בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

למכור כדי לקיים "לא תחונם"

האם במכירת הקרקעות לנוכרי במסגרת היתר המכירה יש בעיה של "לא תחונם"? * טעם האיסור הוא למנוע אחיזה של הגויים בארץ ישראל * אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן מוגבל * אין איסור כשמטרת המכירה היא לחזק את אחיזתנו בארץ * הטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" הם דווקא אלה שמתרשלים במצוות יישוב הארץ * מדוע סבר רבי יהודה הנשיא שיש לבטל את תקנת השביעית לאחר החורבן * מדוע לא הפעילו את היתר המכירה בתקופה שלאחר החורבן

undefined

הרב אליעזר מלמד

סיון התשע"ה
5 דק' קריאה
שאלה על היתר המכירה
בזכות המאמר על היתר המכירה הבנתי בפעם הראשונה עד כמה הוא מבוסס בהלכה. לפני כן הושפעתי מטענת החרדים שזלזלו (בלשון המעטה) ברבנים שמקבלים את ההיתר. אמנם עוד נשארה לי שאלה, הרי אסור למכור לנוכרים קרקע בארץ ישראל, שנאמר: "לא תחונם", ואיך אפשר למכור את הקרקע כדי להפקיע את חיוב השביעית?

איסור "לא תחונם"
נבאר תחילה את האיסור. נאמר בתורה על עמי ארץ כנען "ולא תחונם" (דברים ז, ב), ופירשו חכמים, שאיסור זה כולל שלושה איסורים: לא תחונם - לא תיתן להם חנייה בקרקע, לא תיתן להם חן, לא תיתן להם מתנת חינם (ע"ז כ, א).
האיסור שלא לתת להם חן פירושו שלא לשבחם, כדי שישראל לא ילמדו ללכת בדרכיהם הרעות. האיסור שלא לתת להם מתנת חינם הוא כדי שלא לחזקם בדרכם ובאחיזתם בארץ.
האיסור שלא למכור להם קרקע בארץ ישראל הוא כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ. וכפי שנפסק ברמב"ם: "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל... ומפני מה אין מוכרין להם במחובר (לקרקע)? שנאמר: 'לא תחונם' - לא תיתן להם חניה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע - ישיבתם ישיבת ארעי..." (הלכות עבודה זרה י, א ד).
הרי שהאיסור הוא למכור לגויים קרקע בארץ ישראל, כדי שלא לחזק את אחיזתם בארץ וכדי שלא נלמד ממעשיהם הרעים. ולכן כל הדברים הללו מותרים בגוי שהוא 'גר תושב' - היינו גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, ובתוך כך הוא גם מאמין בה' שהבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל. אמנם בזמן הזה שהיובל אינו נוהג, לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים אין אפשרות לקבל גרים תושבים, אלא רק גרי צדק שנעשים יהודים לכל דבר (רמב"ם שם י, ו). ואילו לדעת הראב"ד, גם כיום מי שבפועל נוהג כגר תושב, מותר למכור לו קרקע בארץ.

פסוקי התורה
וכל הדברים הללו עולים ומתבארים מפסוקי התורה שבהם מופיע איסור "לא תחונם". שנאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גויים רבים מפניך, החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיווי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך. ונתנם ה' אלוקיך לפניך והיכיתם, החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית ולא תחונם. ולא תתחתן בם, בתך לא תיתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחריי ועבדו אלוהים אחרים, וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר... כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך, בך בחר ה' אלוקיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים ז, א).

אין שום איסור "לא תחונם"
נמצא אפוא שאין שום איסור למכור שדות לנוכרי למשך שנה או שנתיים. שכן כל מגמת האיסור היא למנוע מגויים שאינם גרים תושבים להשתקע בארץ. ובמכירה זו אין שום חשש, שהרי המכירה היא לזמן קצוב. וגם במשך זמן המכירה אין הגוי מתכוון לנחול את השדה בפועל, אלא להפך - כל מגמתו של הגוי הקונה היא לסייע ליהודים להתקיים יותר בארץ.
וכן כתב האדר"ת, שאינו מבין כלל את טענת החולקים, וכי מה הבעיה במכירה "לשנים אחדות באופן בטוח שיחזור לנו אחר כך, שלכאורה לא שייך בזה כלל 'לא תחנם'. בשגם (שהרי) כל עיקר הלאו הוא כמובן כדי שתהיה לנו אחיזה בארץ הקודש ולא להם, ואם נחמיר כל כך, הרי אי אפשר חס ושלום שתהיה לנו" (הובא בסוף ספר שבת הארץ). וכן כתב בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז).

