בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה
שתי קומות בלימוד זכות - הפרט והכלל

ושפטו את העם משפט צדק

מבט על הפרשה , הכל בזכות יהודי אחד שהצליח ללמד זכות , גדעון - לא הוא זכאי ולא ברא דזכאי , מי שמלמד זכות זוכה לגילוי שכינה , תכונה יסודית להנהגת האומה , הקב"ה שונא את המקטרגים , על מה נענש השליש? , מי היה הזקן שנתמעך ב'פסח מעוכין'? , נשמתו של זכריה הנביא נתגלגלה בשמעיה ואבטליון , בצדק תשפוט עמיתך , מעשה בלימוד זכות , קושיות חמורות על טענות בעל הבית , מי הם בעל הבית והשכיר ומה הועיל המקדיש , למה חשוב להדגיש שמצא 'פרקמטיא בזול'? , לימוד לכף זכות - על מי ומתי? , סדר של חיים שכולו עשיית שלום , הקומה התחתונה והקומה העליונה

undefined

הרב שמעון כהן

אלול תשע"ה
23 דק' קריאה
מבט על הפרשה
ספר דברים בכלל ופרשת שופטים בפרט עוסקים בענייני ציבור, עניינים של כלל ישראל. פרשת שופטים עוסקת במינוי שופטים ושוטרים, בהנהגת הצדק והמשפט של האומה, ומתוך כך גם במצוות שמיעה לסנהדרין, דין זקן ממרא ומלך, דין שבט לוי בחלוקת הארץ לנחלה, ענייני כהונה ונבואה, ערי מקלט, סדרי יציאה למלחמה, דין עגלה ערופה, ועוד. דינים שנוגעים לאומה בכללה.

הכל בזכות יהודי אחד שהצליח ללמד זכות
בפתח הפרשה מבואר מהן דרכי ההנהגה הראויות למנהיגי הדור, וכך נאמר:
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" 1 .
במדרש תנחומא 2 מבואר, שהציווי על מנהיגי הדור איננו רק להימנע משחיתות מוסרית, אלא הרבה מעבר לזה, וזו לשון המדרש:
"'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מטין את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה ברבי שלום: שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ממי אתה למד? מגדעון בן יואש, שבימיו היו ישראל בצרה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון שלימד עליהם זכות, מיד נגלה עליו המלאך, שנאמר: 'ויבא אליו מלאך ה' ויאמר לו לך בכחך זה' (שופטים ו, יד) - בכח זכות שלימדת על בני, הוי 'ושפטו את העם משפט צדק', שיהיו מלמדין זכות על הדור".
'משפט צדק' זה משפט של מנהיגות שיודעת לעמוד לפני הקב"ה וללמד זכות על ישראל. דורו של גדעון היה דור של עמי ארצות, דור ללא הנהגה של תורה, דל במצוות ובמעשים טובים, והנה בזכות יהודי אחד שהצליח ללמד זכות, זכה הדור לגילוי שכינה ולמנהיגות ראויה.

גדעון - לא הוא זכאי ולא ברא דזכאי
הדברים מופיעים פעם נוספת, עם שינויים קלים, בזוהר חדש 3 :
"דניחא ליה (לקוב"ה) מאן דאמר טבא על בנוהי [מי שאומר טוב על בניו]. מנא לן? מגדעון בר יואש, דלא הוא זכאי ולא ברא דזכאי, ומשום דאמר טיבותא על ישראל, כתיב ביה: 'ויאמר לו ה' לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד מדין'. מהו 'בכוחך' זה, טיבותא דא דאמרת על בני, יהא לך חילא סגיאה, לשיזבותהון מן ידא דמדין".
בדברי הזוהר חדש מבואר שלא רק המציאות העממית היתה דלה בתורה ובמצוות, אלא גם גדעון עצמו. גדעון לא היה בעל מדריגה, ואפילו זכות אבות לא היתה לו. הדבר היחיד שהיה לו, זו היכולת לעמוד לפני ריבונו של עולם ולדבר טוב על ישראל, והנה מסתבר שליכולת זו יש עוצמה אדירה, ומכוחה מסוגלת האומה להכריע את מדין.

מי שמלמד זכות זוכה לגילוי שכינה
לימוד זכות על ישראל זה מקצוע גדול בתורה, כדי ללמד זכות על ישראל נדרש גדעון לעמוד ולעשות פלפול שלם מול ריבונו של עולם. נאמר בספר שופטים 4 :
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן".
ורש"י שם מפרש:
"אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה, אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים' (תהלים קיד, א), ועתה נטשנו, אם צדיקים היו אבותינו, יעשה לנו בזכותם, ואם רשעים היו, כשם שעשה להם נפלאותיו חינם - כן יעשה לנו, ואיה כל נפלאותיו?".
גדעון היה אדם פשוט שבפשוטים, כנראה שאפילו לקרוא הוא לא ידע, כדי לקרוא את ההלל בערב פסח הוא היה זקוק לאביו שיקריא בפניו, ועם כל זה, הוא זה שזוכה להושיע את ישראל, בזכות לימוד הזכות שעמד ולימד על ישראל.
מקורם של דברי רש"י הוא בילקוט שמעוני 5 , וזו לשון המדרש:
"ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו (גדעון למלאך) 'ואיה כל נפלאותיו', היכן הם הפלאים שעשה האלקים לאבותינו בלילה הזה והיכה בכוריהם של מצרים והוציא משם ישראל שמחים?! וכיון שלימד סנגוריא על ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר: 'ויפן אליו ויאמר לו לך בכוחך זה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש בך כוח ללמד סנגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: 'והושעת את ישראל'".
אנחנו נמצאים בליל הסדר, בזמן אמירת ה'מגיד' וסיפור יציאת מצרים, והנה באמצע הסדר מתגלה המלאך אל גדעון וגדעון מצליח ללמד זכות על ישראל. אם יש לגדעון כוח ללמד זכות על האומה, אומר הקב"ה, למה שיתגלה אליו רק מלאך ה', הוא ראוי לגילוי שכינה על ידי הקב"ה בעצמו.

