בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחה לפרשת חוקת

מאבק וניצחון

פרה אדומה מתקנת את השורש * התמודדות רוחנית בכניסה לארץ * מאבק בריקבון * הרוח מנצחת * הקב"ה קורא לנו להתקדם.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י' תמוז התשע"ה
8 דק' קריאה 39 דק' צפיה
פרה אדומה מתקנת את השורש
קראנו השבת את פרשת חוקת, פרשת פרה אדומה. רש"י (במדבר כ, א) מביא בשם המדרש: "למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת". מדברי חז"ל אלו אנו לומדים שפרה אדומה מכפרת, וחז"ל אומרים שהיא מכפרת על חטא העגל: "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו: תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל" (רש"י במדבר יט, כב). יש לשאול: כיצד זה עובד? אומר המהר"ל (גור אריה במדבר כ, א): אם עם ישראל לא היו חוטאים בחטא העגל לא היתה מיתה והיה חוזר העולם למצב שהיה אצל אדם הראשון קודם החטא. וכך אומרים חז"ל על הפסוק: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (תהלים פב, ו) קודם חטא העגל בזכות מעמד הר סיני, "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ" (שם ז). (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו ט) לאחר החטא. וכיוון שחזר עונש המיתה ישנה טומאת מת. ופרה אדומה מסלקת את הטומאה שבאה בעקבות המיתה שבאה בעקבות חטא העגל.
ניתן לבאר זאת באופן עמוק יותר. חטא העגל הוא חטא של עבודה זרה, לקחו עגל והאמינו בו שהוא המקור, אליו צריך לפנות וממנו תבוא הברכה. מקור העגל היא הפרה, זאת אומרת שהעגל אינו ההתחלה. בחטא עבודה זרה מתעלמים ממקור המקורות ונדבקים בכוח גשמי כאילו אליו צריך לפנות והוא העיקר הוא המקור. באה פרה אדומה ואומרת, יש לעגל הזה מקור. וניתן עוד להעמיק, אנו לוקחים את הפרה ושורפים אותה ומחזירים אותה למצבה הראשוני, אנו מבטלים אותה, זאת אומרת גם לפרה זו יש מקור, ולמקור הזה יש גם כן מקור עד שמגיעים לעפר שהוא מקור הכול, והוא כלום. יש להבין שהמקור הוא למעלה למעלה מכל הגשמה. שריפת הפרה מבטאת את זה שכל המציאות בטלה כלפי משהו יותר עליון שמעל כל גבולות.
מעין רעיון זה אומר הרב באורות ישראל ותחיתו (כו, י): הפרה לא רק מטהרת מטומאת מת אלא עניינה הוא לסלק את סיבת הטומאה. סיבת הטומאה הוא המוות, והמוות סיבתו הוא החטא, שאם לא היו חוטאים לא היתה מיתה. ענינה של פרה אדומה לסלק את השורש של הטומאה, להחזיר את המצב למקור העליון, האלוקי, שקודם החטא. רעיון זה רמוז כאן במהר"ל, ששרפת הפרה מטהר את הטמאים בזה שאנו חוזרים למקור שבו אין חטאים, ואם אין חטא אין טומאה. מיתה מטמאת ועבודה זרה מטמאת, וענין הפרה לסלק את העבודה זרה להחזיר את הכול למקורו, לזכור שהמקור הוא למעלה מכל גבול וכל המציאות כולה נמשכת מעלה ורוצה לעלות עד המקור העליון הוא ריבונו של עולם.

התמודדות רוחנית בכניסה לארץ
בהמשך הפרשה מסופר על נחלי ארנון: "עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה' אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן" (במדבר כא, יד). וחז"ל מספרים:
תנא: את והב בסופה - שני מצורעים שקראו לאחד 'את' ולאחד 'הב' והם הלכו בסוף המחנה- כיוון שהם היו מצורעים הם היו צריכים ללכת מחוץ למחנה. וכאשר ישראל הגיעו לנחלי ארנון הגיעו אמוריים ועשו חציבה בהר והתחבאו שם ותכננו שכאשר ישראל יעברו, נזרוק עליהם אבנים מתוך המערות מלמעלה וכך נהרגם, ולא היו יודעים שהארון הולך לפניהם ומישר את הדרכים ומחבר את ההרים והעמקים. כיוון שהגיע הארון נדבקו ההרים זה בזה ונהרגו כל האמוריים וירד הדם שלהם לנחלי ארנון, כאשר באו 'את' ו'הב' וראו את הדם שיוצא בין ההרים אמרו להם לישראל ואמרו שירה. (תרגום ברכות נד.)
