האם צריך לפעול רק בלב שלם, או שלפעמים מותר לעשות טוב גם כשהמניעים לא לגמרי טהורים?
לעובדו בלבב שלם זו ודאי מעלה עליונה. אך אם היה זה תנאי סף כדי להיכנס לעבודת ה', מי היה יכול לעלות בהר ה' ולדור במקום קודשו? מי הוא אותו בר לבב שכל מעשיו לעולם יהיו בלב שלם? חז"ל אומרים שלעולם ילמד אדם תורה ואפילו שלא לשמה, ומתוך כך יבוא לשמה. מפני שאם לא ילמד תורה כלל, בודאי יתרחק מן ה"לשמה" עוד יותר. כך גם בכל ענייני עבודת ה'. על־ידי שאדם עושה מצוה כפי יכולתו, המצווה בעצמה גוררת מצווה באופן נעלה ושלם יותר.
בנוסף, כשאדם מתכונן וחושב טרם עשיית המצווה: לפני מי הוא עושה את המצווה וכמה קדושה יש בה, הוא מדייק ומרומם את המניעים שלו.

אם האדם בחר ברע, זו בחירה שלו או של ה'?
אחד מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם הוא ש"הבורא, יתברך שמו, גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו", ולכן - ודאי שזו בחירה שלו. לאדם יש בחירה, שאם לא תאמר כן – אין טעם לכל התורה, לכל תוכחות הנביאים, לכל השכר והעונש בעולם הזה ובעולם הבא.

קרוב אליך (534)

רבנים שונים

add_alert

49 - הגיון ליבי - בשמחה נטו

50 - נפשי בשאלתי

51 - דברים שלמדתי מהרבי

טען עוד

ואף־על־פי שבודאי הכל ביד ה' יתברך, כבר נשברו קולמוסים רבים בשאלת הידיעה והבחירה – כמאמר חז"ל "הכל צפוי והרשות נתונה". ולאחר כל הדעות ושלל התירוצים, לעולם נשארת הבחירה במעמדה שהיא יסוד כל התורה כולה.
האווירה הטובה של החסידות מרעננת אותי אבל נראית לי לא מחייבת. אולי לא הבנתי משהו?
המחשבה שהאווירה הטובה של החסידות אינה מחייבת היא טעות חמורה. לא רק שהיא מחייבת, אלא שהיא מחייבת הרבה יותר. ללא ההדגש של מצוות אהבה ויראה, השמחה והדבקות, שהן הנשמה לכל תרי"ג מצוות – נותרות המצוות כמעשה חיצוני, טכני, שהלב והאישיות אינם משתנים ומתרוממים על ידו.
אותן מצוות מדאורייתא, שהן פנימיות כל המצוות, מבקשות מהאדם וגם דורשות ממנו לתת את כל כולו במעשה המצוות: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכן אומר הפסוק "תנה בני ליבך לי", ואומרים חז"ל "רחמנא ליבא בעי" (ה' רוצה את הלב). בתוך מעשה המצוות רוצה הקדוש ברוך הוא את הלב שלנו. על כן, החסידות בוודאי מחייבת התמסרות עמוקה