הגיון ליבי- פולחנא דרחימותא

כשמבררים על בחור/ה לטובת שידוך, תדירה השאלה "איך יראת־השמיים שלו/ה?". לא בכדי נתפסת יראת־השמיים כדבר בסיסי יותר מאשר אהבת שמיים. היראה הבסיסית, המחויבות לקדוש ברוך הוא ולקיום ההלכה, קודמת בזמן ובמעלה להתרגשות הלב ולתעופה גבוהה. את היראה הבסיסית הזאת רוכשים על ידי קבלת עול מלכות שמיים יומיומית ותזכורות לאורך היום, תזכורות שמחזקות את הרתיעה הטבעית מכל דבר שאיננו כשר. כל עוד האמונה איתנה ותפיסת עולם של עבודת ה' היא המובילה את החיים, היראה הזאת היא נושא שכמעט לא צריך לפנות לו זמן.
אהבת ה', כמו גם רמות גבוהות יותר של יראה (כיראת בושת ויראת הרוממות), הן רגשות בוערים שדורשים תהליך פנימי של התבוננות. את מצוות היראה אנו מקיימים בהיותנו "דוסים", ואילו היראה כרגש ממשי תחכה לנו בדרגות גבוהות ומתקדמות יותר בעבודת ה'. את הלב צריך למלא באהבת ה', ועל הרגש הזה צריך לעבוד מיד, בכל יום. בקריאת שמע אנו אומרים "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך", ולשם כך אנו נדרשים ליגיעה ולתהליך נפשי. האהבה לא תיקבע בלב בלי עמל רב. "כל העבודה והיגיעה של עובדי ה' בתפילה הוא לבוא למידת האהבה". ('קונטרס העבודה' של הרבי הרש"ב, בתחילתו).
קשה לשנות מבפנים
אהבה היא קשר וקירבה נפשית שדורשת תהליך והוא מתרחש בתפילה. בזוהר הקדוש נאמר ש"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" - אין עבודה כמו העבודה של אהבה, לא עבודה מאהבה אלא עבודת האהבה עצמה. היא דורשת זמן והרבה השקעה. אבל היא היא זו שמשנה את האדם עצמו מבפנים, לא כיראה בה האדם שם על עצמו עול מלכות שמים.
התפילה אינה יצירת מסגרת הקשר והמחויבות שביננו לבין ה'. המסגרת של המחויבות היא בקבלת עול מלכות שמים ובמחשבות הראשונות של היום, באמירת "מודה אני" וברכות השחר וכו', על הבוקר עוד לפני התפילה. התפילה באה מיד אחר כך והיא ממלאת את המסגרת באהבה, בקשר של אוהב ואהוב, בדביקות ובהתחברות. זה מייגע הרבה יותר מיצירת המסגרת אבל מביא לסיפוק עצום כשמצליחים בכך.
את היגיעה הזו אנו מקיימים בתפילה בכוונה, בשלב על־גבי שלב, עד שזה יתפרץ בקרבנו באמירת "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
זה קורה עכשיו
הפסוק הזה לעוס, מוכר, ומתגלגל על הלשון במהירות כה רבה עד שהלב לעיתים אינו מאזין לו. אם היה בו רק שינון של מצווה, לא היינו צריכים להתכונן אליו כל־כך הרבה. ברכות קריאת שמע שתיקנו לנו חז"ל מכינות אותנו אליו, ובדורות מאוחרים יותר הוסיפו לנו חכמים את פסוקי דזמרה מכיוון שנתמעטו הלבבות ולא יוכלו להגיע לאהבת ה' בקריאת שמע בלי תוספת הכנה. הפסוק האדיר הזה מדבר אלינו יום יום. ההכנה המרובה נובעת מההבנה שאיננו מדברים על תיאוריה: באמירת הפסוק הלב מתמלא באהבה בעוצמה שאיננו מכירים. כשאומרים בתפילה את ה"ואהבת" הכוונה היא שזה קורה אצלנו עכשיו! איננו קוראים ציווי מהתורה אלא מממשים אותו. כל התפילה אנחנו מתכוננים לרגע הנשגב הזה, רגע שמשנה חיים.

עִנְיַן הַתְּפִלָּה הִיא קִיּוּם מִצְוַת קְרִיאַת שְׁמַע – "וְאָהַבְתָּ". וְעַל דָּבָר זֶה תִּקְּנוּ כָּל סֵדֶר הַתְּפִלָּה קֹדֶם קְרִיאַת שְׁמַע, כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בִּקְרִיאַת שְׁמַע "וְאָהַבְתָּ" בֶּאֱמֶת. (בעל התניא, תורה אור פרשת כי תשא