הרב (עין איה ברכות ב שם) מסביר שמאורעות אלו שעם ישראל עבר במדבר הם "מעשה אבות סימן לבנים". ארון הקודש הולך לפני מחנה ישראל ומיישר את הדרכים, ומסלק את כל המפריעים והמתנגדים ומונע מראש את המלחמה. עם ישראל אפילו לא מודע מה היה קורה אם הארון לא היה לפניהם. כך בדורות הבאים, הארון - הוא התורה ודבר ה' שישראל הולכים איתם. בדרך בשלב שעומדים ישראל להיכנס לארץ ישראל ישנן הפרעות גשמיות ורוחניות לדרכם של התורה וישראל, השקפות עולם ותהליכים רוחניים שמתפתחים ויכולים להיות הפרעות לאורה של תורה. ההפרעות יכולות להיות או בדרך מחשבתית השקפתית, השכלות ואמונות, ויכולות להיות בדרך של תאוות ויצרים שמתגברים ומשתלטים ויכולים להפריע לאור התורה.
"את" שמו של אחד המצורעים הוא חלק מהמילה אמת לאחר שהוצאנו את ה"מ" שהיא האות האמצעית. היינו שנשארו רק המחשבות החיצוניות כמו ההשכלה והפילוסופיה שאם הם מתקשרות עם התורה הם כלי לאורה של תורה, וכאשר אין את המרכז היא ה"מ" נישארת רק החיצוניות, ניסיון להעמיד השקפת עולם כפרנית מדעית שנוגדת כביכול את אור התורה.
"והב" – המצורע השני, רומז על אהבה, גם הגימטריה של "והב" ו"אהבה" שווים. זו אהבה חומרית גשמית יצרים ותאוות, משיכות חיצוניות שמנסות למשוך את האדם לעניני החומר במקום להתרומם לדבקות רוחנית, לאמונה גדולה. אלו שני כוחות מנוגדים לתורה, מעין שני הרים רוחניים שעומדים בדרך לכניסת עם ישראל לארץ ישראל ומפריעים להמשך דרכם הרוחנית ותפקידם האלוקי של עם ישראל. וריבונו של עולם מכין תרופה למכה, הארון הולך לפני מחנה ישראל, האמונה העצומה של ישראל, כוח התורה הולך לפניהם, מיישר את הדרכים - ומתגברים על כל ההפרעות.
מי יכול להרגיש ולדעת שיש כל מיני השקפות אחרות שמסכנות את ישראל - אלו אנשים שעומדים מחוץ למחנה, על הגבול, ומסתכלים החוצה. אנשים אלו יכולים להיות מי שנמשכים אחר גירויים גשמיים והם יודעים כמה הם יכולים להתפתח לכיוונים שלילים, וכן בעלי השקפות העומדים בגבול בין השקפתם של ישראל ובין האומות. אלו "את" ו"והב" שמרגישים אלו דעות ונטיות מסוכנות עומדות בדרך להתנפל על ישראל ולעכבם מבחינה רוחנית. ישראל הם התמימים ההולכים בדרכי ה' שלא מכירים מקרוב את הנטיות הללו, שני המצורעים באים ומספרים להם: דעו מאלו טעויות ניצלתם - והתורה ממשיכה בדרכה ללא מעצורים.
יש לדעת שאדם לא רק ניצל מעניינים גשמים בלא לדעת שהוא ניצל, הקב"ה מונע כל מיני צרות שעומדים לאדם בדרך והוא לא יודע, ורק כאשר הוא בעת צרה וניצל הוא ניזכר שהקב"ה מציל אותנו מצרותיו, אך כאשר הוא לא פוגש את הצרה הוא לא יודע שהייתה בעיה. כל יום אנו אומרים "על נסיך שבכל יום ויום ועל נפלאותיך שבכל עת ערב בבוקר וצהרים". הקב"ה מונע את כל הצרות וההפרעות, וצריך מדי פעם שהקב"ה ימנע את שמירתו כדי שידעו וירגישו שהקב"ה איתנו ושומר עלינו... וכך באופן הרוחני, ישנם כל מיני רוחות רעות בעולם והקב"ה "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא, ד) על הכלל ועל כל יחיד, מונע ממנו נפילות רוחניות. ואדם לא מודע לכך, צריך את שני המצורעים שנפלו ויספרו איך היה ניתן ליפול, שיספרו שישנם קשיים והתמודדויות ומצוקות גדולות. ומי שלא מרגיש זאת אינו יודע שהקב"ה עזר לו - שלא ירגיש זאת.
