עין טובה - היסוד לכל המידות הטובות
בפרקי אבות 1 ישנה משנה מופלאה, שראויה לשמש מבוא לפרשתנו. משנה זו בוחנת את המידות היסודיות שמאפיינות את ביתו של אברהם אבינו, ומעמידה מנגד את מידות היסוד שמאפיינות את ביתו של בלעם הרשע, וזו לשונה:
"כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו; ושלושה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע.
עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו; עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע.
מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא, שנאמר: 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא' (משלי ח, כא); אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר: 'ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך' (תהלים נה, כד)".
המידה הראשונה של תלמידי אברהם אבינו היא 'עין טובה', מידה זו היא היסוד לכל המידות הטובות ובה טמון ההבדל היסודי המייחד את אברהם אבינו על פני בלעם. בלעם הוא 'שתום עין' והוא 'נופל וגלוי עינים'. נקודת המבט שלו היא הפוכה מנקודת מבטו של אברהם אבינו.
מבטו של אברהם אבינו מקיף את כל המרחב, הוא רואה את סדום ויודע לזהות את נקודות הזכות שבה, "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר" (בראשית יח, כד). בסדום היו סיפורי זוועה נוראיים, ואף על פי כן אברהם אבינו זיהה צדיקים בתוך העיר, אם לא חמישים אולי ארבעים, אולי שלושים ואולי עשר.
אברהם אבינו בעינו הטובה מביט על הגרעיניות, על הנקודה הפנימית שיכולה להחיות את כל האומה ואת כל המציאות, את זה אברהם אבינו רואה, ובכך הוא מטביע חותם שמתגלה מאוחר יותר אצל תלמידיו.

עין רעה - מידתו של בלעם הרשע
האנטי תזה של אברהם אבינו הוא בלעם הרשע, שמידתו היסודית היא עין רעה. אצל אברהם אבינו העין מסוגלת לראות את הנקודה האלקית הפנימית שקיימת בכל אדם, וממנה להחיות ולהעמיד את האדם ואת העולם כולו, ולעומתו בלעם, גם בדבר שנראה על פניו שכל כולו טוב, הוא מצליח לזהות נקודה של רע.
הקלקול הזה שבאישיותו של בלעם, דורש התבוננות. חז"ל אומרים 2 , שמדרגת הנבואה שהיתה למשה רבנו היא אותה מדרגת נבואה שהיתה לבלעם הרשע, אלא שאצל משה התגלתה נקודת הקודש, ואצל בלעם נקודת הטומאה 3 . בלעם הרשע הכיר את הטומאה באותה רמה שמשה הכיר את הקודש, על משה נאמר: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים" 4 , ומנגד, לבלעם היה חסר מעט מאוד רוע כדי להגיע לדיוטא התחתונה של הרע בעולם, למדרגתו של נחש הקדמוני.
הבריאה, רובה ככולה "חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם" 5 , אך מידי יום יש גם גילוי זעיר של זעם, כדברי הפסוק "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" 6 . חז"ל שואלים: "וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמנים ושמנה בשעה. וזו היא רגע כמימריה" 7 . אפילו משה רבנו, גדול הנביאים, לא מסוגל להבחין באותו רגע של זעם, זהו כישרון מיוחד השמור לבלעם הרשע, הוא היחיד שמסוגל לזהות את אותו רגע, שבריר שניה, שבו ה' כועס. תוספות 8 שואלים: מה יכול היה בלעם להספיק ברגע כל כך קטן? אומרים תוספות, שברגע זה חפץ בלעם לומר מילה אחת: "כלם" (תכלה אותם!).
כל עולמו של בלעם מושתת על נקודת הרוע, זו מהותו של בלעם הרשע.


למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם?
על פי יסוד זה מבוארים דברי חז"ל 9 המעמידים זה לעומת זה את מלכי ונביאי ישראל לעומת אלה של אומות העולם:
"'וירא בלק בן צפור', זה שאמר הכתוב: 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט' (דברים לב, ד), לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו, מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ וכן עשה לנבוכדנצר, זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים, וזה החריבו וחרף וגדף ואמר 'אעלה על במתי עב' (ישעיה יד, יד), נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו ונתן להמן עושר ולקח אומה שלימה לטובחה, כל גדולה שנטלו ישראל את מוצא שנטלו האומות, כיוצא בה העמיד משה לישראל ובלעם לאומות העולם.
ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם - נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות, שנאמר 'ואתה בן אדם צופה נתתיך' וגו' (יחזקאל ג, יז), ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם, ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן ירמיה אומר: 'לבי למואב כחלילים יהמה' (ירמיה מח, לו), וכן יחזקאל: 'בן אדם שא על צור קינה' (יחזקאל כז, ב), וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חינם על לא דבר, לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סילק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם, שזה עמד מהם וראה מה עשה".
הקב"ה יצר במציאות שני כוחות שפועלים כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם. ההבדל בין נביא בישראל לנביא באומות העולם הוא שנביא בישראל מעורר את חידוש החיים, את רוממות העם ואת השיבה אל ה'. לעומתו, נביא שעומד מאומות העולם, כל כוחו נתון למגמה אחת, לאבד את ישראל מן העולם.
יתרה מזו, נביאי ישראל היו "במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם", ואילו בלעם "עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר".
מסיים המדרש: "לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סילק הקב"ה רוח הקודש מאומות העולם, שזה עמד מהם וראה מה עשה"!
אי אפשר לתת פצצת אטום לאדם שכל עולמו זה הרס וחורבן, כי הוא ישתמש בזה לרעה. אומה שכל כולה רחמים, כל נשק שתיתן לה יוסיף לבניינו של עולם, אבל אומה שיסודה רע, שכל עניינה בעולם זה הרוע, כשנותנים לה כוח ביד היא מנצלת אותו לרעה וגורמת הרס וחורבן. הקב"ה נתן לאומות העולם עוצמה אדירה, נביא הנפגש עם דבר ה', ומה עשה הגוי הרשע הזה? ביקש לעקור אומה שלימה על לא דבר, ללא סיבה.
אם כן, כשאנו מדברים על העין הטובה, אנו בעצם מדברים על הבנין של האומה הישראלית אל מול ההרס והחורבן של כל היסודות שהעולם עומד עליהם.



כוחה של הגזירה האלקית
מתוך הבנה זו נוכל להבין את דברי הגמרא במסכת סנהדרין 10 שנוגעת ביסוד הזה: "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בליבו" - כשאתה שומע את הברכה, אתה יכול להבין מה היו הכוונות הנסתרות, שעמדו ביסוד הדברים.
לימוד גדול אנו לומדים כאן. כשהקב"ה גוזר גזירה בעולמו, הגזירה קיימת, השאלה היחידה היא אם הגזירה תופיע לטובה או חלילה לרעה. כלומר בלעם באותו רגע ביקש לייצר ח"ו קללה שבכוחה לאבד את האומה הישראלית, והקב"ה, ברוב רחמיו, סיקל את הרוע על ידי הפיכת הקללה לברכה. וכך ראיתי בספרו 11 של רבי יוסף דב בער הלוי, הגרי"ד סולוביצ'יק 12 .
הגרי"ד היה הראשון לשושלת בריסק, הוא כיהן כראש ישיבת וולוז'ין יחד עם הנצי"ב והיה בעל כישרון מיוחד ובעל חריפות יוצאת דופן. בשיעוריו, שהיו לשם דבר בעולם הישיבות, סלל את "שיטת בריסק" ויצר מושגים חדשים בלמדנות, כמו: צווי דינים, חפצא וגברא, סיבה או סימן.
בדרשותיו הוא מביא דברים בשם רבי אמנון ממגנצא בעל ה"ונתנה תוקף", וזו לשונו:
"הפייטן אמר: 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה', ונבאר מקודם הפסוק 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי' (הושע ב, א). והנראה לפרש המשך הכתוב וביאורו, דהנה בתחילה נתנבא הושע 'כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם', אשר הוא העונש הגדול שבעונשים 13 , ועתה בא לנחמם, דהנה אם חלילה נגזר על אדם איזו ייסורים ואחר כך עשה תשובה, מבטל הגזירה. ואופן ביטולו מצאנו מבואר במדרש רבה (פרשה נשא): 'שאו את ראש' - משל למלך שכעס על בנו ואמר: טלו את ראשו! ולאחר כך, כשנתרצה לו, אמר: הגביהו את ראשו, עשו אותו דוכס! כך אמר הקדוש ברוך הוא: 'שאו את ראש' - זכו - כמו דכתיב 'ישא פרעה את ראשך' גבי שר המשקים, לא זכו - כמו דכתיב 'ישא את ראשך' גבי שר האופים".
