בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לשלשת השבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב

החטא שחטאו ישראל שבגינו חרב המקדש היה מסוים מדוע אם כן העונש כפול? וכן מדוע הנחמה היא כפולה ואינה מתאימה למה שעשו?

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

תשס"ה
11 דק' קריאה
שנינו במסכת שביעית (פרק ט, משנה ב) שלש ארצות לבעור. יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. כלומר, ארץ ישראל מחולקת לשלשה אזורים שונים. וכל אזור מחולק לשלשה אזורי משנה. הגליל מחולק לגליל עליון, גליל תחתון. והעמק (אזור טבריה) יהודה מחולק להר, שפלה והעמק (ס"א והנגב).

חלוקת המקומות לגליל עליון ותחתון משפיעה על טיב הקרקע ועל מזג האויר אשר כתוצאה מכך יש שוני בגידולי השדה והאילן שיש בכל אזור, דבר שמשפיע גם על האנשים הדרים באותו מקום. ולפי שכל צמח ואילן יש לו כוח עליון שנותן לו את כח חיותו, נמצא שכל פרי הן מפירות האדמה והן מפירות האילן שגדלים שם, כוחות אלהיים שונים משפיעים עליהם. וכך הם גם משפיעים על האדם שאוכלם. שאינה דומה השפעת פרי אחד כהשפעת פרי אחר לא מבחינה גופנית ולא מבחינה רוחנית. יש פרי שמחזק את המוח ויש פרי שמחזק את הלב, או אבר אחר שבאדם. וכבר למדנו יונתן בן עוזיאל (בראשית א, כז) שאברי האדם הינם בצלם אלהים. ואמר רבי שמלאי (מכות כג, ב) שאבריו של אדם כנגד רמח מצוות עשה. הוה אומר, שלכל אבר יש כוח אלהי שונה, שמחייהו. מכאן יש ללמוד שבכל מקום יש חיזוק אלהי לרוחניות האדם מצד אחר.

ואכן גם קדושת הארץ מחולקת לשלושה סוגים עיקריים שונים. שהם, כל ארץ ישראל, ירושלים, בית המקדש. כל הארץ, שהיא מקום גידולי השדה של הארץ, שמחיה את העם מבחינה גשמית, מקבילה לצד החומרי גופני של עַם ישראל. בית המקדש, הוא מקום התעלות האדם הישראלי מבחינה רוחנית, שם מקום הקרבת הקרבנות ומקום ישיבת סנהדרין הגדולה שמהם יוצאת תורה והוראה לכל ישראל. ברם לא רק עובדי המקדש והחכמים מושפעים מהמקדש, כי אם כל ישראל, שעולים לרגל שלש פעמים בשנה. ועוד, כל החקלאים שמפרישים מעשר שני מתבואות וגידולי הארץ במשך ארבע שנים מתוך שמיטה אחת. ואינם יכולים להוציא המעשר הזה אלא לאכילה ובירושלים. ואין לאוגרו לשנים מרובות, שהרי יש מצוות ביעור מעשרות, כל שמיטה פעמיים. ולכן היו כל עובדי האדמה שוהים זמן ארוך בירושלים בכל שנה עד אשר צרכו את מעשר שני שהיה להם. ומי נמצא בירושלים ואינו הולך למקדש ומתבשם ממנו. ועליהם נאמר, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים וביארו בספרי, שהיו כל ישראל רואים כהנים בעבודתם, לוים בשירם וזמרם. וחכמים בהוראתם בסנהדרין, היו מתמלאים יראת שמים טהורה ולומדים תורה. נמצא שהמקדש מקדֵש את ישראל להיות רוחניים, הן בלימודם והן בקיום המצוות שנצטוינו בסיני.

