בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך העלון קרוב אליך גליון מס 78

דווקא לא מושלמים

undefined

הרב שבתי סלביטיצקי

סיון התשע"ה
4 דק' קריאה
במשנה במסכת אבות (א, יח) כתוב: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, ועל האמת, ועל השלום". מצד אחד העולם קיים על השלום, ומצד שני הוא קיים על הדין, אך שניהם דברים הפוכים זה מזה, השלום מבוסס על לפנים משורת הדין ועל חסד. למען השלום צריך לוותר קצת על האמת.

לא רק שאסור לשקר אלא שהתורה מדגישה "מדבר שקר תרחק", אבל ישנם מצבים שלמען השלום מותר לשנות בהם מהאמת. חז"ל אומרים (במסכת כלה) שאהרן הכהן היה משנה מפני השלום, כדי לפייס בין אדם לחברו. אז כשחז"ל קובעים שהעולם קיים גם על האמת וגם על השלום, למה בדיוק הם מתכוונים?

בתורה ישנו דבר מעניין מאוד: תיאור הקמת המשכן אורך כמעט ארבע מאות פסוקים, פי עשר ויותר מתיאור בריאת העולם. בפרשות תרומה ותצוה אומר הקדוש ברוך הוא למשה איך לבנות ובפרשות ויקהל ופקודי התורה מספרת איך הפרויקט התבצע. בשביל מה לחזור על הכל מהתחלה?

בתלמוד הירושלמי מוסבר שהחזרה בפרשות הוא מכיוון שמדובר בהן על "משכן ראשון" ועל "משכן שני". אבל אנחנו מכירים את התארים האלה מבית המקדש, הבית הראשון והבית השני, לא מהמשכן. הרבי אומר שפרשות תרומה־תצוה עוסקות ב"משכן של מעלה", ואילו ויקהל־פקודי עוסקות ב"משכן של מטה". המשכן הראשון הוא המשכן כפי שהוא בשמיים, באידיאל, ברעיון; ואילו המשכן השני הוא כפי שהוא מתממש במציאות, בעולם המעשה. תמיד יהיה פער בין המחשבה והתכנון המושלם, שהם הדין, לבין הביצוע והעשייה שלעולם לא יהיו מושלמים ולכן הם זקוקים למידת השלום. בגלל הפער הזה והתסבוכת שהוא גורם לנו, מאריכה התורה כל־כך בשני התיאורים.

אשה אחת הולכת לקניות. היא מסיימת ויוצאת עם כל השקיות אל מגרש החנייה, מחפשת ומחפשת אבל לא מוצאת בשום מקום את המכונית. פתאום היא נזכרת במשפט שבעלה תמיד אומר לה: "אל תשכחי את המפתחות בתוך המכונית שלך, אחרת מישהו ייקח לנו אותה!". היא מפחדת. אולי שכחתי את המפתחות בפנים? היא פותחת את התיק ומגלה שהמפתחות לא שם. היא כבר מדמיינת לעצמה איזה "מי שברך" היא תקבל מבעלה. בתושייה מרובה היא מתקשרת למשטרה ומבקשת שיתחילו לחפש את המכונית בשיא המהירות. "זה לא רק עניין של גניבה, יש פה גם 'שלום־בית' על הפרק", היא מאיצה בהם, "בבקשה תודיעו לי ברגע שתמצאו אותה". עוברות עשר דקות, עשרים דקות, ואין מכונית. גשם מתחיל לרדת והיא עומדת שם רטובה עם כל השקיות. בסוף היא נכנעת ומתקשרת לבעלה. "אל תשאל – שכחתי את המפתחות במכונית, והיא נגנבה". הבעל מקשיב היטב ואומר לה: "על מה את מדברת? את לא זוכרת שהבאתי אותך לקניות? אפילו נתת לי את המפתחות שלך, והשארתי אותך שם". האשה מופתעת, בתחושת הקלה אומרת לו: "אוי! אתה צודק, שכחתי לגמרי. בבקשה ממך תבוא מהר מהר, כי יורד גשם ואני נרטבת עם כל השקיות. קח אותי מפה!".

"מצטער מאוד", עונה הבעל, "אבל אני לא יכול לבוא בזמן הקרוב".
"מה זאת אומרת אתה לא יכול?"
"מצטער, לא יכול".
"מה יש לך שהוא חשוב יותר מלחלץ את אשתך שעשתה פדיחות עם המשטרה ועומדת רטובה בגשם עם שקיות של קניות שכבר נראות כמו שקיות אשפה?"
"אני מצטער, אני במעצר. מאשימים אותי שגנבתי את המכונית שלך...".