מאבק בריקבון
ישראל מגיעים בפרשתנו לעבר הירדן המזרחית כובשים את סיחון ועוג והתורה אומרת לפני המלחמה עם עוג: "אַל תִּירָא אֹתוֹ" (במדבר כא, לג), כיוון שמפחיד להילחם עם עוג. חז"ל אומרים שמי שרואה את האבן שעוג מלך הבשן רצה לזרוק עלינו צריך להגיד: "שעשה ניסים במקום הזה" (ברכות נד:). זו לא אגדה דמיונית או משל, עוג היה גדול מאד, והוא מדד כמה גודלם של ישראל, שלוש פרסאות – שלושה קילומטרים. אמר אקח אבן גדולה של שנים עשר קילומטר ואזרוק עליהם - לבסוף הוא נוצח ולא הצליח לזרוק את האבן על ישראל. הגמרא מספרת שהוא הרים את האבן על ראשו ובאו נמלים וחוררו חורים באבן מעל ראשו, והאבן שקעה עד לכתפיו ואז שיניו נשתרבבו בתוך הסלע ולא הצליח להוציא את השן. בא משה שהיה בגובה עשר אמות, לקח חנית של עשר אמות, קפץ עשר אמות ותקע את החנית בקרסוליו ועוג נפל. זו עובדה, "אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל - גמרא גמירי לה" (שם).
מה עומק העניין - ישנו מאבק בין ישראל לעוג מלך הבשן, זה מאבק בין הרוח לבין הגשם. עוג מבטא את העוצמה הגשמית בכל ממשותה, והוא בא למחוק את ישראל העם האלוקי. אנו קטנים מכל האומות וגם ענווים, וכן דרשו חז"ל: יעקב שנקרא קטן, שנאמר: "יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן" (בראשית כז, טו) מונה לקטן - ללבנה (תנחומא בא ט). עם ישראל אינו בולט בגשמיותו, עניינו של ישראל הוא הצד הרוחני והאמוני, ישראל הם הצורה של העולם ולא החומר.
הנמלים הן קטנות אך יש להן כוח לרסק את האבן. דבר קטן יכול לנצח דברים גדולים כיוון שיש לו שינים חדות. יש לפעמים עוצמות גדולות אך השורש הוא רקוב, בראש יש שחיתות. לעוג מלך הבשן היה צבא גדול אך ראשי הצבא שלו היו מושחתים והם לא הכינו את הצבא והתחמושת כיון שכל אחד חשב רק על עצמו. יש מצבים שיש הרבה כלים וכוחות אך המוטיבציה חסרה, כח הרצון להילחם חסר, ולכן מנהלים כל מיני פשרות וויתורים, כיוון שיש רק גשמיות ואין רוח לחימה.
השיניים שנשתרבבו הם סכסוכים פנימיים בין הכוחות השונים, בין המטכ"ל לשב"כ בין השב"כ למוסד.... ישנם כוחות אך משהו בפיקוד שנמצא בראש לא עובד לא מצליח. אך אצל ישראל יש רוח לחימה שבאה מהרוח הקדושה.
כך אצל שמשון חז"ל אומרים לנו שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, (סוטה ט:). כל דבר חזק מאוד מגיע מריבונו של עולם גם לעוג מלך הבשן הקב"ה נתן את הכוח, אולי הוא זכה לזה בגלל שסיפר לאברהם אבינו על נפילת לוט בשבי כפי שאמרו חז"ל: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט" (בראשית יד, יג) זה עוג שפלט מדור המבול. (נדה סא.) ואמרו חז"ל: שמשה רבנו ירא מעוג שאולי יש לו זכויות מהמעשה הזה ואמר לו הקב"ה: "אַל תִּירָא אֹתוֹ" (במדבר כא, לג) (רש"י שם). אם ישנן זכויות זה מתחיל ממקור רוחני. גם אברהם נקרא ענק (בראשית רבה יד, ו) ויש קשר בין הענקים. עוג ממשיך משהו מאברהם אך לוקח את זה למקום לא טוב. וישראל מבטאים את הכוח האלוקי שמתבטא בנכונות, ברוח, והם מנצחים בעזרת ההשגחה האלוקית שמתבטאת כאן בזריזותו של משה רבנו. וכך זה חוזר במלחמת דוד וגולית, לא מספיק שריון וחנית אלא צריך את העוצמה הפנימית, הזריזות ששייכת לכוחות הרוחניים - ואז הרוח מנצחת.