אכן החומריות והרוחניות הינם שני קצות שאינם יכולים לשרות בצלוחית אחת, כאש ומים. ויש צורך למתאם שיקשר ביניהם. ירושלים היא המתאמת. שבה משכן המלכות בישראל. ומה תפקיד המלך. כבר נתפרש תפקידו ברמב"ם (הלכות מלכים פרק יא, הלכה ד) שהוא הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה. ע"כ. דהיינו, כמו שלמדנו (סנהדרין צד, ב) על חזקיהו המלך שנעץ חרב בבית המדרש ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה יידקר בחרב. וחפשו מדן ועד באר שבע תינוק או תינוקת שאינם יודעים דיני טומאה וטהרה, ולא מצאו. שהיו כולם בקיאים בכל הדינים הנוהגים ואפילו טומאות וטהרות שהינן סוגיות חמורות, היו ידועים לכולם. כי על ידי שהמלך כופה את כולם ללמוד תורה ולקיים מצוותיה, הגוף של ישראל נעשה משועבד לתורה ולמצוות. ולא רק רוחניות העַם מתעלה אלא גם גופו מתקדש להיות מרכבה לשכינה.

מכאן נבין מה שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ג, הלכה ו), שלבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל. ולפיכך דבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם. שנאמר כל ימי חייו. ע"כ. מה משמעות הלב. אלא, לב מספק את החמצן והמזון, באמצעות הדם, לכל האברים והתאים הקטנים ביותר שבגוף. זה מה שמאפשר לגוף לחיות. כך, המלך הוא לֵב ישראל. כי באמצעותו יש העברת החיות הרוחנית לכל קהל ישראל, כפי שנתבאר בעזרת השם יתברך.

חורבן בית שני נמשך שלשה שבועות, מעת שנבקעה העיר ירושלים בשבעה עשר בתמוז עד שנחרב הבית בתשעה באב. שלשה שבועות כנגד שלשה דברים. שבוע ראשון חורבן ירושלים. כאמור, ירושלים היא מקום מלכות ישראל. כיבושה על ידי הגויים, היה ביטול מלכות ישראל. ממילא נפגע לִבָּן של ישראל. שבוע שני, נתקיים, את עמך ישראל הרגו בחרב. שזה כנגד הגוף של ישראל. שבוע שלישי, בו נחרב המקדש, שהוא הרוחניות של עַם ישראל.

והנה גם תהפוכות עם ישראל בסדר הדורות מחולקים לשלשה זמנים עיקריים. שכך אמרו במסכת ברכות (יב, ב):
"תניא, אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח. והלא כבר נאמר (ירמיה כג, ז), לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיֵם כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם. אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר (בראשית לה, י), לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל. וכן הוא אומר (ישעיה מג, יח), אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁונוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁונוֹת, זה שעבוד מלכיות. וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ, זו יציאת מצרים. הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח תני רב יוסף, זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו. והיה מספר והולך מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי. פגע בו נחש וניצל ממנו. שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות".

הרי שחכמים מחלקים את התקופות השונות שאומות העולם מתנכלים לישראל, לשלש. האחת, שיעבוד מצרים. השניה, גלויות. והשלישית, גוג ומגוג. אחרי גלות מצרים הוקם מקדש ראשון. אחרי גלות בבל, הוקם מקדש שני. ואחרי גוג ומגוג יתקיים מקדש שלישי. כמו שאומר הנביא. יש קדמוניות, יש ראשונות. ויש חדשה עתה תצמח.