גם אצל שר האופים וגם אצל שר המשקים נאמרה 'נשיאת ראש', השאלה היא איזו מין נשיאת ראש - כשהראש מחובר או כשהראש מנותק? כלומר משנגזרה הגזירה נותרו שתי ברירות - או שנשיאת הראש תהיה בדומה לנשיאת הראש של שר המשקים, מלשון חשיבות, או שנשיאת הראש תהיה מעין נשיאת ראשו של שר האופים. כך או כך, הגזירה היא אותה גזירה.
"הרי נתבאר מדברי המדרש הללו, דגם אם נגזר איזהו גזרה, מכל מקום אם אחר כך עושה תשובה, נתפרש זה המאמר לכוונה אחרת ולטובה, וזהו דהושע אמר בתחלה 'לא עמי' ובא לנחמם דזה המאמר בעצמו יתפרש לטובה, דידוע דבישראל יש שני בחינות - בחינת בנים ובחינת עבדים, וכמו דאיתא במסכת קידושין (דף לו): כשאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים בנים, וכשאין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים בנים אלא עבדים, והנה עם נקראים עבדים ויוכל זה המאמר עצמו להתפרש לטוב - 'לא עמי אתם' פירוש, שאינכם עבדים, רק בנים. וזהו שאמר הכתוב: 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי', דזה המאמר יתפרש עצמו לטובה גדולה".
הגרי"ד ממשיך ומביא ראיה נוספת מדברי דוד המלך בתהלים, ואחר כך מבאר מאמר בדברי ירמיהו. ואלה דבריו:
"ובזה נוכל לפרש מאמר הכתוב: 'אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' (תהלים סב, יב-יג). וכבר האריכו הדרשנים לפרש פסוק זה, דמהו החסד אם משלם לאיש כמעשהו, ולפי הנ"ל יש לפרש המשך הכתוב כך: 'אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי', דדיבור הוא קשה, ואמר הכתוב, דיבור אחד אמר ה' והבנתי בו שני כוונות, אחת - כי עוז לאלקים, היינו מידת הדין ועונש, שנית - ולך ה' החסד, דיש לפרש גם לטובה ולרוב חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו וכפי מה שיעשה האדם כן יתפרש המאמר, והיוצא מזה דעל ידי תשובה נתפרש הגזרה לטובה.
ובזה נוכל לפרש מאמר הכתוב: 'רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד. וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ. וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ. וְעָשָׂה הרעה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ' (ירמיה יח, ז-י), ולכאורה קשה, דהרי במסכת שבת אמרו (שבת נה ע"א): מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בו, הרי דמטובה אינו חוזר, וכן כתב הרמב"ם 14 , דעל ידי נבואה טובה יבחן הנביא אם הוא נביא אמת או שקר, דמטובה בוודאי דאינו חוזר, והרי בפסוק זה מבואר להדיא דגם מטובה חוזר, וכבר הקשה כן על הרמב"ם ה'בעל עקדה' (פרשה שופטים שער צו). יעויין שם.
ולפי זה ניחא, דיש לומר דיש שני מיני גזרות טובות - אחד שהיה לטוב מעיקרו, דבתחילה נאמר המאמר לטובה, וממנו הוא דאינו חוזר. אבל אם בתחילה נאמר המאמר לעונש, ורק על ידי זכות ותשובה נתהפך לטוב, יש לומר דאם האדם חוזר לסורו, אז גם המאמר חוזר לפירושו הראשון".
זאת אומרת, אם נגזרה גזירה והכל היה טוב, זה מצוין, במקרה זה הגזירה לא תחזור לרעה, אבל אם הגזירה היתה מתחילה רעה, ואחר כך השתנתה לטובה, יכולה היא לשוב ולהשתנות.
"וזהו שדקדקו בגמרא ואמרו: 'מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחוזר בו', דרק בכהאי גוונא, דמעיקרו היה לטובה - אינו חוזר בו. וזהו המשך הפסוק בירמיה: 'רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ... וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ... וְנִחַמְתִּי', ונתפרש המאמר לטובה, 'וְרֶגַע אֲדַבֵּר... לִבְנֹת' - זהו נמשך למעלה, דאחר שנחמתי על הרעה ונתהפך לטוב, אם שוב יחזור ועשה הרע, 'וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה'".
