תפילת "מה טֹבו" פותחת את כניסתנו לבית הכנסת. מיד עם כניסתנו אנו נוהגים לומר "מה טֹבו אֹהליך יעקב, משכנֹתיך ישראל". הפסוק במקורו מתייחס בפשטות לאוהליהם של עם ישראל במדבר, אולם חז"ל (סנהדרין קה ע"ב) פירשו אותו ביחס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וממילא מתאים לאומרו בכניסה לבית הכנסת.

אולם, לכאורה זהו דבר תמוה. הרי זה פסוק שאמר בלעם הרשע מתוך מגמה לקלל את ישראל. אם כן, כיצד אנו משתמשים בדבריו, ולא עוד אלא שפותחים בהם את התפילה?!

המהרש"ל (שו"ת המהרש"ל סימן ס"ד) אכן לא אמר "מה טֹבו" מסיבה זו:

ובבוקר כשאני בא לבית הכנסת מתחיל אני בפסוק 'ואני ברֹב חסדך' ומדלג הפסוק הראשון 'מה טֹבו אֹהליך', שאמרו בלעם ואף הוא אומרו לקללה.

ואכן, בכמה מן הסידורים הראשונים נוסח זה של "מה טֹבו" אינו נמצא (אבודרהם בתחילת התפילה ובשער השמיני; כלבו). מאידך, מצאנו כבר בסידור רב עמרם גאון את הנוסח של "מה טֹבו" (וכן במחזור ויטרי):

הנכנס לבית הכנסת אומר 'מה טֹבו אֹהליך יעקב משכנֹתיך ישראל. ואני ברֹב חסדך אבוא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך'.

טעם הדבר מצוי בגמרא בסנהדרין (שם), האומרת שמתוך ברכותיו של בלעם הרשע ניתן ללמוד מה התכוון לקלל. מדברי הגמרא עולה שכמעט בכל הברכות בלעם הצליח בכוונתו לקלל. אמנם באותו דור לא התקיימו קללותיו, אך במהלך הדורות הן באו לידי מימוש. וכאמור, בלעם הצליח כמעט בכולן – פרט לאחת: "מה טֹבו אֹהליך יעקב, משכנֹתיך ישראל":

אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות (במדבר כ"ד) – 'מה טֹבו אֹהליך יעקב', לא תשרה שכינה עליהם – 'ומשכנֹתיך ישראל', לא תהא מלכותן נמשכת – 'כנחלים נטיו', לא יהא להם זיתים וכרמים – 'כגנֹת עלי נהר', לא יהא ריחן נודף – 'כאהלים נטע ה' ', לא יהיו להם מלכים בעלי קומה – 'כארזים עלי מים', לא יהיה להם מלך בן מלך – 'יזל מים מדליו', לא תהא מלכותן שולטת באומות – 'וזרעו במים רבים', לא תהא עזה מלכותן – 'וירֹם מאגג מלכו', לא תהא אימת מלכותן – 'ותנשא מלכותו'. אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר 'ויהפֹך ה' א-להיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' א-להיך' (דברים כ"ג) – קללה ולא קללות.

רק הברכה של "מה טֹבו אֹהליך יעקב" נשארה לדורות. כאמור, ברכה זו מכוונת בפשטה לאוהליהם של עם ישראל, אולם חז"ל הבינו שהברכה מתייחסת לבתי כנסת ובתי מדרש. ביחס אליהם אומרת הגמרא שקללתו לא התקיימה. בכל דור ודור היו קיימים בעם ישראל בתי כנסיות ובתי מדרשות; גם בתקופות קשות ביותר.

מסתבר שמסיבה זו אנו אומרים את תפילת "מה טֹבו", כי זו תפילה שבלעם לא הצליח להפוך לרעה אפילו לאחר זמן (ועיין בסידור 'צלותא דאברהם').

ייתכן עוד שפסוק זה בא לחזקנו בכניסתנו לבית הכנסת: אף אדם לא יוכל לפגוע בנצחיות עם ישראל. גם מי שינסה לפגוע ולקלל לא יצליח, כי ה' יהפוך את הברכה לקללה: "ויהפֹך ה' א-להיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' א-להיך'" (דברים כ"ג). הקב"ה אוהב אותנו ודואג לנו.

ואולי הדבר אמור לחזק גם אצלנו את הראייה הטובה. עלינו לדעת שרצון ה' לברך ולא לקלל. גם בלעם שחפץ מאוד לקלל, נאלץ להפוך את מבטו ולהתבונן בראייה טובה: "מה טֹבו". וכך אנו פותחים את התפילה ומחדירים ללבנו מבט של ראייה טובה: "מה טֹבו".

לסיכום: עם ישראל נוהג לומר את הפסוק "מה טֹבו" למרות שבלעם הרשע אמרו, כי הוא לא הצליח ברצונו. באמירת פסוק זה אנו מבטאים את אהבת ה' אלינו בכך שהופך לנו את הקללה לברכה, ואנו מלמדים את עצמנו להפוך את כל ראייתנו לראייה טובה: "מה טֹבו".