והנה הגר"א (באמרי נעם ובביאור אגדות למסכת ברכות לד, ב, יג, א) כתב, שישנן שתי תקופות של משיח. האחד, משיח בן יוסף. בזמנו עולם כמנהגו נוהג, ומתבטל שעבוד מלכויות ואין עשו נופל בידו. והשני, משיח בן דוד. בימיו, יגדל כבודן של ישראל ויראו כל גויי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו. לפיכך יבוא עשו עם גוג ומגוג על ה' ועל משיחו ויפלו כולם ביד משיח בן דוד. בימיו יתקיימו דברי הנביאים, בלע המות לנצח, וכל היעודים הטובים שנבאו יתממשו. בזה הסביר הגר"א דברי הגמ' הנזכרת. שהנה כבר שאלו הקדמונים, מדוע בתחילה אמרה הגמרא שלא תעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהיה טפלה. ולבסוף אמרה, שצרות אחרונות משכחות ראשונות. וכן נראה מהפסוק שהביאה, שלא יזכרו הקדמוניות, שהיא יציאת מצרים, כלל. ועוד, שבמשל, הניצול מן הארי אינו אומר ששכח הצלתו מהזאב. ואילו כאשר ניצול מהנחש, אמר ששכח מעשה שניהם, והוא מספר והולך מעשה נחש. אלא כאשר ניצול מהזאב, שהוא משל ליציאת מצרים, מספר מעשה מצרים. וכשניצול מן האריה, שהם שאר הגלויות, הוא מספר הצלתו מהם ואינו שוכח יציאת מצרים. ועדיין עֵשָׂו קיים. כאשר בא משיח בן דוד, שהקדוש ברוך הוא עושה חדשה, דבר שלא היה עד עתה, שישתנה סדר העולם. מאותה העת, תשכח יציאת מצרים ויהיו מספרים הגאולה החדשה. ע"כ דבריו הנפלאים.

אכן יש להבין, מדוע בגאולה שבאה לאחר שיעבוד שאר מלכויות, מזכירים גם את גאולת מצרים לעומת הגאולה בימות משיח בן דוד, תשכח יציאת מצרים ויזכירו רק את הגאולה ההיא.

אלא יציאת מצרים הפכה אותנו, עַם ישראל, להיות בני חורין במהותינו. וגם אם מפני חטאינו גלינו מארצנו, הבטיחה תורה שגלות זו היא לזמן. כמו שנאמר (ויקרא כו, מג־מה), והארץ תעזב מהם ותִרֵץ את שבתֹתיה בהשמה מהם והם יצרו את עונם. וגו'. וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני ה'. וכן נאמר (דברים ל, ב־ג), ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקֹלו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. כך היה אחר חורבן בית ראשון. ששבתה הארץ שבעים שנה, כנגד שבעים שנות שמיטה שלא שמרו בהיות העם בארץ, וזכו לחזור לארץ ולהקים מקדש שני. ברם, לפי שלא שבו בתשובה שלמה, לא הייתה הגאולה בזכות עצמם, כי אם, שהקדוש ברוך הוא זכר לנו ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. זכות האבות, היא זכות ראשונים. וזכות היותנו עַם ה' שהוציאנו ממצרים לעיני הגוים, היא הזכות השניה, בעבורן הביא את גאולתנו. לפיכך לא הייתה זו גאולה שלימה, כידוע בתולדות ימי עמנו. לכן יש להזכיר יציאת מצרים גם בגאולה שבאה משעבוד שהיה לאחר יציאת מצרים. לא כן הגאולה העתידה, שתהיה מתוך תשובה שלמה, שידבקו כל עם ישראל באלהים חיים ומלך עולם, ויכירו בהכרה ברורה, כי אין עוד מלבדו, אפס זולתו . גילוי שכינה שיהיה על ישראל, יהיה בדרגה גבוהה הרבה יותר, ממה שהיה בזמן יציאת מצרים. ממילא מובן שאין גאולה זו המשך לגאולת מצרים, אלא, הנני עושה חדשה עתה תצמח. מהזמן ההוא יאמרו, חי ה' אשר העלה את ישראל מכל הארצות. לא רק מהמְצָרִים והצמצום של מִצְרָיִם. אלא מכל הארציות שיש לאדם, גם כאשר הוא צדיק, בעצם היותו בן אדם קרוץ חומר. לפיכך לא יזכירו עוד את גאולת מצרים, אלא הגאולה העתידה בלבד.

נמצא, שלא נחלקו בן זומא וחכמים, שאין מזכירים יציאת מצרים לימות משיח בן דוד, כאשר יתקיים, הנני עושה חדשה עתה תצמח. על מה נחלקו, על ימות משיח בן יוסף שלדעת בן זומא אין מזכירין יציאת מצרים. ולדעת חכמים אינה עיקר אלא טפל. כי לדעת בן זומא, אף על פי שעדיין לא יהיו שינויים בהויית העולם, כיון שמתחילה תקופת הגאולה המיוחדת שתביא לשינוי, כבר אין ראוי להזכיר יציאת מצרים.