היוצא מכל הנ"ל, דעל ידי תשובה נתהפך המאמר לטובה, וזהו ביאור דברי הפייטן 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה', דהרוע של הגזרה מעבירין ונשאר אותו הגזרה עצמו לטובה. וזהו כוונת הגמרא במסכת יבמות (סד ע"א): למה נמשלה תפילתן של צדיקים לעתר? פירוש, דכתיב 'ויעתר לו ה'' - מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקדוש ברוך הוא ממידת רגזנות למידת רחמנות', דאותו מאמר עצמו מתהפך לטובה".
מעתה, כשבלעם הולך לקלל את ישראל, אין זה פלא שהקללה הופכת לברכה. הלוא הגזירה האלקית קיימת במציאות, מה שבלעם רוצה זה, להפוך את הטוב הזה ולהכניס בו רוע, אבל הקב"ה מעביר את ה'רוע' של הגזירה, וממילא נשאר הכל לטובה.

נבואת בלעם בשלוש חטיבות
החטיבה הראשונה (במדבר כג, ו-י):
לאור הקדמה זו ננסה להבין מהו סדר הברכות בהן מברך בלעם את ישראל.
ישנן שלוש חטיבות של ברכות: הברכה הראשונה מופיעה בתחילת פרק כג (פסוקים ו-י). אחרי כל ההכנות של בלעם, מגיע הרגע בו בלעם צריך לפתוח את פיו ולשאת את משלו:
"וַיָּשָׁב אֵלָיו וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה': כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ".
"וְהִנֵּה נִצָּב עַל עֹלָתוֹ הוּא וְכָל שָׂרֵי מוֹאָב" - כולם עומדים ומצפים לשמוע כיצד בלעם מקלל את ישראל, והנה מפיו של בלעם יוצאות המילים: "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'"?
הנקודה היסודית היא, שאם ה' לא זועם, אי אפשר לקלל. נכון הוא ש"אֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (תהלים ז, יב), אבל כל הנקודה של הזעם תלויה בשאלה: לאן ה' מפנה זעמו? ביחס לכנסת ישראל, מציאות זו של זעם לא שייכת כלל. מדוע? "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ", הכל תלוי בראשית שלהם, וכדברי רש"י: "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואימהות". היסוד הישראלי הוא יסוד חזק, "מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ", וזה מה שמייצר את ההמשך "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". היסוד הישראלי, הגנטיקה הזו שעוברת מהאבות והאימהות אל הילדים, הוא בעצם הכוח שנותן לישראל את ייחודו.
מה שנותן לעם ישראל את הכוח ואת האמונה להיות כבשה בין שבעים זאבים, זה "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ", זה ה-די. אן, איי הישראלי, אין לנו הסבר לזה, זה לא רציונאלי, אבל זו המציאות.
התוספתא במסכת קידושין 15 אומרת, שבא סנחריב ובלבל את כל האומות, ויש לזה נפקא מינה הלכתית - היום אין אפשרות לקיים את הדינים של "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" 16 , כי כולם מעורבבים, לא ניתן ליחס שום אדם ושום עם למקורו, סנחריב בלבל את הכול. בתוך כל הערבוביה הזאת, ניצבת אומה אחת ששומרת על שלמותה אלפי שנים, ע"ג דורות, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". צריך להבין מהיכן עם ישראל מקבל את הכוח הזה לשמור על צביונו המיוחד, כיצד זה שכולם מניחים את אותן התפילין שהיו גם למשה רבנו, ומתפללים אותן תפילות. נכון הוא שיש עדות שונות - אשכנזים, ספרדים, תימנים, כל אחד ונוסחו - אך סוף סוף כולם אומרים את אותו שמונה עשרה, את אותה קריאת שמע.
נכון הוא שיש ויכוח בין הנוסחים, למשל אם אומרים 'נקדישך' או 'נקדש את שמך', הבדלים דקים, אך ככלל סדר התפילה מדויק בכל הנוסחים. דורי דורות של גלות, ובכל זאת הכול מדויק. בספרי התורה זה עוד יותר מדהים - עשרות אלפי ספרי תורה נכתבו, וכולם תואמים להפליא, זה פשוט לא יאומן!
"מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל, תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" - ישרות ישראלית, ישרות אמונית, ישרות תורנית, ישרות מידותית - זהו היסוד של עם ישראל. והכל מתחיל בעין הטובה, בנפש השפלה וברוח הנמוכה של אברהם אבינו. כשבלעם עומד מול האומה הישראלית ומנסה לבחון איפה כנסת ישראל עומדת, הוא לא יכול שלא להתפעל, גם הוא רוצה להיות שם "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ", אבל הוא לעולם לא יצליח, משום שה-די, אן, איי שלו אינו מורכב מ"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ".
