חג שבועות הוא חגם של הגרים. רות המואבייה היא האמא הרוחנית של הגרים בכל הדורות כולם, ולכן זהו זמן טוב לגעת באחת הנקודות הרגישות ביותר בעולם היהודי כיום.
על פי הסטטיסטיקה, כיום ישנם כחצי מיליון אנשים שמעוניינים להתגייר. ככל הנראה מעולם לא היה הסטטוס היהודי נחשק יותר. זהו מצב מבורך, אולם הוא מעמיד בפני הממסד הרבני בעיות לא פשוטות. לא ניכנס כאן לצדדים ההלכתיים של הגיור, אלא ננסה להבין את המשמעות הרוחנית העומדת מאחורי התהליך.
גיור הוא שם כולל להפיכתו של לא-יהודי ליהודי. עצם המושג גיור הוא בעייתי. בניגוד לדתות כדוגמת הנצרות או האסלאם, הזהות היהודית אינה פועל יוצא של בחירה, אלא תכונה מולדת שעוברת מהאם היהודייה לבניה. כיצד אפשר אפוא להחליט שיום אחד אדם שנולד כלא יהודי, מלא רצון טוב ככל שיהיה, ייחשב כיהודי?
בתורת הסוד מצוי הסבר שיכול לשפוך אור על נושא הגיור. הרעיון של הגיור, מסבירים חכמים (שבת קמו, א), הוא שישנם אנשים שאף שהם עצמם לא נולדו כיהודים, הרי נשמתם יהודית: "אף על גב דאינהו לא הוו בהר סיני - מזלייהו הוו" (אף שהם עצמם לא היו במעמד הר סיני, נשמתם הייתה). ישנם אנשים שאף שנולדו כלא-יהודים חשים משיכה אינסטינקטיבית לעם ישראל. מכיוון שכך, עניינו של תהליך הגיור והקשיים שמערימים על מי שרוצה להתגייר הוא כדי לברר האם אכן מסתתרת כאן נשמה יהודית אם לאו.
יתרה מזאת, המושג גיור בעם ישראל אינו תקף רק לבני אדם אלא גם לתפיסות עולם. התלמוד במסכת פסחים כותב כי "לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות, אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" (פסחים פז, ב). זהו מאמר תמוה. מספר הגרים שהתווספו אל עם ישראל במהלך הגלויות השונות הוא שולי, ואין זה מסתבר כי מפני כך גלו ישראל מארצם.
אלא שאפשר להבין את מאמר התלמוד באופן אחר: עניינם של תהליכים גדולים בעם ישראל הוא גיור, לא רק במובן הממשי של גיור בני אדם, אלא אף במובן הרוחני של גיור רעיונות. במהלך הדורות, בעיקר בזמן הפיזור של עם ישראל בין התרבויות השונות, מתווספים לעם ישראל כיווני חשיבה שמַפרים את העולם היהודי.

לגייר רעיונות
ביציאה למלחמה, מלמדת אותנו התורה, נתקל הלוחם לעתים ב"אשת יפת תואר" ומכניסהּ אל תוך ביתו. במבט ראשון יש כאן תיאור של מציאות שלילית וניסיון למתן את פראותם של הלוחמים בזמן המלחמה, כנאמר על כך בתלמוד: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כא, ב). אולם רבי חיים בן עטר, אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים, מבאר פסוקים אלו באופן שונה: במלחמות ישראל, כך הוא מסביר, הן הממשיות הן התרבותיות – יש אפשרות שבה מזהה עם ישראל בין העמים "נפש קדושה בין הקליפות", נשמה גדולה או רעיון נכון שנשבו.
במלחמת התרבות להופעת הערכים היהודיים, מוצאים אנו לעתים מקומות בעייתיים שבהם מסתתרת "אשת יפת תואר" – רעיון אמיתי, גרעין אמת שקבור בתוך זוהמה תרבותית. את גרעין האמת הזה אנחנו מגיירים, מכניסים לתוך ביתנו. אמנם, אין מדובר בתהליך פשוט. ראשית, על אמת זו לנקות את עצמה, כדברי המשך הפסוקים שם הנוגעים לשבוית המלחמה: "וגילחה את ראשה ועשתה את ציפורניה, והסירה את שמלת שבייה מעליה". כלומר, האמת הזאת צריכה לעבור תהליכי בירור וצירוף, אולם "ואחר כן", בסופו של התהליך, "תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאישה" (דברים כא, יב יג).
המקרה הקלאסי של גיור מוצלח, הן במובן האנושי הן במובן הרוחני, הוא המקרה של רות המואבייה. מגילת רות, שאותה קוראים בחג השבועות, מספרת לנו על רות, גיורת ממוצא מואבי - אומה המבטאת יסוד ניגודי קיצוני לעם ישראל עקב לידתה מתוך גילוי עריות, המתואר בתנ"ך בין לוט לבתו. רות לא רק שהופכת ליהודייה, אלא מצאצאיה נולד דוד המלך, אשר מייסד את השושלת המשיחית של עם ישראל. לגביה נאמר: "ורות המואבייה... השבה משדי מואב" (רות א, כב). לכאורה אין המילה "שבה" מתארת את מצבה לאשורו, הרי היא באה משדה מואב! אלא שנשמתה תמיד הייתה מעם ישראל, אולם נאבדה מאיתנו.
לא תמיד פשוט לוודא כי לפנינו נשמה, רעיון יהודי, אולם יש סימן לדבר כאשר נעמי, חמותה היהודייה של רות, מנסה להניא אותה מלהתגייר, "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה ותחדל לדבר אליה". (רות א, יב), הרצון העיקש של רות להיכנס לעם ישראל הוא סימן שיש כאן נשמה יהודית שמעוניינת לחזור אל מקומה הטבעי.
לא ברור אם ההסבר הזה יניח את דעתם של אותם מתגיירים שנאלצים לעבור מסכת ייסורים בדרך לגיור, אבל לכל הפחות חשוב לדעת שאין כאן כוונה רעה או אטימות. יש רצון כן לברר מהו המניע להצטרף לעם היהודי. האם יש נשמה מאחורי התהליך.