יש הסתבכויות שעקרונית לא אמורות להתרחש, אבל בפועל המציאות מסתבכת לנו בין האצבעות. בית הכלא מיועד לפושעים ולא לבעלים... האישה שעמדה עם השקיות בגשם רצתה את בעלה ואת המכונית, היא רצתה לפתור את הבעיה ולא לסבך אותה, אבל בין הכוונה ובין המציאות ישנם פערים. בשטח דברים יכולים להתפקשש לנו בלי שנתכוון. זהו ההבדל הגדול בין העולם האידיאלי, עולם המחשבה, ובין עולם המעשה.
לכל אדם יש את המצב כמו שהוא בתכנון, וכמו שהוא יוצא לפועל. כשבחור נכנס לישיבה או בחורה לאולפנה או לסמינר, יש להם תוכנית איך הוא או היא הולכים לעבוד את ה', איזה מין לימוד, תפילות וגמילות חסדים הם יעשו. כשזוג מתחתן, גם לחתן וגם לכלה יש תמונה בראש – איך יראה שולחן השבת שלנו, איך נבנה את הבית ואיך נחנך את הילדים. לכל אחד יש בראש אידיאל נפלא, איזו מין משפחה תהיה לו. לפעמים אדם חושב שכשהוא יתבגר הוא יגיע למעמד מסוים, לעיסוק מסוים. אולם בפועל... כל דבר, ולא משנה באיזה תחום, כשהוא מגיע לכדי מעשה, זה עולם אחר לגמרי. זה לא קורה כמו שדמיינו מראש, לפעמים התכנון מתרחש בצורה חלקית בלבד, ולפעמים כלל לא.


ככה גם בעבודת ה' שלנו. אדם עומד בראש השנה או ביום כיפור, מתפלל ובראש הוא מדמיין איך השנה הבאה תהיה שונה לחלוטין. הוא הולך להיות אדם אחר! בתפילת נעילה הכל קדוש, הכל נקי, טהור. אין לו אגו, הכל שונה. אך למעשה, זה לא בדיוק ככה.
זהו גם ההבדל בין משכן ראשון למשכן שני: במשכן הראשון ה' אמר איך צריך לעשות אותו, זה האידיאל. אבל המשכן השני הוא אותו משכן שעשו בפועל. לכן הראשון נקרא משכן של מעלה, זה המשכן הנקי, הרצון הטהור, בלי אגו ואינטרסים, ואילו המשכן של מטה – זה משכן לא לגמרי נקי, שיש בו אגו.
לכל אדם יש חלק של משכן של מעלה, בתפילת נעילה, תחת החופה, בהתוועדות או כשהוא נכנס לחדרו של הרבי שלו. בזמנים האלה האדם נמצא במשכן של מעלה. אז באות לידי ביטוי המעלות שלו – התכונות הטובות, הנשמה האלוקית. ואילו בחיי היום־יום האדם נמצא ב"משכן של מטה", עם מידות רעות, תשוקות, ספקות, פחדים, דיכאונות ונפילות.
בפרשת פקודי, בעת עשיית המשכן, כתוב המון פעמים שבני ישראל בנו את המשכן "כאשר ציוה ה' את משה". זה מופיע תשע־עשרה פעמים! למה צריך לחזור על זה כל־כך הרבה פעמים? יש באור נפלא של הרב מבריסק, הגר"ז: בגמרא נחלקו חכמים האם אפשר לצמצם או אי־אפשר לצמצם. הכוונה היא האם יכול להיות ששני דברים במציאות יהיו בדיוק באותה מידה או יתרחשו בדיוק באותו זמן (לדוגמה: האם ייתכן ששני גדיים יוולדו בדיוק באותו הרגע). ההלכה היא כחכמים שאומרים שבעולם הזה אין בדיוק.

שואלת הגמרא: אם אי־אפשר לצמצם, אם אי־אפשר להגיע בעולם הזה לדיוק מוחלט, איך אפשר לבנות את כלי המשכן במידות שציווה ה', הלא אם זה ייצא זה מילימטר פחות או מילימטר יותר, זה לא יהיה לפי מה שהתורה אמרה? והגמרא עונה (בכורות יז) שמכיוון שאדם עושה את מה שהוא יכול, נוח לו לקדוש ברוך הוא מכך. לקדוש ברוך הוא זה מספיק, זה "כאשר ציווה ה'".
ה' ציווה משהו מדויק לחלוטין, מושלם. והוא ברא אותנו ללא היכולת "לצמצם" ולהיות לגמרי מדויקים. זהו הדין והשלום שעליהם העולם קיים. אבל למה הוא עשה את זה, למה הוא תכנן את התסבוכת הזאת? ואיפה הלב של הקדוש ברוך הוא נמצא, מה הוא באמת רוצה?
המשך יבוא...
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il