ראוי היה להאריך בלימוד הברכות, לעיין בכל פסוק ולבאר אותו, על כל פנים נראה את דברי רש"י 17 העומד על היסוד הכללי שעולה מן הפסוקים:
"הן עם לבדד ישכון - הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד, כתרגומו.
ובגוים לא יתחשב - כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות, שנאמר: 'כי אעשה כלה בכל הגוים' וגו' (ירמיה ל, יא), אינן נמנין עם השאר. דבר אחר: כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם, שנאמר 'ה' בדד ינחנו' (דברים לב, יב). וכשהאומות בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד ואין עולה להם מן החשבון, וזהו, 'ובגוים לא יתחשב'".
יש כאן ניתוק מוחלט. מרן הרב חרל"פ 18 כותב ב"מעיני הישועה" 19 , שכל זמן שתהיה איזו אומה שתומכת ואוהדת את ישראל - לא תתגלה הגאולה. אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אפילו מדינה קטנטנה כמו מִקרונזיה לא תהיה בעד ישראל, ולמה? כי אם מִקרונזיה מגלה סימפטיה לישראל, זה אומר שההבדלה בינינו ובין הגויים אינה מספיק ברורה, ואנחנו לא 'עם לבדד'. נקודת הגאולה תהיה רק כשנהיה עם לבדד.
על המילים האחרונות של בלעם "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" אומר הספורנו:
"תמות נפשי מות ישרים - לוּ תמות נפשי עתה, אך שתהיה מיתתה מיתת ישרים, שתזכה אחריה לחיי עד.
ותהי אחריתי כמוהו - ובלבד שתהיה אחריתי וצאצאי מעי כמו ישראל, כי אמנם בניו של אדם ויוצאי חלציו נקראים אחריתו, כמו 'תהי אחריתו להכרית' (תהלים קט, יג), וכן 'ולא לאחריתו' (דניאל א, ד)".
בלעם מבין את מעלת מותו של אברהם, גם הוא רוצה להיות כמוהו, אבל זה לא יקרה, כי אין לו שום שייכות אלינו, עמון ומואב הם האנטי תזה לכל מה שעם ישראל מייצג. אין לנו שום קשור עם הדבר הזה שנקרא עמון ומואב. עד כאן השלב הראשון.



החטיבה השניה (במדבר כג, יח-כד):
"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר קוּם בָּלָק וּשֲׁמָע הַאֲזִינָה עָדַי בְּנוֹ צִפֹּר: לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה: הִנֵּה בָרֵךְ לָקָחְתִּי וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: אֵ-ל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ: כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".
לאחר שבררנו את היסודות והשורשים של עם ישראל, אברהם יצחק ויעקב, "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", כעת צריך להבין מה הן המגמות של העם הזה.
"לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב" - קודם כל צריך להבין ששורשם של ישראל כולו טוב, לכן אי אפשר לראות 'און' בישראל, ואם בכל זאת יש מי שמצליח לראות 'און', ודאי הוא שמדובר במשהו חיצוני ולא במשהו פנימי. לכן כשבלעם מנסה לחפש ולחטט בתוך המורסא הישראלית, ומנסה להוציא את כל הרפש של האומה הישראלית החוצה ולהראות אותו לכל העמים, שַׂם ה' בפיו את המילים: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל".
מה כן יש בעם ישראל? כל עניינו של עם ישראל הוא "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", אנחנו תוקעי השופר שמקבלים את פניו של המלך, תוקעי השופר שמבטאים את כל יסודות האמונה. עם ישראל מריע לקב"ה, כל עניינו של העם הזה זה הוא להיות בבחינת "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיה מג, כא), "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה' וַאֲנִי אֵל" (שם מג, יב), כל מציאותם של ישראל זו עדות שמספרת את מציאותו של ה' יתברך בעולם, זו הנקודה שלנו, זה המיוחד שבאומה שלנו.
בלעם מסתכל על האומה הישראלית ומנסה להבין מה הם מבטאים בעולם, הוא רואה שהם מבטאים את האומר האלקי, את דבר ה' שצריך להתגלות בעולם. יש מלחמה ארוכת שנים בין ישראל לאומות העולם, אומות העולם מנסים לטשטש את אור ה' בעולם, וישראל נלחמים על גילוי אור ה' בעולם.