הרוח מנצחת
שורש הכוחות הללו בא מעוצמה של אמונה וביטחון שהקב"ה מסייע, והאמונה כל כך בטוחה שאדם יכול ללכת עם כוחות קטנים והסיוע האלוקי נמצא מלפנים ומאחור והוא מנצח. גם כאשר אנו אומרים שיש סייעתא דשמיא היא באה דרך אדם שעושה זאת. "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ, ח) - אנחנו נזכיר על הרכב והסוסים, לא שבסייעתא דשמיא הם מיותרים. לפעמים זה קורה וה' עושה ניסים גלויים אך במלחמת עוג מלך הבשן לא מוזכר שהיה נס גלוי, הייתה מלחמה, ובמלחמה יד ה' סייעה לנצח על ידי ישראל שעשו אותה בפועל. כל בקשה שלנו לסייעתא דשמיא היא בקשה להופעה על ידנו. אנו מתפללים לירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת, למה אנו מתכוונים? האם אנו מבקשים שהקב"ה יעיף את המבנה הקיים שם וישכון, הוא יוריד את המקדש? ודאי שהכוונה שעם ישראל יחזור למקדש, "תשכון" זה אנו, הבונים, אנו נהיה המגלים את השכינה בירושלים. האם השכינה תתגלה על ידי ענן? אולי, אך לא רק, יהיה שם עם שקורא בשם ה'.
אנו מתפללים לה' - תגרום שאנו נחזור ואנו נראה את הופעתך בעולם. הופעת שכינה הכוונה הופעת עבודת ה' בעולם על ידי עם ישראל. כך ניצחון זה נתגלה ויתגלה על ידי ישראל בדבקות עצומה, מתוך אמונה גדולה בריבונו של עולם. הקב"ה מנצח על ידינו. בפעולתנו בלבד לא היה ניתן לנצח ולכן אנו מייחסים את הניצחון לריבונו של עולם - אך הגילוי הוא על ידי ישראל.
הקב"ה קורא לנו להתקדם
הרבה פעמים הרב כותב: קול ה' קורא, עורו (אורות טז, ט ועוד). אני חושב שאם הרב היה בזמננו הוא היה מתבונן בכל מה שמתרחש בסביבה שלנו, על כל האויבים, המלחמות שסביבנו, התרבות האנטישמית נגד מדינת ישראל, הלחצים הרבים מסביב - הוא היה שומע את הקריאה. אדם בלא אמונה שמסתכל יגיד שאין שום תקווה להתמודד עם כל ההתנגדויות הללו. צרפת רוצה שתוך שנה וחצי תקום כאן מדינה ערבית, וכולם יודעים שאם תקום כאן מדינה ערבית אין קיום, ואובמה לוחץ, והגויים נותנים כספים לאנשים כאן שישמיצו את הצבא ויפרסמו זאת באירופה - זו התמודדות למעלה מהכוחות הטבעיים וכך היה בכל הדורות - ורק בגלל שהקב"ה איתנו אנו חזקים מכולם ואנו לא מנוצחים. זו קריאה אלוקית. יש להתעצם להוציא כוחות חדשים מתוכנו, למצות את הכוחות שיש לנו. הקב"ה דוחף אותנו: תהיו יותר טובים, אין לכם ברירה, אני רוצה להביא את הגאולה, אין לי סבלנות אז תעשו את כל המאמצים. ולפעמים הקב"ה מסתיר את ההתמודדויות ואנו לא רואים אותן והן עוברות, ולפעמים ה' רוצה לעורר אותנו ואז צריך להתעשת ולהתעורר.
כעת זה לא רק קריאה אלא זו זעקה גדולה שיש להרבות זכויות ולהיות בביטחון גדול שנצליח להתמודד עם כל הקשים הללו. יש לראות את המציאות כדבר ה' המדבר אלינו, אלו לא הגויים שמדברים אלינו. ה' אומר אני אלווה אותכם ואתן לכם את הכוחות אבל תזדרזו תעשו את המאמצים שלכם. כל אחד צריך לשים בלבו את ההסתכלות הכללית הזו. חז"ל אמרו לנו: "אם ראיתה מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של מלך המשיח" (בראשית רבה מא), אף שהן לא מתגרות עם ישראל אלא זו בזו יש לצפות לרגליו של משיח, כל שכן אם הן מתגרות זו בזו וגם בישראל - יש לצפות לרגלי המשיח. יש כאן תביעה אלוקית שאנו נפתח פתחו של מחט הקב"ה יפתח לנו כפתחו של אולם (מדרש תנחומא תולדות יח) מציאות זו מעוררת. יש מקומות שמתבוננים על המציאות ומנתחים אותה בפן הפרטי האישי ואנו למדנו להתבונן במבט הכללי, לראות את מציאות עם ישראל שהאומה צריכה לבנות את כוחותיה ולהעצימם כי אין ברירה, חייבים להתמודד ולנצח, והכול מתוך ביטחון שיש מי שעוזר לנו ומסייע. חזק ונתחזק ונזכה לגאולה שלמה.




^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il