כשהייתי נער ראיתי את הרבי זצ"ל מתפלל. זכיתי. אבל לא הבנתי. בחיים לא ראיתי מישהו שמתפלל כך.
הרבי התפלל את כל התפילה כמו שמתפללים שמונה עשרה. העיניים בתוך הסידור, הייתי אומר – כל הגוף בתוך הסידור. הכל בשקט, קול שקט ללא עליות וירידות. והגוף, הוא כמעט לא זז. זה יכול להיראות ברגע הראשון כאילו יבש. בהמשך אתה מבין שמדובר כאן בשיא הדבקות בדרגה הנוראה של "ביטול במציאות".
"התלהבות גדול"
אדם רגיל עולה בסולם של התפילה משלב לשלב, מכוח ההתבוננות צומחות התלהבות, תחינה ותשוקה. אם נתפלל ברצינות ונחשוב על מה שאנחנו אומרים, אין מצב שזה לא יגרום לנו להתנענע. יש חלק בתפילה שדורש התכנסות, ויש חלק בתפילה שכולו השתפכות. יש לחש ויש צעקות. והרבי – דומה כאילו אצלו הכל אותו דבר, מתחילת התפילה ועד סופה אותה עמידה, אותו ריכוז ואותה מידת דביקות. דומה שאצלו מורגש יותר ה"לפני מי אתה עומד" מאשר מה בדיוק אתה אומר.
אני מסופק אם מימי הבעל שם טוב ועד ימינו היה צדיק שהתפלל בדרגה שאותה מתאר הבעל שם טוב הקדוש בצורה מופלאה:
לִפְעָמִים יָכוֹל אָדָם לוֹמַר הַתְּפִלָּה בְּאַהֲבָה וְיִרְאָה וְהִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל בְּלִי שׁוּם תְּנוּעָה, וְיִהְיֶה נִרְאֶה לְאָדָם אַחֵר שֶׁהוּא אוֹמֵר אוֹתָן הַדְּבָרִים בְּפָשׁוּט בְּלִי שׁוּם דְּבֵקוּת. וְזֶה יָכוֹל אָדָם לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁהוּא דָּבוּק מְאוֹד לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אָז יָכוֹל לַעֲבוֹד אוֹתוֹ בַּנְּשָׁמָה לְבַד בְּאַהֲבָה רַבָּה וּגְדוֹלָה. וְזֶה הָעֲבוֹדָה הִיא יוֹתֵר טוֹבָה וְהוֹלֶכֶת בִּמְהִירוּת יוֹתֵר וּמִדַּבֶּקֶת יוֹתֵר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵהַתְּפִלָּה שֶׁנִּרְאֶה בַּחוּץ עַל הָאֵיבָרִים, וְאֵין הַקְּלִפָּה אֲחוּזָה בְּזוֹ הַתְּפִלָּה שֶׁכֻּלּוֹ הוּא בַּפְּנִימִיּוּת . (כתר שם טוב פסקא רלג).

קרוב אליך (533)

רבנים שונים

add_alert

52 - רגע אצל הרבי- לרגל ג' תמוז

53 - הגיון ליבי - התפילה של הרבי

54 - פולחן אישיות?

טען עוד

תפילה מהירה
דבר מוזר עוד יותר היה בתפילתו של הרבי: הוא התפלל מהר. מספרים שבתקופה שהתפלל בחדרו התפילה היתה ארוכה מאוד. אבל בתפילה עם הציבור הוא התפלל מהר, מהר מדי בשביל שנחשוב שזה בשביל שלא להטריח את הציבור. היו מהציבור שפשוט לא הדביקו אותו בקצב שלהם. אז אולי זה קשור למידת ריכוז גבוהה מאוד? אולי לענייני הציבור העצומים שרובצים על כתפו ודוחים אריכות בתפילה? אי אפשר לדעת. אבל בקטע נוסף מגלה לנו הבעל שם טוב שאצל צדיק גדול גם זה יכול להיות אופייני ודווקא כחלק מהדביקות: פְּעָמִים יָכוֹל לוֹמַר הַתְּפִלָּה בִּמְהִירוּת מְאוֹד, מֵחֲמַת שֶׁבּוֹעֵר בְּלִבּוֹ אַהֲבַת הַשֵּׁם מְאוֹד וְהַתֵּבוֹת יוֹצְאִים מִפִּיו בְּעַצְמָם. (כתר שם טוב פסקא רכ).
כל עצמותי
עד שנגיע לדרגה הזו (וכנראה שלא נגיע), אצל אנשים כמונו, התפילה צריכה להיות דווקא לאט לאט, דווקא מתוך התבוננות ודווקא מתוך התלהבות של "כל עצמותי תאמרנה". ובכל דרגה שתהיה חובה לשים לב לנקודה העיקרית בתפילה, שהיא החיבור אל ה'. לא מספיק להתלהב בהתלהבות חיצונית אלא מוכרחים להשקיע בהתלהבות פנימית במוח ובלב, וכפי שאומר הרבי:
"כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" הוּא לֹא רַק בְּנוֹגֵעַ לְאֶבְרֵי הַגּוּף, שֶׁיִּתְנַעְנֵעַ בְּגוּפוֹ, יִסְפֹּק בְּיָדָיו וְיִרְקַע בְּרַגְלָיו, אֶלָּא כָּל חֶלְקֵי הָאָדָם צְרִיכִים לְהִתְפַּלֵּל, גַּם כָּל חֶלְקֵי הַמֹּחַ שֶׁבָּרֹאשׁ וּבְוַדַּאי שֶׁכָּל חַלְלֵי הַלֵּב.
הרבי מלובביץ' בפגישתו עם האדמו"ר מתולדות אהרון. כ"ו שבט תשכ"א)