בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

לאה בת יהודית

מסכת בבא מציעא - דף כא' ע"ב

יאוש שלא מדעת

שיעור זה עוסק בביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ה שבט התשס"ג
6 דק' קריאה 49 דק' צפיה
חפץ שאבד לבעליו והם התייאשו ממנו - מותר לכל אדם ליטלו לעצמו. הגמרא עוסקת בשאלה מה הדין כאשר אדם הגביה חפץ שאין בו סימן, כך שסביר להניח שכאשר ידעו בעליו על האבידה הם יתייאשו ממנו, אך הייאוש עדיין לא היה בפועל משום שהאבידה לא נודעה ("ייאוש שלא מדעת"):
"איתמר ייאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי ייאוש ורבא אמר הוי ייאוש. בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי ייאוש ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף לא הוי ייאוש דכי אתא לידיה באיסורא הוא דאתא לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר סימנא אית לי בגויה יהבנא סימנא ושקילנא ליה. בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר אע"ג דאית ביה סימן רחמנא שרייה כדבעינן למימר לקמן. כי פליגי בדבר שאין בו סימן : אביי אמר לא הוי ייאוש דהא לא ידע דנפל מיניה רבא אמר הוי ייאוש דלכי ידע דנפל מיניה מיאש מימר אמר סימנא לית לי בגויה מהשתא הוא דמיאש."

אם כן, לדעת רבא ייאוש שלא מדעת מועיל. באופן פשוט, טעמו הוא שכאשר לבסוף האדם יודע על האבידה ומתייאש - הייאוש חל למפרע. כך משמע בהמשך הגמרא, שמביאה ראיה לרבא מכך שאם אדם הפריש תרומה בפירות של חבירו שלא מדעת חבירו, וכאשר ידע על כך חבירו הוא הסכים לכך - התרומה חלה, וכן בקושיית הגמרא על רבא בהמשך הסוגיא: פירות יכולים לקבל טומאה (כשהם נוגעים בדבר טמא) בתנאי שהפירות נגעו במים, והאדם ידע על כך והיה נוח לו במים שנוגעים בפירות. אם האדם ידע על נגיעת המים רק לאחר שכבר יבשו הפירות - למרות שנוח לו בכך, הפירות אינם מוכשרים לקבל טומאה, ומכאן מקשה הגמרא על רבא "לאו משום דלא אמרינן כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה?" ומשמע שסברת רבא היא "איגלאי מילתא למפרע".

נעיין בסברת רבא. במספר מקומות מביאה הגמרא את המחלוקת אם "יש ברירה" או לא. דוגמא לכך במסכת גיטין (כה), ביחס לאדם המפריש תרומה על יין אך אינו מברר מהו היין שיהיה תרומה, אלא אומר ששני לוגין שישארו לאחר שישתה מהיין - יהיו תרומה, ונחלקו התנאים אם יש ברירה, כלומר האם אומרים שלאחר ששני הלוגין מתבררים - מתברר למפרע שעליהם חלה התרומה. השיטה מקובצת בסוגייתנו מביא את שאלת הראב"ד - לכאורה סברת רבא היא סברת התנאים שסוברים שיש ברירה, ומדוע הגמרא אינה תולה זאת בכך? וכותב הראב"ד "ויש לחלק", אך אינו מפרש מהו החילוק.

כדי להבין את ההבדל בין סוגייתנו לסוגיית ברירה, נפנה לסוגיות נוספות בהם אנו פוגשים בסברת "איגלאי מילתא למפרע".

א. בעל חוב שמכר קרקע
הגמרא בפסחים ל' עוסקת בהגדרת שעבוד קרקעות. לדעת רבא "מכאן ולהבא הוא גובה", כלומר רק לאחר גביית הקרקע בבית הדין, כשהלוה לא שילם, הקרקע עוברת לבעלות המלוה, ולדעת אביי "למפרע הוא גובה", כלומר לאחר שמגיע זמן הפירעון והלוה אינו משלם מתברר למפרע שהקרקע שייכת למלוה כבר מזמן ההלוואה. הנפק"מ העולה ממחלוקת זו היא במקרה שבעל החוב מכר את הקרקע לאַחֵר עוד לפני שהגיע זמן הפרעון, שלדעת אביי לאחר שהגיע זמן הפירעון והלוה אינו משלם מתברר למפרע שהקרקע שייכת למלוה ומכירתו חלה, ולפי רבא המכירה אינה חלה שהרי בזמן המכירה הקרקע היתה של הלוה.
ולכאורה דעות רבא ואביי, האם אומרים "איגלאי מילתא למפרע", הפוכות בשתי הסוגיות!

