חודש חשוון נקרא בתנ"ך 'ירח בול' כך נאמר במלכים א (ו, לח) "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי". אם כן, יש לנו מניין כפול של מספר החודשים ושמות החודשים. מספר החודשים נועד להזכיר לנו את יציאת מצרים החודש הראשון הוא החודש הראשון ליציאת מצרים, השני, השלישי וכן הלאה...

ואילו שמות החודשים שעלו עם ישראל מבבל נועדו להזכיר את הגאולה מבבל - באמצעות שמות החודשים. אבל מה הוא השם הזה 'בול'? פירשו המפרשים מדוע נקרא חשוון בשם זה. לפי רש"י (שם): כי בחודש זה העשב כבר בלה וכלה בשדה ובוללים לבהמה מן המספוא אשר בבית. ויש שפירשו: לשון יבול. שבחודש זה מתחילה החרישה והזריעה החדשה, וזהו השם 'בול'. אנחנו רגילים לקרוא לחודש הזה חודש חשוון ומוסיפים עוד מילה אחת 'מר-חשוון' הכוונה למים, טיפת מים נקראת מר "הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי" (ישעיה מ, טו), אנחנו מצפים בחודש זה לגשמים.

כדאי לתת את הדעת על כך, שהזכרת גשמים יש לנו כבר בשמיני עצרת שהתחלנו להזכיר 'משיב הרוח ומשיב הגשם' אבל לשאול על הגשמים בברכת השנים, אין אנו שואלים 'ותן טל ומטר' עד ז' במר-חשוון. המשנה (תענית פרק א, משנה ג) מנמקת את זה בנימוק מעניין מאוד - כך אומר רבן גמליאל "בשבעה בו" כלומר בשבעה בחודש מרחשוון, 'ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת'. ממתי אנו דואגים שאחרון שבישראל יגיע לנהר פרת? אנחנו יודעים 'שלא תשמע באוזניך תפילת עוברי דרכים' שאם כמה עוברי דרכים הולכים, ומאידך גיסא הארץ מצפה לגשמים איך נוכל להתחשב בבקשות הפרטיות?

יש דבר מעניין בהלכה שבא להדגיש את העניין הציבורי. בהלכה נאמר (בשולחן ערוך, אורח חיים סימן קיד) שאסור להזכיר את הגשם עד שיזכיר שליח ציבור כלומר אדם לא יכול לומר 'משיב הרוח' לפני ששמע את ההזכרה הציבורית. מדוע נקבעה הלכה זאת? היא נועדה להדגיש את הערך הציבורי ואת חשיבות הגשמים לכל ישראל. לכן, מתמיה אף יותר הנימוק הזה שבמשנה: "עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" אבל אם המשנה הזכירה זאת, נראה שגם זה אינו עניין פרטי אלא עניין כללי.

נשווה זאת להבאת פרות הביכורים הנמשכת מן העצרת ועד החג. בתקופה זאת, שבה נערך המצעד הגדול והנפלא של פרות ארץ ישראל לספר בשבחה של הארץ, אנחנו קוראים את פרשת הביכורים כדי להגדיל את המעמד, לפאר ולרומם אותו: 'מעצרת ועד החג מביאים וקוראים', אבל "מהחג ועד חנוכה מביאים ולא קוראים", כי כבר אין כל כך הרבה פרות וכשמעטים הפרות אין לספר בשבחה של ארץ ישראל. אם כן, כשאנחנו מדברים על הצעדה הנפלאה של עולי הרגלים אנחנו גם דואגים לאלה שבאו לספר בשבחה של הארץ והביאו את פרותיה, וצריך לדעת שעד שלא נגמר התהליך הקודם אי-אפשר להתחיל בתהליך החדש.
כלומר, איננו יכולים להתחיל בשאלת גשמים לפני שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. הם, עולי הרגלים, שבאו לספר שבחה של ארץ ישראל והסימן הזה הוא לא סימן חיצוני - הוא סימן מהותי - לכן, צריך לגמור את המסלול של הבאת הפרות ושבח הפרות של השנה שמסתיימת ועוברת ובמסלול של התחלת השנה החדשה – להתחיל רק לאחר שאחרון העולים שבישראל יגיע לנהר פרת.

יש לשים לב שמדובר כאן על נהר פרת. לא מדברים כאן על הגולן אלא על מרחב גדול יותר - עד קצה האופק שלנו. בכל אופן, התזכורת ההלכתית היא לא בגבולות הללו שמתמקחים עליהם כיום, אלא אנו מתפללים על גשמים באותו שטח של הארץ שאנו מקווים שנזכה לו: "עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת".