרגות, יש שיירי מנחות ויש המנחות עצמן ויש אכילת הקדשים, כך לפי מדרגת השתדלותו של אדם בעבודת ה', היא עולה ופועלת למעלה.