אכן מחלוקת זו נסבה על הזכרת יציאת מצרים. שהיא אמירת הודאה להקדוש ברוך הוא שיצאנו ממצרים, שיש לאומרה בכל יום. אולם, יש מצוות סיפור יציאת מצרים, הנוהגת בליל הפסח שנצטוינו לאכול פסח מצה ומרור ולספר ביציאת מצרים. וכבר נתבאר, שגם אכילת הפסח, מצה ומרור, הינה חלק מסיפור זה, כמו שאמר רבן גמליאל (פסחים קטז, א) שיש לומר, בליל הפסח, פסח זה שאנו אוכלים, כי פסח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, בשעת מכת בכורות. מצה שאנו אוכלים מפני שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא וגאלם ממצרים. מרור שאנו אוכלים על שום שמיררו המצרים חיי אבותינו במצרים. ובודאי לא יעקרו מצוות התורה לימות המשיח. ועוד ישנן מצוות רבות שהינן זכר ליציאת מצרים. אלא כל המצוות שלא נתנה להם תורה קִצבה לזמן חיובם, ינהגו בכל הזמנים ואין שינוי כל שהוא בתורה. משאין כן מצוות זכירת יציאת מצרים, שאמרה תורה, למען תזכֹר כל ימי חייך, בן זומא הבין, ימי, משמעם ימים ולא לילות. כל, לרבות הלילות. וחכמים סוברים, ימי, ימים. כל, לרבות ימות המשיח. שאם לא הייתה התורה מגבילה זמן הזכירה היה נאמר, למען תזכר כל חייך. ולפי שנאמר, כל ימי חייך, מלמד הדבר על צימצום זמן הזכירה.

כבר נתבאר בדברנו (להגדה של פסח, על דברי רבן גמליאל) שפסח מצה ומרור מלמדים על שורשי עַם ישראל, שהם האבות, אברהם יצחק ויעקב והנהגתם המיוחדת בדביקות בבורא עולם ללא מגבלות, דבר שהביא אותנו, צאצאיהם בכל הדורות להיות עַם ה'. וברור שעניין זה שייך בכל הדורות. מכאן נלמד לכל המצוות שקשורות ליציאת מצרים, שיש להם שייכות גם לימות המשיח. כל זה לפי הפשט. אך ביתר עמקות, בימות המשיח יתגלו עניינים וסודות נפלאים, איך כל מצווה ששייכת ליציאת מצרים, הינה מעשית בכל הזמנים של קיום העולם, וכמה היא הכרחית לשלימות עבודת ה' שלנו בכל התקופות.

יש לשים לב שגלות מצרים נקראת בשם, זאב. ושאר גלויות נקראות בשם, אריה. ומבואר בגמ' (בבא קמא טז, ב) שאריה דורס ואוכל. פירש רש"י, שאינו הורג, אלא אוכל את החי מחיים. אכן גם אריה טורף, שהורג, ומביא את הנבלה לגוריו או ללביאה. וכתבו תוס' (שם ד"ה והתניא) דזאב דרכו לטרוף. כלומר, הורג ואחר כך אוכל. אכן לזאב תכונה נוספת, שהוא טורף כבשים, שהם בהמה דקה. שעבוד מצרים התחיל בשחריתו של העַם, כאשר היו מעטים (כּעין כבשה שהיא בהמה דקה). ועוד, הם שיקעו את התינוקות של ישראל ביְאוֹר ובטיט. ועוד, עַם ישראל נקרא כבשה. כבשה בין שבעים זאבים. לכן נמשל שיעבוד מצרים לזאב.