מרן הרב קוק כותב ב"עולת ראיה" 20 על פרעה מלך מצרים, שכל עניינו היה לחסום את דבר ה' מלהופיע במציאות, לכן הוא 'פורע אל', הוא לא מסוגל שתהיה לאור האלקי מציאות, לכן הוא מנסה לפגוע בעם ישראל. כך גם כאן אצל בלעם, כל עניינו הוא לחסום את דבר ה' מלהופיע במציאות, לכן כשהוא מתאר את אופיים של ישראל הוא אומר "ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ", ההתגלות האלקית דרך עם ישראל היא מציאות בלתי פוסקת, כשאתה רואה יהודי את רואה את בורא העולם, כשאתה רואה יהודי אתה רואה אמונה.
במקום אחר אומר הרב קוק משפט מבהיל: "היהודי הלא מאמין יותר מאמין מהגוי המאמין!" - זה היסוד שבלעם מגלה לנו פה. גם הצד הלא מאמין שביהודי, בפנימיותו כולו אמונה, רק צריך לגלות את כוח האמונה, זוהי העבודה שלנו - גילוי האלקות בתוך המציאות, זה תפקידנו וזו תכלית מציאותנו.
"וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", זה ביטוי מדהים, התרועה הזו שאנחנו מריעים למלך, היא בעצם הכרזה בלתי פוסקת שאנחנו עבדיו של הקב"ה, "אנא עבדא דקודשא בריך הוא".
כיוון שזו הבשורה של עם ישראל בא הפסוק הבא: "אֵ-ל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל", בישראל לא יכול להיות שהכול יהיה מין מעשה כשפים כזה, "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל". ולמה?
"כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל", ריבונו של עולם פועל בתוך המציאות, לא קסמים ולא כל מיני ניחושים, דבר ה' איננו רק תחושה מיסטית רוחנית של התרוממות, דבר ה' פועל בתוך המציאות.
מעשה הכשפים של החרטומים ודומיהם אינו פועל שום דבר במציאות, לעומתו הפעולה האלקית חודרת לתוך המציאות ומשפיעה עליה, מְשנה אותה, מרוממת אותה ומקדשת אותה.
בסיום חטיבה זו אנו נפגשים עם המגמה: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".
וכך כותב רש"י:
"הן עם כלביא יקום וגו' - כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית לקרא את שמע ולהניח תפלין".
"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם", השינה היא מציאות בה כל כוחות החיים מכונסים, הכול בתרדמה. כשעם ישראל קם מתרדמתו הוא קם כארי, עם כל העוצמות שלו. זה ששכב ורבץ, והיה נדמה לסובבים שאפשר לשחק בו, למשוך לו באוזן או בזנב, לגזור עליו גזירות ולדכא אותו, הנה מתברר שהוא קם מרבצו עם כל העוצמות שלו. כשעם ישראל קם, האומות מבינות שאלפיים שנות הגלות בהן היה נדמה כאילו תם כוחם של ישראל, הכול היה בעצם תרדמה זמנית, האומות הרגישו כאילו הצליחו להרדים את עם ישראל, להביא אותו למצב של שינה מן המצוות, אבל זו טעות - "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם", כשתראינה האומות שהעם הזה נעמד ומתחיל למתוח את איבריו יתברר שהאומה הישראלית עדיין שייכת לדבר ה' - "מתגברים כארי וכלביא לחטוף את המצוות".
"אֵ-ל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם", זו המציאות שלנו כעם, אנו עם שבמשך מאתיים ועשר שנים לקחו פטיש חמש קילו ודפקו לו על הראש, הכו אותנו, דכאו כל כוח של טוב שהיה קיים בנו, ונדמה היה שכבר באה קריסה של כל הכוחות של האומה הישראלית. והנה לפתע האומה הזאת קמה ומתעוררת. פתאום מתברר שכל שנות הדיכוי לא הנמיכו את הקומה הישראלית, עם ישראל קם במלוא עצמתו לחטוף את המצוות. לפתע כולם נראים ככלב לפני אריה, זוהי העוצמה האדירה הגנוזה בכוח הישראלי, ב-די. אן איי שלנו, "לחטוף את המצוות".
"ללבוש ציצית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין", זה הסדר של הבוקר שלנו, זו קבלת עול מלכות שמים שלמה, זו שלמות ההופעה של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד".

