בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לשון הרע
לחץ להקדשת שיעור זה

מה עושים עם שמועה?

תקציר הלכות לשון הרע בעקבות פרשת הרב מהצפון.

undefined

הרב אברהם וסרמן

אב תשע"ה
3 דק' קריאה
פרשת הרב מהצפון דורשת עיון בכמה נושאים בהלכה: הלכות לשון הרע, הרחקת אדם מעשיית איסור (אפרושי מאיסורא) והצלת עשוק מיד עושקו.
בתלמוד ובספרות השו"ת אנו מוצאים שבזמן שהתקבלה תלונה בענייני צניעות, בדקו האם הייתה זו עלילה ורדיפת אדם על לא עוול בכפו, או תלונה מוצדקת שמצריכה את בית הדין לנקוט באמצעים, גם אם לא הייתה עדות גמורה (שו"ת מהרי"ק סימן פב, ריב"ש סימן רסה).
כדי לאפשר "הצצה מאחורי הפרגוד" למורכבות הפסיקה, אנסה לפרוס את עיקרי הכללים. בשורות הבאות אתמקד בנושא לשון הרע, שהוא רלוונטי לכלל הציבור, אף שאין במסגרת קצרה זו כדי להכיל את כל ההיבטים (הדברים מעובדים מתוך ספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע, בעיקר כללים ד, ז).
יסודן של הלכות לשון הרע ברצון התורה להגן על שמו הטוב של אדם ועל גופו ורכושו. לכן נאסר כל סיפור שעלול לגרום נזק ממוני או תדמיתי. בשבועות האחרונים אף נוכחנו בתוצאות החמורות העלולות לנבוע מפרסום דברים רעים על אדם, ושני בעלי תפקידים התאבדו מחמת שלא יכלו לשאת את הבושה. אדגיש כי אסור לומר לשון הרע על אדם, אף אם זו אמת, למעט מקרים מיוחדים.
ככלל, התורה מרחיקה אותנו מעיסוק יתר בצדדים השליליים של המציאות. לא מחמת שהיא מתעלמת מהם, שהרי היא מצווה "וביערת הרע מקרבך". אלא שעיסוק יתר נותן להם מקום ופרופורציה מוגזמים, עד שהרמב"ם נאלץ להתמודד עם הטענה שהעולם הזה רובו דברים רעים ומיעוטו טוב (מורה נבוכים, ג, יב). התרבות הסובבת אותנו עוסקת הרבה בצדדים הרעים של המציאות, עד כדי הגזמה, ו"חדשות" הן בעיקר דיווחים על מעשים רעים.
* הלכות לשון הרע אינן מתירות להאמין לדברים רעים שנאמרים על מישהו, גם אם המספר מפרסם אותם ברבים, גם אם יש כמה אנשים שמספרים וגם אם הם מתפרסמים בעיתונות. אבל מותר לחשוש ללשון הרע, כשהדבר בעל משמעות מעשית. למשל, לא לעשות שותפות עם האדם שמספרים עליו משהו שלילי. כך היה צריך לנהוג גדליה בן אחיקם ולהיזהר כשאמרו לו שישמעאל בן נתניה עומד לרצוח אותו. הוא לא נזהר – ובכך גרם לפיזור שארית ישראל הנותרים לאחר חורבן בית ראשון. אבל אם נתקבלה עדות בבית דין, מותר לקבל את דבריהם ולהאמין להם.
* אם הנילון מודה שחטא – וניכר שהדבר אמת – מותר להאמין למספר. מה שנאמר "אין אדם משים עצמו רשע" הוא לעניין עונשין או פסול לעדות.
אם בא רק עד אחד לספר לדיין על מעשה רע של אדם – הוא חוטא בלשון הרע, מכיוון שאין כאן עדות. מצד שני, אם הוא נאמן לרבו של החוטא – מותר לו לספר לרבו.
* אם יש חשש שאדם מזיק לציבור, מותר לבית דין או להנהגת הציבור לנקוט צעדים כדי להגן עליו. הצעדים צריכים להיעשות באופן מדוד, ומן הקל אל החמור. מתחילה יש לפעול שלא בפרסום, אם אפשר להגיע לתוצאה הרצויה. רק אם אי אפשר – מפרסמים.
* אין לדיין לקבל טענת אדם נגד רעהו בלי נוכחות הצד השני. "שמוע בין אחיכם" זהו תנאי בסיסי בדין, ואם אין מקיימים אותו – העדות אינה קבילה. מצד שני, אם יוצא קול במשך יום וחצי לפחות על אדם שעובר עבירות של ניאוף, ולא היו לו אויבים שיזמו את הפרסום – יכולים בית דין להלקותו (בזמן שהייתה להם סמכות לכך), וגם לפרסם את האיש ומעשיו ולגנות אותו (רמב"ם הלכות סנהדרין כד, ה). מכאן נפסק עוד שאם אשת איש מתלוננת על אדם מסוים שהוא רודף אחריה, אם הוא מכחיש – אין להאמין לה (מילה מול מילה). אבל מזהירים אותו שלא ידבר איתה, ולא יגורו באותה שכונה, ומאיימים עליו שאם לא יתנהג כשורה יענישו אותו, מכיוון ש"מלקין על לא טובה השמועה" (אבן העזר סימן קעח סעיף כ).
* מי שעובר עבירה שאין מקום להסתפק בכך שידע את משמעות מעשיו, ולא קיבל תוכחה, ולא שינה את דרכו, מותר לביישו ולספר את גנותו. על זה נאמר: מפרסמים את החנפים (צבועים, שכלפי חוץ נראים צדיקים אך אינם כאלה), מפני חילול השם, כדי שלא ילמדו ממעשיו (יומא פו, ב ורש"י).
גם במקרה כזה, יש לשים לב שלא להגדיל את חטאו יותר ממה שאכן היה, לכוון לתועלת כדי שיתרחקו מדרכו הרעה ואולי גם הוא ישוב, וכן שהמספר לא ייהנה מאמירת גנותו של אחר וגם לא יהיה מונע מרגשי שנאה, אלא מצד דרישת האמת והצדק בלבד.
לשון הרע שכבר נתפרסם לפחות בפני שלושה, אין איסור לומר אותו שוב. אך בתנאי שלא מתכוונים להעבירו ולגלות יותר. ממילא, אין היתר להמשיך לדבר בגנותו של אדם לאחר שכבר פורסם קלונו ולהמשיך לעסוק בכך, מאחר שהפרסום המוצדק השיג את מטרתו וכל תוספת – אינה נדרשת.
בימים אלה, בהם אנו מציינים את החורבן, שאחת מהסיבות הראשיות הייתה שנאת חינם הכוללת לשון הרע (בית שני), אנו נדרשים להתמודד עם מציאות מורכבת ולהיזהר במיוחד על מנת לתקן את קלקולי העבר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il