שאר מלכויות דרסו את ישראל או טרפו אותם. נבוכדנצר שנקרא אריה, (ירמיה ד, ז) החריב מקדש ראשון והגלה את ישראל לבבל. אך לא ביטל את העם, אלא נתן להם שם שלטון עצמי. נבוכדנצר נמשל לאריה, שאינו הורג, אלא אוכל את טרפו, עד שנעשה שבע ואחר כך מניחו. כך הוא החריב המקדש והגלה את העם ולא ראה צורך בביטול הישות הישראלית. ובמדה מסוימת, המשיך שלטון ישראל שם, על ידי ריש גלותא שהיה צאצא למלכות בית דוד. חרבן בית ראשון לא נתקן בבנין בית שני. כמו שאמרו חכמים (יומא כא, ב), חמשה דברים של השראת שכינה שהיו בבית ראשון היו חסרים בבית שני. (ע' בדברנו לפרשת ויחי, בברכת יעקב אבינו לבנימין, ההבדל בין בית ראשון לשני). נמצא שכל הגלויות שהיו אחרי גלות בבל המשך הם לה, ומסתעפים הם ממנה. המתנכלים האחרונים לישראל, לאחר שכבר התחילה הגאולה ובא משיח בן דוד, הם גוג ומגוג שיצטרף עֵשָׂו עמהם, לבוא למלחמה על ישראל. הם דומים לנחש. על הנחש נאמר (בראשית ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה. עֵשָׂו שונא לישראל ואויב אותם, כמו האיבה שקיימת בין הנחש ואדם. איבה זו נובעת מקנאה, שבתחילה היה הנחש בעל רגלים דומה לאדם, נתקצצו רגליו ונעשה שפל מכל החיות שבעולם. כך, עשו מקנא הוא לישראל, על הברכות אשר ברך יצחק ליעקב. לקץ הימין יבוא עֵשָׂו וגוג ומגוג להלחם על ה' ועל עמו. לא כמו בבל, שאמנם נלחמו בישראל, אך לא באו מתוך שנאה, שהרי נתנו לישראל שלטון עצמי. הם הרגישו שישראל מורדים בהם לכן החריבו המקדש והגלו אותם, אך לא רצו להעבירם מהעולם.

ועוד, נחש מכיש בעקב, והארס הולך בכל הגוף. הגוף נשאר שלם, אך בלא רוח חיים. כך עָשׂוּ אדום לישראל, אומרים הב הב, כדי לשלול מהם שלל ולאו דוקא להעבירם מהעולם לשעה.

כבר נתבאר בעזרת השם בדברינו (לפרשת שמות, וארא), ששעבוד מצרים היה, לגוף של ישראל, לנפשם ולרוחניותם. כי היא שורש הגלויות כולן, ולכן היא התפשטה לכל הוית העם. הגוף, הרוחניות, והנפש שמקשרת בין הגוף והרוח. גלות בבל הייתה בעיקר לגופם ולרוחניותם. שנחרב הבית והניחם להיות עַם בבבל. גלות אדום היא בעיקר לנפש ישראל. ולכן הדבר בא לידי ביטוי שהם אומרים הב הב, שחומדים את הברכה של ישראל שהיא ממונם ושמעמידתם על רגליהם. ואשר על ידי ברכה זו הם יכולים ללמוד תורה ולקיים מצוות. כאשר נשללת מישראל שלות הנפש ואפשרות הקיום הטוב, אינם פנוים לעסוק בתורה ולא לשמור ולקיים מצוותיה כראוי מתוך שלמות המעשה.

הוה אומר, כשם שהתפתחות הגלות של בית שני, ממנה לא נגאלנו לגמרי עד היום. התחילה בשלושה שלבים, ופגעה בשלשת המרכיבים הראשיים של האדם הישראלי והעם כולו. כך גם שלושת התקופות של שיעבוד והתנגדות האומות לישראל, מתחלקות. שכל תקופת שיעבוד הייתה בעיקרה, לאחד מכוחות אלה. בבל פגעה בעיקר ברוחניות העם. עֵשָׂו וצאצאיו פגעו בנפשיות העם. ומובן ששניהם יחד הרגו והגלו את ישראל מהארץ, דבר שפגע בגופניות הקדושה של ישראל. מעתה מובן שהגאולה השלמה תתבטא בשלשת הכוחות מרכיבי העוצמה העליונה של ישראל.