החטיבה השלישית (במדבר כד, ג-ח):
"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ: אֵ-ל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ".
לאחר שני השלבים הקודמים המדברים על עם ישראל שבגלות, אנו מגיעים כעת לשעריה של ארץ ישראל. בלעם מזהה את המהפכה שהאומה הישראלית הולכת לחולל בעולם כולו, וקורא למהפכה הזו "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב".
רש"י מבאר:
"מה טבו אהליך - על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה.
משכנתיך - חניותיך, כתרגומו.
דבר אחר: מה טבו אהליך - מה טבו אהל שילה ובית עולמים בישובן, שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם.
משכנתיך - אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות, שנאמר: 'כלה ה' את חמתו' (איכה ד, יא), ובמה כלה? 'ויצת אש בציון'".
בלעם רואה בעיניו שני דברים: האחד נוגע למציאות העכשווית - עם ישראל הולך במדבר, מעתיק את אוהלו ממקום למקום שוב ושוב, ובכל פעם מחדש מקפיד שלא יהיו פתחי האהלים מכוונים זה כנגד זה, זהו יסודו של הבית הישראלי. אבל יש כאן קומה נוספת, זה לא רק הבית הישראלי הפרטי, זהו השורש למשכן ה', להשראת השכינה בבית עולמים. לאחר היציאה ממצרים, לאחר כל המלחמות, עתידים ישראל להגיע אל הבית, להקריב קרבנות, לכונן סנהדרין בלשכת הגזית, זוהי שלמות השראת השכינה עליה מתנבא בלעם.
"מה טבו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם", כל הניסיונות לחפש את החטא נגמרים בבית המקדש, כיון שבית המקדש מכפר את כל עוונותיהם של ישראל, כשמגיעים אל המקדש מבינים שהחטא הוא חיצוני לנו. וגם כשאין בית המקדש - "לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות", "אפילו כשהם שוממים, בקדושתם הם עומדים" 21 .

דרך כוכב מיעקב - זה משיח
לבסוף, אחרי שבלעם מתנבא על האומה הישראלית, על יסודותיה, על האבות והאימהות, על כוחו של עם ישראל ופעלו בעולם, על המקדש ועל השיבה לארץ ישראל, בא גם דיבור על המשיח:
"אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר: וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן: נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת: וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל: וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר: וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד: וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ: כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ: וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵ-ל: וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד" 22 .
עכשיו כבר בלעם מדבר מעצמו, זה כבר לא שייך לסדר הברכות, זה מדנפשיה, הוא מדבר מעצמו בלי שבקשו ממנו, הוא אומר "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת". אומר על זה התרגום במקום 23 :
"כַּד יְקוּם מַלְכָּא מִיַעֲקֹב וְיִתְרַבָּא מְשִׁיחָא מִיִשְׂרָאֵל וְיִקְטּוֹל רַבְרְבֵי מוֹאָב וְיִשְׁלוֹט בְּכָל בְּנֵי אֱנָשָׁא...".
כלומר כאשר יקום מלך מיעקב ויתגדל משיח מישראל ויהרוג נשיאי מואב וישלוט בכל בני אדם... בסוף, הכול יגיע אל התכלית - משיח שיגאל את כל העולם מייסוריו, יגאל את כל העולם מכל הקונספציות (התפיסות) המואביות, מכל הקונספציות של בלעם. בלעם אומר בפה מלא: אנחנו ננסה להפריע, נתקע שוב ושוב מקלות בגלגלים, ננסה לעכב, ננסה לטשטש את הופעת ריבונו של עולם בעולם, ננסה לפעול כמה שיותר שעם ישראל לא יצליח, אבל זה לא יעבוד, בסוף יתגלה המשיח והוא ישלוט בכל בני אנשא. העם הקטן הזה, העם הגלותי הזה, העם הלא נראה הזה יצמח עם כל כוחותיו "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" - זה משיח. יתן ה' ונזכה להיות ראויים לזה במהרה בימינו.
מקורות עיקריים:
אבות פ"ה, מי"ט  ברכות ז ע"א ותוספות שם  במדבר רבה כ, א  שו"ת בית הלוי דרושים, דרוש יד  תוספתא קידושין פ"ה, ה"ד  מי מרום ח"ו, פרק נב עמ' רג  עולת ראיה ח"ב עמ' פב  תרגום אונקלוס במדבר כד, יז

---