אין איסור "לא תחונם" במכירה לזמן
בנוסף לכך, גם אם המכירה לא הייתה נצרכת לחיזוק יישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים. וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של "לא תחונם". וכן כתב בספר החינוך מצווה של"ט בשם הרמב"ן.

דווקא משום מצוות "לא תחונם" צריך למכור את השדות לזמן
הרי שהאמת הפוכה, דווקא משום מצוות "לא תחונם" עלינו למכור את השדות לנוכרי בשביעית, כדי שישראל השבים מהגלות יוכלו להתחזק בארצם, ולא ייתנו לנוכרים להיאחז בקרקע על ידי שינצלו את השביתה של ישראל בשביעית.
ודווקא כדי שנוכל לקיים את מצוות השביעית כהלכתה מן התורה, צריך להיעזר בינתיים בהיתר המכירה. משום שמצוות השביעית מן התורה מתקיימת רק כאשר כל ישראל יושבים בארצם, איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכדי שנוכל להמשיך להתחזק בארץ אל מול האויבים, וכן כדי שיוכלו כל הגלויות להתקבץ ולהיאחז בארץ, צריכים להקל ככל האפשר על החקלאים, שיתפסו כמה שיותר שדות, ויטעו כמה שיותר מטעים, בשביל כל היהודים שצריכים לעלות לארץ.

סברות נוספות
עוד נאמרו סברות נוספות בעניין זה, כמו למשל שהאיסור הוא לעובדי עבודה זרה דווקא, או שאין איסור כאשר ממילא יש כבר לגוי קרקע בארץ, או שבשעת הדחק לצורך ישראל הדבר מותר. אולם למרות שהפוסקים וגם מרן הרב קוק זצ"ל האריכו בהם מאוד מפני חיבת הלימוד והעיון, מכל מקום כל אלה הן סברות צדדיות לעניין המרכזי. והטעם העיקרי להיתר הוא כנ"ל, שכאשר המכירה היא לזמן קצר, ואין חשש שהגוי יאחז על ידי כך בארץ אלא להפך, על ידי המכירה לזמן ישראל יתחזקו באחיזתם בארץ - אין בזה שום עבירה, ואדרבה יש בזה מצווה של יישוב הארץ. שכן "לא תחונם" הוא ענף של המצווה הכללית - יישוב הארץ. ועובדה היא שרוב אלה שטוענים נגד היתר המכירה מטעם "לא תחונם" התרשלו ומתרשלים במצוות יישוב הארץ, ואין צורך להאריך בעניין כאוב זה.

רצונו של רבי יהודה הנשיא לבטל את השביעית
לאחר חורבן בית המקדש היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מנשוא. בנוסף לנגישׂות הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך האספקה לחילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, שנודע כאחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בדוחק בלא לעבוד בשביעית, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א).

היאך רצה לבטל
לכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחוכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא הנקרא כנסת הגדולה? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו על התקנה ועבדו בשביעית, עד שאמרו חכמים "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), לכן אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל מכיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא היה לרבי הכוח לכנס בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

יחסו לעובדים בשביעית
ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שימחה בו, אולם רבי נמנע מלמחות בו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, שבעבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שמקיימים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית, בשביל פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שבעבורם מתענים שירד גשם, והלוא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? ויש שפירשו שהתענו בעבור הגויים העובדים בשביעית, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו בעבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי שהקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם על פי קרבן העדה, פני משה, מרן הרב, ולא רש"ס והגר"א).

מצבנו היום
שאלה: אם בזמן חכמים שהיה קשה כל כך לשמור שביעית לא השתמשו בהיתר המכירה, מדוע היום אנחנו משתמשים בו?
תשובה: ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא הייתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר מאדמתו.
ובכל אופן אין מקום להשוות את תקופתנו לתקופה הסמוכה לאחר חורבן בית המקדש השני. שכן אז לכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ואת זה ניסה רבי לבטל. אולם מאה וחמישים שנה לאחר תקופת רבי בטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, ומאז לדעת כמה וכמה מגדולי הראשונים אין כלל חובה לשמור שביעית. בנוסף לכך, התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, ויש שלוש דעות בראשונים אימתי היא השביעית. כך שגם בלי מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק לעבוד בשביעית, על אחת כמה וכמה בתוספת המכירה.

לתגובות: ravmel@gmail.com



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il