תכונה יסודית להנהגת האומה
כשאדם מלמד זכות על ישראל, הוא פוגש את ריבונו של עולם. כך נאמר בפסיקתא דרב כהנא 6 :
"כל המלמד סנגוריא על ישראל, הקב"ה מרוממו בעולם, כדכתיב 'ולכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי אלקי משפט ה' אשרי כל חוכי לו' (ישעיה ל, יח). ממי את למד? מאחימעץ בן צדוק 7 ... והרי דברים קל וחומר, ומה אחימעץ בן צדוק שלא דיבר על בנו של מלך, לא טובה ולא רעה, זכה לכל הכבוד הזה, מי שמלמד סנגוריא על בניו של הקב"ה על אחת כמה וכמה, שכל ימיו של משה לא נקרא 'איש האלקים' עד שלימד משה סנגוריא, שנאמר: 'וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים' (דברים לג, א)".
כלומר רק כשמשה רבנו מכיר בערכם של ישראל ומתחיל לעסוק בחיפוש הברכה המתאימה לכל שבט ושבט, רק אז הוא מכונה 'איש האלקים', רק אז מתבררת מעלתו הרמה כמי שהולך בדרכו של הקב"ה ומלמד זכות על ישראל.
לימוד זכות זו תכונה יסודית ביותר להנהגת האומה ולהגדרת היחס שבין כנסת ישראל לקב"ה. לאור זאת ניתן להבין את יחסם של חז"ל לאפשרות שמישהו ייגע ח"ו בבבת עינו של הקב"ה על ידי שידבר סרה על כנסת ישראל.
יסוד זה מופיע פעמים רבות בדברי חז"ל. במעמד הסנה 8 אומר משה רבנו על בני ישראל: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי", וחז"ל דורשים 9 :
"אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו, דכתיב 'והן לא יאמינו לי' וגו', וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל [גלוי היה וידוע לפניו יתברך, שיאמינו ישראל]. אמר לו [הקב"ה למשה]: הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין. הן מאמינים, דכתיב: 'ויאמן העם', בני מאמינים - 'והאמין בה''. אתה אין סופך להאמין, שנאמר: 'יען לא האמנתם בי' וגו'".
לולי רבותינו ז"ל לא היינו מעזים להעלות זאת על דל שפתינו, אבל כך אומרים חז"ל, שהקב"ה אמר למשה רבנו: "הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין", עתיד להתגלות כאילו יש איזה חיסרון באמונה אצל משה רבנו ח"ו. אי אפשר לומר דבר כזה על משה רבנו, אבל כך חז"ל אומרים.

הקב"ה שונא את המקטרגים
הגר"א 10 בביאוריו לתיקוני זוהר על פרשת יעקב ועשיו 11 מלמדנו מהו יחסו של הקב"ה למי שמקטרג ח"ו על ישראל, וזו לשונו:
"הקב"ה שונא המקטרג על בניו, אף הקדושים".
כלומר אדם יכול להיות גדול וענק בתורה ובמצוות, אבל אם הוא מקטרג על ישראל, אז הקב"ה שונא אותו. דוגמא לכך אנו מוצאים אצל ישעיה, שבשעה שאמר "אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" 12 מיד "וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה" 13 . מה זה 'רצפה'? אומר רש"י שם:
"אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: רצוץ פה שאמר דלטוריא על בני".
והדברים מובאים גם בשיר השירים רבה על המילים "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת" 14 , שם דרשו חז"ל 15 :
"כך אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי, אין לך שמח בבני יותר ממשה, ועל ידי שאמר: 'שמעו נא המורים' (במדבר כ, י) נגזר עליו שלא יכנס לארץ.
דבר אחר: אין לך שמח בבני יותר מישעיהו, ועל ידי שאמר: 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב' (ישעיה ו, ה), אמר לו הקדוש ברוך הוא: ישעיה, בנפשך את רשאי לומר 'כי איש טמא שפתים אנכי' ניחא! שמא 'ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב' אתמהא?! תא חמי מה כתיב תמן [בא וראה מה כתוב שם] 'ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה'. אמר רב שמואל: 'רצפה' - רוץ פה, רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני, ודכוותיה כתיב באליהו וכו'".
המדרש מסיים בדברים דומים שאנו מוצאים אצל אליהו הנביא, שבתחילה הוא מקנא לה', ולבסוף מודה שסיבת קנאתו נבעה ממניעים אישיים, "וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ" 16 .
כשנוגעים בפצצת האטום הגרעינית הזו שנקראת 'כנסת ישראל', דרושה המון זהירות בלשון, המון חיל ורעדה.

על מה נענש השליש?
בספר מלכים מסופר על המצור שהטיל בן הדד מלך ארם על שומרון ועל חרפת הרעב אליה הגיעו בני המקום. באותם ימים קשים באה נבואת אלישע על הרווחה שתבוא לישראל ביום המחרת. אלישע עמד במעמד מלך ישראל והזקנים, בשעה של ייאוש ומתח נורא, הרעב הכבד הביא את אנשי המקום למצב מזעזע בו נאלצו לאכול מבשר בניהם ובנותיהם, ואלישע קם ומכריז: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן" 17 , מחר תתהפך הקערה על פיה וחרפת הרעב תסור. אנחנו ראויים לכך, אומר אלישע הנביא לעם, יש בנו סגולה אלקית ויש בקרבנו נשמה טהורה!
עמידתו זו של אלישע הנביא מפיחה רוח חיים ומכה גלים בלבבות, והנה בא השליש, יד ימינו של המלך, ומטיל ספק בדבר, "הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה" 18 .
על חומרת מעשהו של השליש ניתן ללמוד מתגובתו החמורה של הנביא, "הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל", כלומר הנביא רומז לשליש שימות במיתה משונה ושלא בעתו, ולא יספיק לטעום דבר מן הדגן.
הרב צבי ישראל טאו, בחלק הראשון של ספרֵי "לאמונת עתנו" 19 , מבאר באריכות מה היה חטאו של השליש, ומביא בהקשר זה מה שכתב רבי אלעזר אזכרי 20 , בעל "ספר חרדים" 21 :
"ואיתא במדרש, דהשליש שנענש שאמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדברהזה', כך אמר: ודאי ה' יכול לעשות, אך הדור הזה כדור המבול, שראוי היה שיעשה ארובות בשמים, כהתם דכתיב: 'וארובות השמים נפתחו' (בראשית ז, יא), ואיך אפשר שלדור רע כזה, יהיה נס גדול כזה".
לפי דברי בעל "ספר חרדים", לשליש לא היה שום חיסרון באמונה ביכולת האלקית או בנבואה, הוא האמין בכוחו של ריבונו של עולם והאמין בנבואת הנביאים, לא היה לו ספק בכך שחרפת הרעב יכולה להשתנות ויכולה להיות מציאות ש'מחר סאה סולת בשקל' כדברי הנביא, הסיבה שהוא לא האמין שנס כזה יתרחש, היתה בגלל שהוא לא האמין בדור. מתוך "חרדיות" יתר ו"יראת שמים" מופלגת הוא היה סבור שהקב"ה לא ירצה לחולל נס כזה בגלל המצב הרוחני הירוד של הדור, ומי שמלמד קטגוריא על ישראל נענש בחומרה רבה.

מי היה הזקן שנתמעך ב'פסח מעוכין'?
הגמרא בפסחים 22 אומרת, שמעולם לא נתמעך אדם בעזרה מחמת הצפיפות חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד. והיו קוראין אותו "פסח מעוכין", על שם שנתמעך בו הזקן. הרמ"ע מפאנו כתב ספר בשם "גלגולי נשמות" 23 , אין לנו הבנה בזה, ובכל זאת נקרא מעט מדבריו:
"...השליש אשר נרמס בשער וימת בדבר אלישע, כי אמר 'הנה ה' עושה ארובות בשמים'... וחטאו היה כי היה מלמד קטגוריא ומזכיר עוון ישראל, ואין הקב"ה חפץ בדלטוריא של בניו... ולכן עתה ראה בישועתן של ישראל כי סאה סולת בשקל, ובעינו ראה ומשם לא אכל כי נרמס בשער וימת. וגם פעם אחרת לא סר מעינו רעה על ישראל בענין פסח מעוכין, כי נתמעך פעם אחרת כי עינו רעה בהם לראות כל כך אוכלוסי, כנזכר במסכת פסחים, וקראו לאותו פסח 'פסח מעוכין'".
אותו זקן שנמעך ב'פסח מעוכין' היה המשך ההופעה של אותו שליש. כשאותו זקן ראה ריבוי גדול כל כך של עולי רגלים, היתה עינו צרה, ועל כך הוא בא על עונשו. מכאן אנו למדים כמה דברי דלטוריה על ישראל פוגעים ומזיקים, וכמה הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו.

נשמתו של זכריה הנביא נתגלגלה בשמעיה ואבטליון
מקור נוסף שחשוב להזכיר בהקשר זה הוא דברי האר"י ז"ל 24 המובאים בספר "ליקוטי תורה" של המהרח"ו 25 , וכך נאמר שם 26 :
"והנה זכריה קודם שנהרג, חירף וגידף את בני ישראל, 'למה אתם עוברים את פי ה'' וכו'. וידוע כי מי שחירף לרבים, אף על פי שהוא בדין, עם כל זה נענש, כמו שמצינו באביה בן רחבעם, שכתוב בו: 'וימיתהו ה'', ואמרו רבותינו ז"ל: מפני שחירף את ישראל, אף על פי שהיה בדין, נענש, שאין הקב"ה רוצה רק שימליצו טוב על ישראל, לכך נענש.
אחר כך נתגלגל רוחו ונפשו, ונתחלקו בשני גרי הצדק שמעיה ואבטליון, כי שמעיה נשיא, היה רוחו של זכריה, ואבטליון אב בית דין, היה נפשו של זכריה, לכן לפי שדיבר על בני ישראל, נתגלגל בגרים, רק שהם גרי צדק, ונדבקו תחילה באלהים אחרים, דוגמת מה שחירף את ישראל ממש, שאמר להם 'למה עזבתם'".
לכאורה זכריה רק מלא אחר תפקידו כנביא והוכיח את ישראל על שעברו על דבר ה', ואף על פי כן, כיון שסוף סוף דיבר דברים קשים על ישראל, נאלצה נשמתו להתגלגל בשני תלמידי חכמים, שמעיה ואבטליון גרי הצדק, ולהיות בחלק מהזמן גוי עובד עבודה זרה, כדי שיתקיים בו מאמרו לישראל 'למה עזבתם'. בסופו של דבר שמעיה ואבטליון התגיירו והפכו להיות גדולי ישראל, וזה תיקונו של הנביא זכריה, החותם את ימי הבית הראשון ואת תקופת הנבואה.

בצדק תשפוט עמיתך
עד עתה דיברנו בהרחבה על החשיבות הרבה של הדיבור בזכותם של ישראל, ועל החומרה הרבה שבדברי הקיטרוג על האומה. לאור האמור נבקש לעמוד על מצוות לימוד זכות שבין אדם לחברו ברמת הפרט. בספר ויקרא נאמר:
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל, בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" 27 .
הפסוק מורכב מארבעה חלקים, שהראשון מביניהם הוא הכותרת - איסור עשיית עוול במשפט, אחריו בא פירוט, ולבסוף מצוות עשה: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ".
כלומר מלבד האיסור שלא לעשות עוול במשפט, ישנה מצוות עשה לדיין לשפוט בצדק. כך הוא פשוטו של מקרא, ולכך כיוון רש"י שם באמרו:
"בצדק תשפט עמיתך - כמשמעו".
אך רש"י לא הסתפק בזה והוסיף:
"דבר אחר: הוי דן את חברך לכף זכות".
כלומר חלק זה בפסוק פונה, לא רק אל הדיין העומד בפני הכרעת הדין ונדרש להפך בזכותו של הנידון, אלא לכל אדם באשר הוא ביחס לעמיתו. כל אדם מצווה להסתכל על חברו בעין טובה ולא לחשוד בו כשאין ראיות מוצקות המבססות את אשמתו.

מעשה בלימוד זכות
הגמרא במסכת שבת 28 אומרת:
"תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות - דנין אותו לזכות".
כך הוא הסדר הפשוט, שכשאדם הוא בעל הנהגה כזו שתמיד יודעת להפך בזכותו של החבר ולהביט עליו באור חיובי, אז גם אחרים מביטים עליו באור חיובי ומהפכים בזכותו. יתרה מזאת, גם ריבונו של עולם מהפך בזכותו ודן אותו לכף זכות, ובעצם המציאות כולה דנה אותו לכף זכות, זה טבוע בעצם המגמה והסדר, הזכות ממלאת את כל אישיותו וממילא דנים אותו לכף זכות בשמיא ובארעא.
תחת כותרת זו מספרת הגמרא שם שלושה סיפורים מופלאים המלמדים אותנו עד היכן יכולה להגיע מידה זו של לימוד זכות. נבקש להתמקד במעשה הראשון הנוגע לדיני ממונות:
"מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלוש שנים. ערב יום הכיפורים אמר לו: תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי. תן לי קרקע. אין לי. תן לי בהמה. אין לי. תן לי כרים וכסתות. אין לי. הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש.
לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו ועמו משוי ג' חמורים, אחד של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו 29 .
אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי 'תן לי שכרי' ואמרתי 'אין לי מעות' במה חשדתני? אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן. ובשעה שאמרת לי 'תן לי בהמה' ואמרתי 'אין לי בהמה' במה חשדתני? אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. בשעה שאמרת לי 'תן לי קרקע' ואמרתי לך 'אין לי קרקע' במה חשדתני? אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. ובשעה שאמרתי לך 'אין לי פירות' במה חשדתני? אמרתי: שמא אינן מעושרות. ובשעה שאמרתי לך 'אין לי כרים וכסתות' במה חשדתני? אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים.
אמר לו: העבודה כך היה, הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי כל נדרי, ואתה, כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות".
אדם שעובד במשך שלוש שנים ותובע את שכרו על פי דין, מתבקש היה שבעל הבית יתכונן מראש לתשלום ויאסוף פרוטה לפרוטה מתוך ידיעה שבעוד שלוש שנים השכיר יתבע את שכרו. מדובר בשכיר עם אישה וילדים, כיצד ניתן להבין את הרשלנות הכלכלית הזו?! מה גם שהמעשה הזה קורה בערב יום הכיפורים, בזמן של תשובה וכפרה, בזמן שצריך כל אחד מישראל לפייס את חברו, שכן "אין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה את חברו" 30 .
במעשה זה אנו פוגשים לימוד זכות קיצוני ביותר, מפני שפועל זה מצוי במשך שלוש שנים במשק זה, ורואה שיש קרקעות ופירות ובהמות וכרים וכסתות, וכל זה מכחיש כמאה עדים את ה"אין לי" של בעל הבית. יכול להיות שיום קודם הוא ראה איך בעל הבית הולך למכולת ומחזיק כסף ביד, ועכשיו הוא אומר שאין לו כסף! הוא רואה שעדיין יש חיים בבית, ובכל זאת בעל הבית טוען בעקשנות שאין לו דבר! מי שקורה את הסיפור הזה חש שזו ממש נאיביות לחשוב שהשכיר הזה, תמים ככל שיהיה, על אף שהוא רואה שבעל הבית עדיין חי חיים נורמטיביים בבית, הוא מאמין לו בלב שלם שבאמת אין לו כלום.
צריך להבהיר שלא מדובר כאן באדם שהוא מנותק מהמציאות. הגמרא מתארת כיצד הוא הולך לביתו במפח נפש, "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש", הוא לא אדיש למה שקורה, הוא הולך את כל הדרך הזו מהדרום לגליל העליון כשהוא טרוד במחשבות והרהורים, הוא יודע שאשתו וילדיו יחכו לו בכניסה לעיר, כדי לראות מה הביא באמתחתו לקראת החגים, אולי קצת ירווח להם. סביר להניח שמשפחתו חיה בעניות מופלגת, בדרך כלל אדם שצריך לצאת לעבוד במשך שלוש שנים כשכיר, זה לא אדם שיש לו עודף כסף בבית. קשה לתאר את התפרצות הצער והכאב שמחכים לו במפגש עם משפחתו.
מהמשך דברי הגמרא עולה תמונה שמחזקת את ההנחה שבבית השכיר שררו חיי דחקות:
"לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו".
בעל הבית דופק בדלת והשכיר פותח ורואה אותו עומד לפניו. איך הוא מרגיש באותו רגע? איך בני המשפחה שצריכים לקבל את פניו מרגישים באותו רגע? הגמרא לא מספרת על תחושותיהם או על השיח שהתנהל ביניהם ברגע הראשון. מלשון הגמרא נראה שהם הזדרזו לאכול ולשתות, הם היו רעבים וצמאים, זה היה יותר חשוב להם מלקבל את הכסף, לפני החשבונות הם היו צריכים להשקיט את רעבונם.
לאחר הסעודה מתחיל שיח של בירור:
"אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות, במה חשדתני?
אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן".
כלומר השכיר היה סבור, שבדיוק עכשיו, בערב יום הכיפורים, כשהוא בא לדרוש את הכסף שמגיע לו בדין, נזדמנה לבעל הבית שלו פרקמטיא בזול והוא השקיע בה את כל כספו. זו טענה רחוקה מן הדעת, מתבקש היה שהשכיר יאמר לו: אתה רשלן ופושע! איך אתה יכול להשיב את פני ריקם אחרי שלוש שנים שעבדתי אצלך במסירות? אבל הוא לא אומר לו את זה. ממשיכה הגמרא:
"ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה, במה חשדתני?
אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים.
בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע, במה חשדתני?
אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא.
ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות, במה חשדתני?
אמרתי: שמא אינן מעושרות.
ובשעה שאמרתי לך: אין לי כרים וכסתות, במה חשדתני?
אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים.
אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה".

קושיות חמורות על טענות בעל הבית
המהרש"א 31 מקשה שתי קושיות חמורות שניתן להעלות כנגד טיעוניו של בעל הבית, וזו לשונו:
"יש לדקדק אמאי לא הוה אמר ליה: תן לי מזו פרקמטיא, דהא אפילו קרקע רצה ליקח?
ועוד: לפי מה שכתבו התוס' בריש פרק הפרה בשם ר"ת, דבשכיר אפילו לית ליה זוזי לשוכר אמרינן ליה: זיל טרח ואייתי זוזי דגבי פועל כו', עיי"ש, ואם כן היה לו לטרוח ולמכור פרקמטיא שלו במזומנים ולתת לו שכרו במעות?".
הקושיה הראשונה היא: איזה מן טיעון זה, שנזדמנה לו פרקמטיא. אם קנה בכסף דבר חדש, שיתן את מה שקנה לשכיר כשכר על עבודתו?
יתרה מזאת, לפי הדין, בעל הבית מצווה למכור הפרקמטיא הזו שנזדמנה לו ולתת לשכירו את השכר המגיע לו על עבודתו.
קושיה נוספת היא: איזה מן תירוץ זה, שהפירות אינם מעושרים, מה מעכב אותו מלהפריש כדי לתת שכר לשכירו?
משיב המהרש"א:
"ויש לומר, שהיה ערב יום הכיפורים, כדלעיל, ולא היה לו קונה באותה שעה לפרקמטיא זו.
וכן צריך לומר בפירות, שמא אינן מעושרות ולא היה לו שהות בערב יום הכיפורים לעשר פירותיו, והשכיר מיהר לילך לביתו בו ביום.
ובכל הני הווא מצי למימר נמי, דשמא הקדיש כל נכסיו לשמים, כמו שאמר לבסוף, גבי תן לי כרים כו', אלא כל זמן שהיה לו לתלות במלתא אחרינא לא תלה הדבר בהקדיש כל כו' עד שאמר לו - תן לי כרים וכסתות כו', שראה אותן בביתו ולא היה לו לתלות בשום דבר רק בהקדיש כו'. ודו"ק".
המהרש"א מבאר, שכיון שהמעשה התרחש בערב יום הכיפורים, לכן לא היתה שהות לבעל הבית לעשר פירותיו, והשכיר מיהר ללכת לביתו בו ביום 32 . ומוסיף, שאמנם השכיר היה יכול לומר מתחילה שהיה סבור שבעל הבית הקדיש את נכסיו, ולא היה נצרך לתלות בדברים אחרים, אלא כל זמן שהיה בידו לתלות בדבר אחר לא תלה בזה, כי אין זה מסתבר שאדם יקדיש את כל נכסיו. רק לגבי הכרים והכסתות, כיון שראם אצל בעל הבית, לא היה לו במה לתלות אלא בכך שהקדישם לשמים.

מי הם בעל הבית והשכיר ומה הועיל המקדיש
רבי משה סופר 33 , בעל החת"ם סופר 34 , לפני שהוא דן בתוקפן של טענות בעל הבית, הוא פותח בבירור זהותם של בעל הבית והשכיר, ואלה דבריו:
"מעשה באדם אחד וכו'. עיין תשובת רמ"ע מפאנו סימן סג, שכתב בשם שאילתות, דאותו בעל הבית היה רבי אליעזר בן הורקנוס, והשכיר היה רבי עקיבא כשהיה עם הארץ, וכתב, מזה יש להבין שגם כשהיה עם הארץ היה בעל מידות טובות, שדן לזכות כל כך את בעל הבית...".
מכאן עובר החת"ם סופר לדיון בטענותיו של בעל הבית:
"והקשה שם (הרמ"ע מפאנו) באותה תשובה: מה הועיל שהקדיש לבדק הבית, הא קיימא לן דמוציא מיד הגזבר רק מוסיף דינר ופודה הנכסים, עיין שם".
המשנה בערכין 35 קובעת, שמי שהקדיש את נכסיו ובא מלוה ותובע ממנו את חובו, יכול הלווה לפדות את הנכסים מן ההקדש, להוציאם לחולין, ולהחזיר את חובו למלוה. ואם שווי הנכסים שהקדיש הוא יותר מגובה החוב, יכול המלווה להלוות ללווה דינר נוסף והלווה פודה בדינר זה את הנכסים מההקדש. אם כן איזו תועלת יש בטענת בעל הבית שהקדיש את נכסיו, אם הקדיש, שיפדה וישיב את חובו לאלתר?
מתרץ החת"ם סופר:
ולעניות דעתי לא קשיא מידי, דוודאי לא הקדיש כל נכסיו, דהא רבי אליעזר הנ"ל סבירא ליה שלהי עירובין (כח ע"א), דאסור להקדיש כל נכסיו, ואם עבר והקדישן - אינו קדוש, אלא על כורחנו לא הקדיש אלא אותן שלא היה מושכרים ביד אחרים, שמאותן בלאו הכי נמי לא יהנה הורקנוס בנו עד שתכלה זמן שכירתן ואולי אז יעסוק בתורה ואי לא עוד יקדישם, ועל כל פנים עתה לא הקדיש הכל, וממילא אין השכיר גובה מההקדש, כיון דאיכא בני חורין אחרי ככלות זמן שכירתן, ולפי זה היה צריך לכל אלו האמתלאות".
יש דין בהלכות הקדש, שאסור לאדם להקדיש את כל נכסיו, ואם עבר והקדיש, ההקדש לא חל. על כורחנו בעל הבית, רבי אליעזר בן הורקנוס, הקדיש רק את הנכסים שלא היו מושכרים אצל אחרים, ובכך הבטיח שהורקנוס בנו לא ייהנה מהנכסים שהיו ברשותו, אבל את הנכסים שהשכיר לאחרים לא הקדיש. וכיון שלא הקדיש הכול, לא יכול היה לפדות מן ההקדש ולשלם לרבי עקיבא את חובו.

למה חשוב להדגיש שמצא 'פרקמטיא בזול'?
דיון נוסף בטענות בעל הבית אנו מוצאים אצל בעל ה"שפת אמת" 36 , רבי יהודה אריה ליב אלתר 37 , האדמו"ר מגור, וזו לשונו:
"שם בגמרא: אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך כו'. לכאורה קשה אמאי קאמר 'פרקמטיא בזול' ולא 'סתם פרקמטיא'?".
מדוע בעל הבית מדגיש כל כך בפני השכיר, שהעסקה שסגר היתה זולה ומשתלמת במיוחד. סוף סוף מה שחשוב זה, שכעת אין לו מהיכן לשלם לשכיר, מה זה משנה אם העסקה שסגר היתה זולה או יקרה?
"ויש לומר, דלכאורה האיך היה מותר להוציא מעותיו ולקנות פרקמטיא, הא יעבור על 'בל תלין' אם תובעו ואינו פורע לו בזמנו, אך יש לומר שקנה הפרקמטיא מקודם שהיה זמנו [וכשהגיע זמנו ואין לו - אינו עובר, כמבואר בחו"מ (סימן שלט, י) עיי"ש]. אולם עדיין היה צריך להכין כדי שלא יעבור כיון דידע שיגיע זמנו, [כמו שכתב בשו"ע הרב ז"ל, דמידת חסידות הוא אפילו אין לו ללוות ולפרוע, וגם כדי לקיים מצוות עשה 'ביומו תתן שכרו'], אך יש לומר, באם נזדמן לו מציאה, מותר לקנות קודם שהגיע זמנו עדיין, ולפיכך אמר לו: 'פרקמטיא בזול', שאינו מזדמן תמיד".
כלומר העובדה שמצא פרקמטיא בזול, היא זו שאפשרה לו להיענות למוכר, שכן מצד הדין, כיון שידע שעליו לסגור חשבון עם שכירו ולשלם לו על כל שלוש השנים שעבד למענו, היה צריך להיערך לכך ולהכין עבורו את התשלום. אבל כיון שעדיין לא הגיע תאריך הפירעון, וכיון שנזדמנה לו מציאה, 'פרקמטיא בזול', מותר היה לו לקנות את הפרקמטיא על אף הידיעה שבשל כך לא יוכל לשלם לשכירו בזמן.
נפלא לראות כיצד האחרונים מפלפלים ומנסים למצוא לימוד זכות על טענותיו של בעל הבית, כדי להראות שבאמת הוא היה ראוי לימוד זכות מצד השכיר.

לימוד לכף זכות - על מי ומתי?
המשנה במסכת אבות 38 אומרת:
"יהושע בן פרחיה אומר: ...והוי דן את כל האדם לכף זכות".
הרמב"ם בפירוש המשניות שם מבאר:
"'הוי דן את כל האדם לכף זכות', עניינו שאם יהיה אדם שאינו ידוע לך, לא תדע האם צדיק הוא או רשע ותראהו עושה מעשה או אומר דבר שאם יפורש באופן מה הרי הוא טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הרי הוא רע, פרשהו באופן הטוב ואל תחשוב בו רע".
יש להעמיד אדם על חזקתו, ולצאת מתוך נקודת הנחה ברורה שהוא אדם טוב, ולכן אם איננו יודעים לתרגם את המעשה - חמישים אחוז שהוא טוב וחמישים אחוז שהוא רע, עלינו להכריע את הכף לטובתו.
"אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק ומפורסם במעשה הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאוד ובאפשרות רחוקה, צריך לפרש אותו כטוב. הואיל ויש צד אפשרות היותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו: כל החושד בכשרים לוקה בגופו".
נדמה בנפשנו שאנחנו רואים יהודי עם פיג'מה באמצע הלילה, הולך עם כובע גרב, מטפס על הגדר של השכן, קוטף את כל הלימונים מהעץ שבחצרו, יוצא מן החצר עם השלל ונכנס לביתו. מה אפשר לחשוב על אדם כזה? ודאי שהוא גנב, ודאי שזה מעשה רע. אבל אם השכן הזה ידוע כיהודי צדיק וירא שמים, צריך לדון את המעשה הזה לכף זכות, אפילו באפשרות רחוקה. אולי בעל הלימונים יצא לחופשה במשך שבועיים וביקש מהשכן שיקטוף את כל הלימונים, כדי שלא יפלו על הארץ ויתקלקלו, והשכן הצדיק נזכר במשימה שהוטלה עליו בשעה מאוחרת לאחר שכבר התארגן לשינה, והוא לא מוצא את המפתח...
בכגון זה אומר הרמב"ם, אפילו אם יש רק צד רחוק ללמד זכות, מלמדים זכות.
ומנגד, ממשיך הרמב"ם:
"וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, עושה מעשה שראיותיו כולן מראות שהוא טוב ואין בו צד אפשרות מאוד רע, צריך להישמר ממנו ולא להאמין בו טוב הואיל ויש בו אפשרות לרע, אמר 'כי יחונן קולו אל תאמן בו כי שבע תועבות בלבו' (משלי כו, כה)".
אם רואים יהודי שהוחזק כרשע, לוקח אישה זקנה עם סלים ועוזר לה לקחת את הסלים לביתה, צריך לחשוד בו ולבדוק אם הוא לא מתכנן לשדוד אותה בהיחבא.
וכיצד יש לדון אדם שאיננו יודעים אם הוא צדיק או רשע? ממשיך הרמב"ם:
"ואם היה בלתי ידוע והמעשה נוטה לשתי הקצוות, צריך בדרך המעלה שידון לכף זכות איזה משתי הקצוות שתהיה".
אדם בינוני, כל עוד מעשיו משתמעים לשני פנים במידה שווה, צריך להטות את מעשיו לכף זכות.
דברים דומים כותב רבנו יונה בפירושו למסכת אבות, ומוסיף:
"כמו שאמרו חז"ל (ברכות יט ע"א): אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. 'שמא' סלקא דעתך, אלא אימא, ודאי עשה תשובה. הנה לך כי אין לדון לכף חובה צדיק גמור לעולם. וממילא לא הוצרכת לו, והוי דן את כל האדם לכף זכות".

סדר של חיים שכולו עשיית שלום
על טעם המצוה עמד בעל "ספר החינוך" 39 כדרכו, וכתב:
"שורש המצוה, גם במה שאמרנו שחייב כל אדם לדון את חברו לכף זכות, שהוא בכלל המצוה, יש סיבה להיות בין אנשים שלום ורעות, ונמצא שעיקר כל כוונת המצוה, להועיל בישוב בני אדם עם יושר הדין ולתת ביניהם שלום עם סילוק החשד איש באיש".
זה הסדר שאנחנו שואפים להגיע אליו, סדר של חיים שכולו עשיית שלום.

