עבודה שבלב ותפילה במניין

לשיחה עם פסיכולוג היית מזמין עוד תשעה עדים? בשביל מה אני צריך תשעה יהודים סביבי כשאני רוצה לדבר עם ה' על הדברים הכי אישיים? כולנו צריכים לתאם זמן ולהגיע לבית הכנסת, לעתים קרובות הדעת מוסחת בדיוק בגלל השותפים הנוספים, קצב התפילה הוא נושא שגורם לאנשים להאט או להריץ תפילות – ומה בין הגבאים, העלונים, המקומות השמורים, הכיבודים ושאר טקסי בית הכנסת לעבודה שבלב?
חוויה של ציבור
רוב הברכות והתפילות מנוסחות בלשון רבים. נוסח "לשם ייחוד" שבתחילת התפילה מדבר "בשם כל ישראל" על חיבור הקדוש ברוך הוא והשכינה, לא על הקדוש ברוך הוא ואני.
האר"י הקדוש תיקן לקבל עלינו את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כהכנה לתפילה. כנראה שלבוא לדבר עם הקדוש ברוך הוא לבד זה לא כזה להיט. וגם רוב הבקשות בתפילת שמונה־עשרה אינן פרטיות אלא כלל ישראליות: גאולה, קיבוץ גלויות, מערכת המשפט ועוד. ומשום מה, גם צדיקים גמורים מתוודים בלשון רבים על חטאים שלא עשו מעולם – מכיוון שכולנו בסירה אחת,
כולנו נשמה אחת.
פרטים חשובים מאוד בתור אברים של גוף גדול. אי־אפשר בלי חווית הפרט, ואי־אפשר לנתק אותו מההקשר הגדול שלו.

קרוב אליך (551)

רבנים שונים

add_alert

78 - חבל מתחת לספסל

79 - עבודה שבלב ותפילה במניין

80 - נפשי בשאלתי

טען עוד

אכן לוקח זמן עד שלומדים להתרגש מכלל, אך התרגשות איננה המדד לאמת ומלבד זאת - כל מי שחווה תפילה אמיתית של חבורה יודע במה מדובר: בתפילות המוניות בכותל אפשר לחוש את זה, בגוש קטיף הרגשנו את זה, בישיבה שמתפללת לשלום אחד מבחוריה עוצמת הציבור היא חוויה שאי אפשר לפספס. מניין איננו טקס, ואם לפעמים הוא הופך לכזה – עבודה אישית ועבודה משותפת יכולות להפוך אותו לעמוק יותר.
לא אנחנו קובעים איך תפילה צריכה להיראות, אלא ה' קובע. ומההלכה המחייבת תפילה במניין אנחנו יכולים ללמוד הרבה על עצמנו, על הזהות שלנו, ועל איך הקדוש ברוך הוא מסתכל עלינו.
התנגשות חזיתית
התפילה במניין חשובה עד שנפסק שלפעמים, כשמאחרים לתפילה, יש לדלג חלקים מסוימים ממנה על־מנת "לתפוס" את המניין. פוסקים בודדים אוסרים את הדילוג, ובמיוחד מגונה הדבר לפי הקבלה ועל זה נאמר שזה עלול להפוך את צינורות השפע. לפי אותם פוסקים ולפי הסוד זהו בעצם מקרה שבו התפילה במניין "מתנגשת" עם עיקרה של התפילה שהוא עבודה שבלב! ולכן לשיטת החסידות עדיף שלא לדלג בהסתמך על הפוסקים האוסרים זאת. הרבי מליובאוויטש כותב שאף לנוהגים לפי הדין הפשוט שצריך לדלג, אין ללמד את הצעירים את הדין הזה(!) על־מנת שלא יבואו לזלזל בתפילה ולסמוך על דילוגים.
כשהחזן ממהר...
מקרה נוסף שבו החסידות מעודדת להתפלל ביחידות הוא כשהחזן ממהר ביותר. אז ההדרכה היא להתחיל עם המניין ולהמשיך בקצב הלב. כאשר הכוונה מתנגשת בוודאות עם התפילה בציבור, הכוונה קודמת, ומכיוון שהתחילו עם הציבור ואף עונים לקדיש, קדושה וברכו יש בזה מעין תפילה בציבור.
הדבר מפורש גם בפוסקים, בשערי תשובה סימן נ"ב סק"א: "מי שדרכו להתפלל במתון ובכוונה ואף שבא בתחילת התפילה אין יכול להתפלל בשוה, לא יועיל להתפלל עמהם יחד כיון שהוא מתנהל לאט ובמתון, ואם יתפלל בשוה עמהם יפסיד הכוונה, מותר לו להתפלל על הסדר... וכל לבבות דורש ה'".
וגם אם החזן אינו ממהר במיוחד, מדי פעם נוהגים ההולכים בדרך החסידות להאריך בתפילה בשפיכת הנפש ובקצב אישי, ובפרט בשבת שכולה קודש לתפילה ולהתעלות הרוח. על כך אמרו החסידים שתפילה במניין היא לפני הכל עם ה"מניין שבנפש" – עשרת כוחות הנפש. תפילה בציבור היא גם במשמעות של לצבור את כל הדעות, הרגשות והמעשים ולקרב אותם אל ה'.