בהפטרת פרשת עקב נקרא בע"ה את הפסוק "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, יז). רבותינו התלבטו מאוד בהסבר הפסוק, משמעותו לשעה ולדורות ובהסבר הקשר שבין הרישא לסיפא שלו. כמנהגנו נביא מבחר מדבריהם ואחר כך נציע לפני הקוראים פירוש נוסף וגם נרמוז לענייני דיומא.
רש"י מסביר את הרישא של הפסוק בדרך חיובית "מהרו בניך – לשוב", כלומר זוהי נבואת נחמה שמשמעותה כי הגלות תהיה קצרה ועם ישראל ימהר לשוב לארצו. לפי זה צריך להסביר את הסיפא כפי שהסביר אבן עזרא "הנה באו בניך, ויצאו ממך כל מהרסיך". כלומר אלה שהרסו את ארץ ישראל הבבלים ושותפיהם (ואולי גם אלה שהאשורים הביאו לארץ, עיינו כדוגמא מלכים ב' י"ז כד ואילך). כך הסביר גם תלמידו וחברו של רש"י ר"י קרא. לעומתם ר"י מטראני הסביר "מהרו בניך- כמו נמהרי לב, נמהרו לחטא (עיינו בראייתו שם והיא קשה). לדבריו גם הרישא של הפסוק עוסקת בחוטאים, כמו הסיפא. הרד"ק ובעקבותיו האברבנאל הסבירו את כל הפסוק כנבואת נחמה בכיוון אחר לגמרי. נצטט את האברבנאל "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שיכלו הפושעים מישראל קודם הגאולה ולא יהיה עוד בהם רשע ופושע", לפי זה ניתן להסביר "מהרו בניך- לחזור בתשובה וממילא לא יהיו בעם ישראל פושעים בזמן הגאולה וסיבת החורבן תבטל.
מעיון בכל ההפטרה, נראה שיש להציע הסבר נוסף. נצטט כמה מן הפסוקים:
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְקֹוָק וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי: הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ: ... מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְקֹוָק כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה: כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ: עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה: ... כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה: ... כִּי נִחַם יְקֹוָק צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְקֹוָק שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה".
בפשטות פסוקים אלה עוסקים בנס קיבוץ הגלויות ובנין הארץ שהובטח לעם ישראל בידי ישעיהו הנביא והוא הולך ומתקיים לנגד עינינו בחסדי השם בימנו, בדורות האחרונים. בניה של ארץ ישראל חוזרים לארצם בונים אותה ומפריחים את שממותיה.
בפרשת התוכחה מצינו גם נחמה "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (ויקרא כ"ו, לב). הארץ שחרבה מבניה הייתה שממה ואיש כמעט לא התיישב בה, כל עוד עם ישראל לא התחיל לחזור לארצו.
לכן נסביר: לכשיגיע זמן הגאולה "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ", עם ישראל נקרא למהר ולחזור לארצו. הנביא מסביר כי זה יהיה אפשרי מכיוון שהאויבים שכבשו את הארץ והגלו את עם ישראל נשארו שם "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ". כמו שהבטיחה התורה ופירשו במדרש "והשימותי אני את הארץ זו מדה טובה שלא יהו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה אף האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח" (ספרא בחוקותי פרשה ב פרק ו).

נסיים את דבריינו בתפילה שלא נהיה בבחינת "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" על דרך הדרש,
שלא יתברר חס וחלילה שמתוך תוכנו יוצאים כאלה שהורסים ומחריבים חלקות טובות
של מרכזים רוחניים והתיישבותיים. נזקים מהסוג הזה הרבה יותר קשה לתקן.