ב. חליצה לאשה מעוברת
במסכת יבמות דנה הגמרא באשה מעוברת שנפטר בעלה וחלץ לה אחד מאחי הבעל, ולאחר מכן היא הפילה את עוברה. לדעת ר' יוחנן, כיון שהתברר עתה כי אשה זו חייבת ביבום - התברר למפרע שהחליצה היתה טובה, ולדעת ריש לקיש לא אומרים סברא זו, וכיון שהחליצה היתה בשעה שהיתה פטורה מיבום - עליה לחלוץ שוב. הגמרא אומרת שהלכה כריש לקיש, שלא אומרים "איגלאי מילתא למפרע".

התוספות במקום מבארים שאם המציאות עצמה מבוררת ורק לנו לא ידוע מהי, כגון המקדש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזוהי - הקידושין תופסים, ורק כאשר אין הדבר תלוי בחוסר ידיעתינו אלא מדובר במצב שרק העתיד יברר אותו - שייך הדבר לדין "איגלאי מילתא למפרע", ובזה נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, והלכה כאמור כריש לקיש שאין הדבר מועיל.

הריטב"א והנימוקי יוסף שם תמהים היאך יתכן שלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, הרי קיימא לן בכל התורה שאומרים זאת! וצריך להבין את כוונתם.

ג. סריס
אדם נחשב "גדול" לענינים הלכתיים לאחר שהביא סימני בגרות, וגם לאחר גיל 13 עדיין אין אדם נחשב גדול אלא אם הביא סימנים. אולם אם עד גיל 20 עדיין לא הביא סימנים הרי מתברר למפרע שאין הדבר נובע מכך שהוא מתפתח לאט יותר אלא משום שהוא סריס, אף שהוא באמת גדול. הגמרא ביבמות דנה בשאלה האם אדם זה מתחייב על אכילת חלב שאכל אחרי גיל 13: לדעת רב התברר למפרע שהיה סריס מגיל 13 וחייב, ושמואל סובר שרק מכאן ולהבא הוא גדול, וכן פסק הרמב"ם.

ד. בכור
קדושת בכור בהמה חלה רק על בכור של בהמת ישראל לאחר שהוא נולד, אך לא בעודו בבטן אמו. על כן אם מוכר ישראל את הבכור לגוי לפני שהוא נולד - לא חלה עליו קדושה, שהרי הוא שייך לגוי.

הגמרא בחולין ס"ט עוסקת בבכור שיצא שליש, מכרו בעליו לגוי ורק אחר כך יצא שליש אחר. לדעת רב הונא "בכור למפרע הוא קדוש", כלומר כיון שלאחר יציאת השליש השני התברר למפרע שהלידה התחילה כבר בשליש הראשון והמכירה אינה מועילה להפקיע את קדושת הבכור, ולדעת רבה "בכור מכאן ולהבא הוא קדוש" והמכירה מועילה, וכן פסק הרמב"ן.

ועתה אנו חוזרים על שאלתנו - מהי כוונת הריטב"א שבכל התורה אמרינן איגלאי מילתא למפרע, הרי במספר מקומות בגמרא נחלקו בכך!

תשובת המהר"י אלגאזי
המהרי"ט אלגאזי מרחיב בעניין זה, ומבאר כיצד פסק הרמב"ם בדין סריס כדעת שמואל, שאינו מתחייב על האיסורים שעבר לפני גיל 20, הרי הלכה כרב באיסורים! ועונה שכיון שלגבי חליצה באשה מעוברת פסקה הגמרא בפירוש כריש לקיש שלא אומרים "איגלאי מילתא למפרע" אין סיבה לחלק בין המקרים, ואף לגבי סריס לא אומרים איגלאי מילתא למפרע.

ויש להבין, אם כן כיצד פסק הרמב"ם לגבי בכור שיצא שליש ומכרו כרב הונא ש"בכור למפרע הוא קדוש"?

אפשר לחלק בין בירור המציאות לבין יצירת חלות. נראה שלדעת המהר"י אלגאזי רק בחלויות לא אומרים איגלאי מילתא למפרע, משום שאי אפשר לעשות מעשה בספק: כך במעשה חליצה שנעשה באשה שספק אם היתה מחוייבת בו, וכך באכילת חלב שספק אם נעשתה בשעה שהיה האדם מחוייב בכך. אולם המציאות עצמה ודאי יכולה להתברר למפרע: ברור שעתה מתברר שהסריס היה אדם גדול כבר בגיל 13, וכן בבכור לא מדובר על יצירת חלות אלא על בירור המציאות - האם התחילה לידתו של הבכור - וחלות המכירה מתבטלת מאליה.