לפיכך הקדוש ברוך הוא הבטיח על ידי נביאו זכריה (ח, יט), כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו. צום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, שהוא חודש רביעי. צום החמישי, תשעה באב, החל בחודש החמישי. צום השביעי, תענית גדליה בן אחיקם בחודש תשרי, שביעי לחודשים. וצום העשירי, עשרה בטבת, שהינו עשירי לחודשים. נחלקו חכמים (ראש השנה יח, ב) מה אירע בו. רבי עקיבא אומר, בו סמך מלך בבל את המצור על ירושלים. ורבי שמעון אומר, בו הגיעה שמועה לבבל על חרבן הבית. כלומר, לדעת ר"ע, עשרה בטבת תחילת חורבן ירושלים היה. ובזה הוא מתקשר עם שבעה בתמוז כאמור לעיל. אלא שישנם שני שלבים בביטול מלכות ישראל האחת שמאבדת את הקשר עִם העולם. אך עדיין ממשיכה לשלוט בעַם. עד אשר נבקעה העיר שגם השלטון על העם פסק. הריגת גדליה בן אחיקם הביאה לנטישה מוחלטת של הארץ, שגם דלת העם שהשאירה מלכות בבל בארץ, יצאה למצרים. הארץ נשארה שממה מאין יושב. שזה חלק מביטול הגוף של ישראל כאמור לעיל.

כל צומות אלה יהפכו לששון ולשמחה. לא רק שתבטל הצרה ולא תהיה סיבה להמשיך לצום בזמנים אלה, כי אם מועדים וזמן ששון ושמחה יהיו. מדוע?

אלא כבר אמרו חכמים, (ע' בדברנו לפרשת תזריע מצורע ופרשת ואתחנן) לקו בכפליים ומתנחמים בכפליים, נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם כי ככל שהביטול גדול יותר כך הגדוּלה העתידה רבה יותר. ביטול ופגיעה בגוף ישראל, במלכות ישראל וברוחניותם גורמת לשלשת אלה להופיע מחדש, בבוא הזמן, באופן נפלא מאוד. לא רק שתהיה עת ששון, שמשמעו מצב טוב שאין דאגות בו והלב פנוי לעבודת ה', שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. כי אם בכל רגע ורגע ובכל שניה ושניה תתחדשנה דבקות בה' ובתורתו יותר ממה שהיה לפניו. שזו משמעות שמחה שתהיה בזמן ההוא. כי שמחה באה על התחדשות, והיא קיימת בעולם העליון. כי בעולם זה אין חדש תחת השמש. ההתעלות תהיה מצד מלכות ישראל שנשברה בחודש הרביעי. ותתחזק ברוחניות העם בבנין המקדש השלישי בתפארת מיוחדת, שזה תיקון למה שאירע בחודש החמישי. ויתחזק הגוף הישראלי ביותר, שזה התיקון לבנין הארץ ורימום הגוף היהודי, הפוך ממה שקרה בחודש השביעי.

והנה יש ששאלו מדוע לקו בכפליים, כיון שהחטא היה מסוים מדוע יש עונש כפול, וכן מדוע הנחמה היא כפולה ואינה מתאימה למה שעשו. ברם לדברנו, הכוונה, בלקו כפליים לא פי שנים מהמעשים הרעים, אלא בכל המישורים האמורים, ולכן גם התיקון, שהוא הנחמה, מתפשט לכל התחומים, לגוף של ישראל, למעלתם הרוחנית ולנפשיות שלהם. יזכו הקדוש ברוך הוא לראות כל אלה במהרה לעינינו.

-----------------------
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בזמן האחרון, בחנויות הספרים. או בטלפונים: 9972675 02. 050-7126758. או באימייל kilab@netvision.net.il

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il