שאול ישב בכיסאו חיוור ומתוח. אמנם, הוא הבעלים של המפעל הגדול והמשגשג, אך שיחת פיטורין היא תמיד שיחה קשה מאד.
הפעם, השיחה תהיה קשה במיוחד. המפוטר אינו עובד רגיל. הוא הולך לפטר את דוד, המנכ"ל והמייסד של המפעל. דוד, איש חזון ומעש, אדם יקר ומסור, שהקים את המפעל מהמסד ועד הטפחות. דוד, שבלעדיו הפרויקט לא היה יכול לצאת לדרך, ועד היום הוא ממשיך ומקדם את המפעל באהבה ובמסירות.
ובכל זאת, אין לו ברירה, עליו לפטר את דוד. דוד הזקין, הוא הולך ונחלש, והמפעל זקוק למנהל צעיר ונמרץ. ב"ה המפעל ימשיך ויצמח, יש מספר מנהלי מחלקות, שדוד בנה במהלך השנים, ויוכלו להחליפו. אך כיצד יאמר לו זאת? מהיכן ימצא מילים?
דוד נכנס לאיטו למשרד, והתיישב על הכיסא מול שאול. קרה משהו? שאל בדאגה.
תראה, פתח שאול והשפיל עיניו... מוציא אט אט ובגמגום את הבשורה הקשה מפיו. כשסיים, הרים את עיניו בדאגה.
להפתעתו, חייך דוד חיוך רחב, והגיב: ב"ה שזכיתי!
במה זכית? התפלא שאול.
זכיתי להקים מפעל גדול, גדול ממני. אכן, המפעל זקוק למנהל צעיר, ואני עוזב אותו בסיפוק גדול, שהוא ממשיך ופורח בלעדי!
בימים הקרובים נחוג את יום שחרור ירושלים עיר הקודש. בתורה, לא נזכרה ירושלים מפורשות כמקום המקדש, אך הצטווינו לעלות לרגל "למקום אשר יבחר ה'". דרך ארוכה עברה ירושלים עד אשר זכתה והתנוסס בה המקדש בהר מרום הרים, והוכתרה לעד כמקום אשר יבחר ה'. בתחילה – עקד בה אברהם את יצחק בנו, יעקב לן בה וגילה שהיא בית אלוקים, בהמשך – כבשה דוד והפכה לבירתו, העלה אליה את ארון ה', ובסוף – זכתה ושלמה הקים בה את המקדש לדורות עולם.
אחת הפסגות הגבוהות בדרך להכרזתה כעיר הקודש לנצח, התגלתה דווקא באחת מנקודות השפל שלנו כעם. אבשלום מורד בדוד המלך, בן קם באביו, ודוד נאלץ להימלט בראש נאמניו, מפני אבשלום המתקרב לבירה בתמיכת העם.
באותה שעה, הכוהנים והלויים, המודעים לכך שדוד הוא משיח ה', המלך אותו משח ה' למלוך על ישראל, חושבים שאף השכינה גולה עם דוד מירושלים. נושאים הכוהנים והלויים את ארון הברית, כדי שימשיך לנדוד עם דוד, כפי שנדד עד כה ממקום למקום.
והנה, למרבה ההפתעה מצווה דוד את צדוק הכהן: "השב את ארון האלוקים (אל) העיר! אם אמצא חן בעיני ה', והשיבני, והראני אותו ואת נווהו" (שמואל ' טו, כה). באותה שעה, מחדש דוד לכוהנים חידוש גדול. השכינה הגיעה למקומה הקבוע, ירושלים נבחרה לנצח למקום אשר יבחר ה'. גם אם המלך – משיח ה' עוזב את ירושלים, השכינה והארון נשארים בה לעד. (ואכן, לאחת הדעות בגמרא – בטרם החורבן, נגנז הארון במחילה בהר הבית, ונשאר בירושלים אף בעת החורבן). קדושת ובחירת ירושלים אינה תלויה בדוד או באיש אחר, כי קדושתה קדושת נצח. מפעלו הגדול של דוד, בחירת ירושלים, גדול ממנו.
מדהים לגלות, שבאותה שעה היסטורית קשה אך מלאת הוד, נשלם מהלך ארוך של שנים רבות. ראשיתו של הסיפור בימי בני עלי במשכן שילה. בני עלי, חשבו שהקדושה העיקרית מצוייה בכהנים – באנשים, וניסו לחזק את מעמד הכהונה על חשבון מעמד קדושת המשכן-המקום. הם היו תובעים ממקריבי הקרבנות במשכן, לתת להם, מבשר הקרבן עוד בטרם הוקרבו האמורים במזבח, והיו נוטלים את הבשר בכוח ממי שסרב לתביעתם. במעשה זה, המנוגד להלכה, ביקשו לבטא שהקדושה תלויה בכוהנים-באנשים ולא במזבח-במקום. מעשיהם הוציאו שם רע למשכן, ואנשים חדלו מלעלות לשילה.
לעומתם, פעל אלקנה להשיב את האנשים לשילה – לקדושת המקום. בהמשך, בנו שמואל, המשיך במפעל חייו והוא האיש שזכה ביחד עם דוד המלך לגלות את הסוד, שירושלים היא המקום הקדוש לנצח. כדברי הגמרא (זבחים נד) – 'וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה', וכי מה עניין ניות אצל רמה? אלא שהיו ישובים ברמה ועוסקים בנויו של עולם, מקום המקדש בירושלים.
ואכן, הנבואה הראשונה שהתנבא שמואל, עוסקת בעונש הכבד שיקבלו בית עלי על מעשיהם המקולקלים. מרכז העונש היא הנבואה על כך, שהכהונה הגדולה תעבור מבית עלי למשפחות כהונה אחרות. נבואה זו לא התקיימה מיד, היא המתינה לרגע המתאים.
והרגע הגיע. בשעה שהכהנים נוטלים את ארון הברית, כדי ללוות את דוד בבורחו מפני אבשלום, הכהן הגדול הוא אביתר מצאצאי עלי. אולם, הציווי להשיב את הארון למקומו, נאמר לצדוק הכהן הגדול החדש.
חז"ל ציינו רגע זה כרגע התגשמות הנבואה. דוד ביקש לשאול את הכהן הגדול ב'אורים ותומים'. כדי להבין את תשובת ה'אורים והתומים' היה צורך בכהן גדול בעל רוח הקודש. דוד שאל את אביתר ולא קיבל מענה, ואז לבש צדוק את בגדי הכהונה הגדולה וזכה במענה, וכך התקיימה הנבואה (יומא עג:).
נמצאנו למדים, שהרגע בו הושלם המהלך מימי עלי ושמואל, לקיבוע התובנה שהכוהנים שואבים את כוחם ממקום המקדש ולא להיפך, הוא הרגע בו התברר שנבחרה ירושלים לנצח.
והנה... עברו דורות... וב – כח' באייר, יום ההילולא של שמואל הנביא, שוחררה ירושלים לנצח!