תשובה נוספת
נראה לבאר באופן נוסף, השונה מדברי המהר"י אלגאזי. יתכן שבכל הנושאים הנ"ל, בהם נחלקו אמוראים האם אומרים "איגלאי מילתא למפרע", אין מחלוקת עקרונית האם שייך לומר זאת, והכל מסכימים שהדבר שייך. המחלוקת היא בכל מקרה לגופו, האם אכן נכון ליישם את העיקרון: בבעל חוב סובר רבא כי הלווה שיעבד את הקרקע רק כאשר יגיע זמן ולא יוכל לשלם; אשה מעוברת אינה חייבת ביבום; הסריס באמת נהיה גדול רק מגיל 20; הבכור באמת נהיה קדוש רק לאחר יציאת רובו, ולא רק משעה שהתחיל לצאת.

וגם בסוגייתנו כך הדבר: לדעת רבא ייאוש בכח מוציא את החפץ, ולדעת אביי - רק ייאוש בפועל מוציא. וכך ניתן לבאר גם את דין תרומה וטומאה.

נפק"מ - כאשר המאבד לא ידע לעולם על האבידה
הנפק"מ העולה מהבנה זו בדעת רבא היא ביחס למקרה שבו האדם מעולם לא יֵדע על אבדן החפץ. דוגמא לכך היא כאשר נופל שקל מכיסו של אדם: למרות שאמרה הגמרא "אדם ממשמש בכיסו בכל שעה", בימינו אדם אינו יודע בדיוק מהו ערך המטבעות שבארנקו.

בפשטות, נחלקו בדבר הראשונים: התוספות בדף כב ע"ב (ד"ה מאחר דאיתותב רבא) כותבים על תמרים שנופלים מאילן של פלוני והולכים למרחוק, שלדעת רבא פשוט שהמוצא אותן הרי אלו שלו, למרות שהבעלים חושבים שיפלו תחת האילן "מ"מ אם היו יודעין שהרוח מוליכן מרחוק היו מתיאשין ". ומפורש בדבריהם שאע"פ שהבעלים מעולם לא ידעו על כך - הדבר מועיל. אולם בתוספות בדף כו משמע אחרת: רבא עצמו עוסק באדם שרואה סלע שנופל לאחד משני אנשים, ואומר כי האדם שנפל ממנו הסלע אינו מתייאש, ומבאר התוספות מדוע: "אפילו אין בו סימן דאינו מתיאש לעולם ומיירי ששניהם בקשוה יחד קודם שבא זה ומצאה ולכך סבור ודאי שחבירו לקחה כשבקשה עמו ואינו מתיאש לעולם שמחשב יחזירנה לי כשאביישנו ברבים ואוכיח לו שמצאו". ומפורש בדברי התוספות שאינו מתייאש לעולם.

אמנם, ניתן לומר שמקרה זה שונה ממקרה רגיל שהרי גם כאשר ידע על האבדן לא יתייאש. אך לא נראה כך בכוונת התוספות, שכן הם לא כתבו זאת אלא ש" לעולם אינו מתייאש". משמע שאם בשלב מסויים היו מתייאשים היה הדבר מועיל.

אם כן, אנו רואים שנחלקו הראשונים בסברא זו, ונראה שהדבר תלוי בטעמו של רבא: אם טעמו הוא "איגלאי מילתא למפרע" אז באופן שהמאבד מעולם לא ידע על כך לא שייך לומר זאת; לעומת זאת אם טעמו הוא שייאוש בכח מספיק - ייאוש בכח קיים גם כאשר הבעלים מעולם לא ידעו על האבידה.

לפי ההבנה השניה בטעמו של רבא, שמספיק ייאוש בכח, מובן מדוע אין זה שייך לדין ברירה.

הנחלת דוד מביא את דברי הריטב"א, שאם ישנה ודאות מוחלטת שכאשר ידע הבעלים על הדבר הוא יסכים יודה גם אביי, "וכמו בזוטו של ים". דבריו מובנים לפי ההבנה שטעמו של רבא הוא שמספיק ייאוש בכח, שלפי זה יש לומר שגם אביי מסכים לעיקרון זה, אלא שסובר שרק אם כעת הדבר ודאי שיתייאש ניתן לומר שהייאוש קיים כבר עכשיו בכח. לעומת זאת, אם נאמר שטעמו של רבא הוא שהייאוש בעתיד מועיל למפרע הרי אביי חולק על עצם העיקרון, ואין מקום לדברי הריטב"א.

עדיין קשה לפי ההבנה שטעמו של רבא הוא 'איגלאי מילתא למפרע', מדוע הגמרא לא השוותה את מחלוקת אביי ורבא לדין ברירה (אמנם להלכה לא קשה, שכן אנו פוסקים שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש וכן שאין ברירה בדאורייתא). יתכן שהסיבה לכך היא שהגמרא עצמה מסכימה לכך שניתן להסביר את מחלוקת אביי ורבא במספר אופנים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il