הקומה התחתונה והקומה העליונה
נמצאנו למדים, שמצוות לימוד זכות מורכבת משתי קומות, ואלו הן:
הקומה התחתונה היא, לימוד זכות על כל אחד ואחד מישראל באופן פרטי, מדין: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" 40 . כאן, ברמת הפרט, אנו מוצאים חילוק, אדם צדיק - צריך לדון אותו לכף זכות גם כשלימוד הזכות הוא רחוק, אדם בינוני - צריך לדון אותו לכף זכות רק כשהמעשה שעשה יכול להתפרש לטוב ולרע באותה מידה, ואדם רשע - נידון לכף חובה.
והקומה העליונה היא, לימוד זכות על האומה. עם ישראל הוא לעולם צדיק, כולו שייך אל הטוב הגמור, ולכן גם במצבים הקשים ביותר של האומה, צריך ללמד זכות על בניה. וכשנביאים מישראל, כמו אלישע וזכריה והושע, אמרו דברים שאינם תואמים את מעלתם של ישראל מצד סגולתם, מיד הופיעה ההנהגה האלקית, הביעה מחאה נמרצת והטילה עונש על הנוגעים בדבר.




^ 1.דברים טז, יח.
^ 2.מדרש תנחומא שופטים ד.
^ 3.זוהר חדש ח"א לט ע"א.
^ 4.שופטים ו, יג.
^ 5.ילקוט שמעוני שופטים רמז סב.
^ 6.פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים א' - וזאת הברכה.
^ 7.ראה שמואל ב' יח, יט.
^ 8.שמות ד, א.
^ 9.שבת צז ע"א.
^ 10. רבי אליהו קרמר (הגאון מוילנה) (ליטא), הת"פ-התקנ"ח - מגדולי חכמי התורה בישראל. שלט בכל מקצועות התורה ובשאר חכמות. בקיאותו וידענותו העצומה זיכו אותו בכינוי "הגאון מוילנה". על-אף שלא החזיק במשרה רשמית כלשהי, קנה לו מעמד של מנהיג חשוב בדורו ובדורות הבאים אחריו. כתביו לא ראו אור בחייו אך לאחר מותו נדפסו כשבעים ספרים המיוחסים לו, וביניהם: פירוש למשנה, פירושים לזוהר, תיקונים לספר יצירה ולספרא דצניעותא, פרשנות לתנ"ך ועוד.
^ 11.ביאור הגר"א לתיקוני זוהר תיקון כא, נז ע"ב.
^ 12.ישעיה ו, ה.
^ 13.ישעיה ו, ו.
^ 14.שיר השירים א, ו.
^ 15.שיר השירים רבה א, א.
^ 16.מלכים א' יט, י.
^ 17.מלכים ב' ז, א.
^ 18.מלכים ב' ז, ב.
^ 19.לאמונת עתנו ח"א, לפרשת אליהו והשליש.
^ 20. רבי אלעזר אזכרי, הרצ"ג-הש"ס - מקובל, דרשן ומשורר יהודי מהעיר צפת. חיבורו "ספר חרדים", עם היותו ספר מצוות, נחשב כספר יסוד בתורת המוסר. רבי אלעזר הוא מצאצאי מגורשי ספרד ובכתביו ופעולותיו ניכרת הכמיהה לגאולה ואהבת ארץ ישראל. רבו היה המקובל רבי יוסף סאגיס, והוא נסמך לרבנות על ידי רבי יעקב בירב. הוא למד בישיבת הרמ"ק, והושפע גם מתורת האר"י. הוא נמנה עם ענקי הרוח שהסתופפו באותה תקופה בצפת. בהקדמת ספרו מסופר על חלקו בייסוד חבורת "סוכת שלום", שפעלה לעורר את עם ישראל לחזרה בתשובה ולדבקות בה': "ויהי היום אמרנו עת לעשות להשם אלקינו יתברך הבטיחנו 'הבא לטהר מסיעין אותו', ואמר 'פתחי לי אחותי רעיתי פתח קטן כשל מחט ואפתח לכם כפתחו של אולם', לכו ונשובה אל ה' בכל עז וגם נשיב רבים מעוון כאשר ציוונו יתברך. פה צפת עשינו חברה קדושה קראנו שמה 'סוכת שלום' ורבים מתקבצים לשוב בכל לב, (...) יחרדו לשוב בכל לב מעוון אליו יתברך ולהתחזק במצוותיו לעשותם". מניין המצוות בספר מחולק לפי איברי הגוף. בסוף הספר מובא פיוטו "ידיד נפש", פיוט שהתקבל בכל הנוסחים. חיבר פירושים למסכתות שונות בבבלי ובירושלמי, ופירוש "קול בוכים" על מגילת איכה על דרך הסוד.
^ 21.ספר חרדים פרק מז, כג.
^ 22.פסחים סד ע"ב.
^ 23.גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו סוף אות ש.
^ 24. רבי יצחק לוריא (האר"י הקדוש. ראשי תיבות של: אשכנזי רבי יצחק, האלקי רבי יצחק, האדון רבי יצחק, אדוננו רבי יצחק), הרצ"ד-השל"ב - גדול מקובלי צפת ומייסד "קבלת האר"י". בשנת הש"ל עלה ממצרים לצפת עם אשתו ושתי בנותיו וחי שם במשך שנתיים עד פטירתו והוא בן שלושים ושמונה. שתי בנותיו נישאו בצפת. האחת, לרבי שלמה סאגיס, ראש ישיבה בצפת ורבו של המהרי"ט, והשנייה, לבנו של מרן רבי יוסף קארו. בנו נפטר לאחר שגילה סוד הקטנות של קריעת ים סוף. לפי מסורות תלמידיו, עד עלייתו לארץ ישראל חי בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים, שם הגה בספר הזוהר, עד שנגלה אליו אליהו הנביא והורה לו לעלות לארץ ישראל. עיקר תורתו ידועה לנו מכתבי תלמידיו, המכונים "גורי הארי". בכיר תלמידיו היה רבי חיים ויטאל.
באחת ההקדמות בספר "עץ החיים" מתאר רבי חיים ויטאל את רבו האר"י כך: "לא היה מי שישיג חכמה זו על אמתתה כמוהו, כי היה יודע במשנה ותלמוד ואגדות ומדרשות על כל דבר ודבר כמה פנים בפרד"ס, ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, בשיחות עופות ובשיחות דקלים ואילנות ועשבים, בסוד כי אבן מקיר תזעק ושלהובי פחמים ובשיחת מלאכים.
והיה מדבר ברוחות מהגלגולים רוח טוב ורוח רע. והיה מכיר בריח הבגדים כמו אותו ינוקא דפרשת דברים, ובעופות אלמים. ומביא נשמת אדם בעודו חי ומדבר עמו כל צורכו וחפצו, ואחר כך מסירהו. והיה רואה נשמות בעת צאתם מהגוף, ובבתי הקברות, ובעלותן בכל ערב שבת לגן עדן. והיה מדבר עם נשמת הצדיקים שהם בעולם הבא, והיו מגלין לו רזי תורה.
וגם היה יודע חכמת הפרצוף, ושרטוטי הידיים, ופתרון חלומות על אמיתתם, ובגלגולים ישנים וגם חדשים. והיה מכיר במצח אדם מה מחשב ומה שחלם, ומה פסוק קרא בעליית נשמתו לגן עדן בלילה, והיה מלמד פירוש שורש נשמתו. והיה קוראו במצחו זכיות ועבירות שחישב. והיה נותן לכל אחד ואחד תיקון כפי הבחירה המיוחדת, או לשורש נשמתו האחוזה בשורש של אדם הראשון.
והיה יודע כמה טעיות נפלו בספרים. והיה יודע להכות בסנוורים. והיה יודע כל מה ששנו החברים. והיה מלא חסידות ודרך ארץ וענוה, ויראת ה' ואהבת ה', ויראת חטאו, וכל מדות טובות ומעשים טובים היה בו.
וכל זה היה יודע בכל עת ובכל שעה ורגע. וכל החכמות האלו תמיד היו מונחים בחיקו. ועיני ראו ולא זר. וכל זה השיג מרוב חסידותו ופרישותו, אחר התעסקו ימים רבים בספרים ישנים גם חדשים בחכמה זו. ועליהן הוסיף חסידות ופרישות וטהרה וקדושה, וזהו הביאו לידי רוח הקודש, והיה אליהו נגלה לו תמיד".
^ 25. רבי חיים ויטאל (צפת-דמשק), הש"ג-הש"ף - גדול תלמידי האר"י הקדוש. את תורת הנגלה למד בבית מדרשו של רבי משה אלשיך, ומאוחר יותר החל ללמוד תורת הנסתר בבית מדרשו של רבי משה קורדובירו (הרמ"ק). עלייתו של האר"י הקדוש ממצרים היתה נקודת מפנה משמעותית עבור רבי חיים. האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, ומשנפטר הרמ"ק נתמנה האר"י לממשיך דרכו. עיקר תורתו של האר"י נמסרה לנו על ידי רבי חיים ויטאל. בשנת השנ"ה ירד לדמשק בה כיהן כרבה של קהילת סיציליה. בין ספריו החשובים מתורתו של רבו: "עץ חיים", "עץ הדעת", "שערי קדושה" ו"לב דוד".
^ 26.ליקוטי תורה לפרשת חיי שרה ד"ה והנה זכריה.
^ 27.ויקרא יט, טו.
^ 28.שבת קכז ע"ב.
^ 29.היעב"ץ (ד"ה ועמו) מבאר, שפשוט שאותו משאוי לא ניתן לשכיר בשכר עבודתו, אלא כמתנה על כך שהשהה לו שכרו. ומוכח מכאן שאין זה נחשב כאגר נטר שאסור משום ריבית. היעב"ץ לא מבאר כוונתו מדוע אין בזה איסור ריבית.
^ 30.יומא פ"ה, מ"ב.
^ 31.מהרש"א שבת קכז ע"ב חידושי אגדות ד"ה שמא פרקמטיא.
^ 32.ומה שלא נתן לו הפירות כשהם טבל, זה מפני שאסור לפרוע חוב בפירות טבל. ועוד: אסור ליתן פירות טבל לעם הארץ, שמא לא יעשר אותם (כך מבואר ב"העמק שאלה" שאילתא מ סק"ג).
^ 33. הרב משה סופר (פרנקפורט על נהר מיין-פרשבורג), התקכ"ג-הת"ר - נודע בכינויו החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. שימש כרב בערים דרזניץ, מטרסדורף (הונגריה - כיום מטרסבורג שבאוסטריה) ופרשבורג (כיום ברטיסלבה בירת סלובקיה). בפרשבורג הקים ישיבה גדולה שאליה הגיעו תלמידים מארצות רבות עד שהגיע מספרם לכחמש מאות ועמד בראשה כשלושים ושש שנה - עד יום מותו. שמו של החת"ם סופר יצא לתהילה בכל קהילות ישראל. חיבר ספרי שו"ת, חידושים על הש"ס, פירוש על התורה ופירוש על הגדה של פסח.
^ 34.חתם סופר שבת קכז ע"ב ד"ה מעשה באדם.
^ 35.ערכין פ"ו, מ"ב.
^ 36.שפת אמת שבת קכז ע"ב.
^ 37. רבי יהודה אריה ליב אלתר, התר"ז-התרס"ה - האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות גור, ומן הבולטים במנהיגי יהדות פולין. תחת הנהגתו הפכה חסידות גור לחסידות המרכזית בפולין. בספרו, שעל שמו הוא מכונה "שפת אמת", אוסף של דרשות על פרשיות השבוע וחידושים על הש"ס. ספרי דרשותיו על התורה נמנים בין ספרי היסוד של תורת החסידות.
^ 38.אבות פ"א, מ"ו.
^ 39.ספר החינוך מצוה רלה.
^ 40.ויקרא יט, טו.
מקורות עיקריים:
מדרש תנחומא שופטים ד , זוהר חדש ח"א לט ע"א , רש"י שופטים ו, יג , ילקוט שמעוני שופטים רמז סב , פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים א' - וזאת הברכה , שבת צז ע"א , ביאור הגר"א לתיקוני זוהר תיקון כא, נז ע"ב , רש"י ישעיה ו, ו , שיר השירים רבה א, א , לאמונת עתנו ח"א, לפרשת אליהו והשליש , ספר חרדים פרק מז, כג , פסחים סד ע"ב , גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו סוף אות ש , ליקוטי תורה לפרשת חיי שרה ד"ה והנה זכריה , שבת קכז ע"ב , מהרש"א שבת קכז ע"ב חידושי אגדות ד"ה שמא פרקמטיא , חתם סופר שבת קכז ע"ב ד"ה מעשה באדם  שפת אמת שבת קכז ע"ב , אבות פ"א, מ"ו , ספר החינוך מצוה רלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il