בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך קרוב אליך גליון מס 87

התוועדות עם הרב שבתי סלבטיצקי

undefined

הרב שבתי סלביטיצקי

אלול תשע"ה
5 דק' קריאה
התוועדות עם הרב שבתי סלבטיצקי

כשהגעתי לאנטוורפן בתחילת השליחות שלי, פגשתי שם יהודי שלא עשה ברית מילה. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות ברית והסברתי לו את החשיבות העצומה של המצווה. היהודי הסכים, ומיד שאל כמה זה עולה. אמרתי לו שההוצאות עלינו, ושהוא צריך רק לעשות את ההשתדלות מצידו.
בזמנו, לפי החוק הבלגי, מותר היה לערוך ברית רק בבית־הרפואה המקומי. הלכתי וביררתי מה הפרוצדורה שכרוכה בזה. המועד הקרוב ביותר שבו ניתן היה לערוך את הברית היה רק חודשיים לאחר מכן. בלית ברירה, קבעתי תור לעוד חודשיים וסגרתי את התאריך גם עם המוהל.
אחר כך שלחתי מכתב לרבי מליובאוויטש ובו הודעתי על הברית, וביקשתי ברכה שהכול יהיה כמו שצריך. בתשובה קיבלתי מברק(!) מהרבי: "למה צריך לדחות את הברית לעוד חודשיים? והרי זה חיוב כרת!" הרבי הוסיף וכתב שאם הבעיה קשורה לכסף, ישלמו "מכאן" את ההוצאות.
קיבלתי את המברק בבוקר. נו, אנחנו החב"דניקים קצת משוגעים... באתי למוהל ואמרתי לו: "היום אנחנו עושים את הברית!". המוהל היה בשוק, מה היום? איך היום? הרי נקבע תור לעוד חודשיים! "אתה בא איתי עכשיו לבית הרפואה!" אמרתי לו.
אם מחליטים משהו עד הסוף, זה הולך. ברוך ה', עשינו את הברית עוד באותו היום.
יש פתגם שאומר: ישנם אנשים שרואים דלת סגורה ופונים ללכת; אחרים – רואים דלת סגורה ומנסים את הידית – אם הדלת לא נפתחת, הם הולכים. יש כאלו שמחפשים מפתח, אך אם המפתח לא מתאים, הם מרימים ידיים.
ורק מתי מעט מנסים את הידית, ואם הדלת לא נפתחת מביאים מפתח, ואם המפתח לא מתאים - הם יוצרים מפתח...
יהודי אחד כתב לרבי בקשר לבן שלו, נער בן שתים־עשרה, והרבי אמר לו להעביר אותו ממסגרת חינוכית של גויים למוסד שומר תורה ומצוות. האבא ענה לרבי שבגיל כזה יהיה לבן שלו קשה מאוד להסתגל למוסד החדש, וביקש למצוא פתרון אחר בנושא. הרבי ענה לו שיש דברים שלא שואלים "האם" לעשות אלא "איך" לעשות. אתה צריך להגיע למטרה. איך? תמצא לבד את הדרך! הכוח למצוא את התשובות נמצא בתוכך.
לפני הרבה שנים נסענו כל המשפחה אל הרבי, ל־770. כשהגיע יום שישי, הסברנו לילדים שבערב שבת, כשהרבי יוצא מהחדר שלו ונכנס להתפלל מנחה, הוא נוהג לחלק לילדים שעומדים שם מטבעות לצדקה. זה כמובן דרבן את הילדים והמריץ אותם לעזור בהכנות לשבת, כדי שהכול יהיה מוכן מוקדם וכך נוכל לזכות לקבל מהרבי מטבע. כשהגיע הזמן, לבשנו בגדי שבת, לקחנו את הילדים, כולל את הבת הקטנה בת השנתיים, ורצנו ל־770.
עמדנו כולנו נרגשים ודרוכים. העיניים היו נעוצות בידית הדלת שמוליכה לחדרו של הרבי. ואז התחלנו לשמוע כל מיני רחשים ולחשושים. הידית התחילה להסתובב... הנה, עוד מעט, עוד רגע, נזכה לראות את הרבי.
הדלת נפתחה. הרבי יצא, נעמד והתחיל לחלק מטבעות לילדים שעמדו שם.
הילדים ניגשו לרבי ביראת כבוד. כל אחד הושיט יד קטנה ועדינה, והרבי הניח בה מטבע. בתי הקטנה, בת השנתיים, עמדה לידי. "דחפתי" אותה קצת לכיוון הרבי. המזכיר שם לב לילדה, וסימן לה להתקרב עוד יותר. היא נעמדה מול הרבי, והושיטה את היד. הרבי החזיק את המטבע בין האצבעות, והניח אותה בעדינות בכף היד של הילדה הקטנה.
הרבי סיים לחלק לכל הילדים והילדות את המטבעות. הוא צעד פסיעה קדימה, ופתאום נעצר והסתכל על הבת שלי. המזכיר הבין מיד את הרמז, וסימן לה להכניס את המטבע לקופת הצדקה הגדולה שהייתה קבועה בקיר. היא ניסתה לשלשל את המטבע לתוך החריץ של הקופה, אבל היא לא הצליחה, הקופה הייתה גבוהה מדי. ואז, כשאנחנו מסתכלים בתימהון ובתדהמה, הרבי התקרב לילדה, תפס את שני המרפקים שלה בשתי ידיים, ופשוט, הניף אותה למעלה! כשהרבי מחזיק אותה בגובה, הילדה הצליחה להגיע לחריץ של הקופה ולהכניס את המטבע.
הסיפור הקטן הזה מלמד אותנו דברים גדולים. קודם כל, הרבי רצה שהילדה הקטנה, בת השנתיים בסך הכול, תיתן את המטבע לצדקה מיד באותו הרגע. לא אחר כך. ללמדך: אם מזדמנת לפניך אפשרות לעשות מעשה טוב – תעשה אותו מיד. אל תדחה ואל תחכה.
והמחזה המופלא, לראות את הרבי מרים את הילדה הקטנה בידיו, כדי שתוכל לשלשל את המטבע בחריץ שבקופה! כשהרבי הרים אותה, הרגשתי שהוא מרים גם אותי, את כולנו. הוא לימד אותנו מה היחס שכל אחד צריך לתת לחבר שלו – לאהוב כל יהודי ולנסות "להרים" אותו. לאהוב כל אחד, גם אם אתה לא מכיר אותו וגם אם אתה דווקא מכיר אותו טוב מדי...
הסיפור עדיין לא נגמר. הרבי המשיך להתקדם, להיכנס לתפילת מנחה. עשרות הבחורים והאברכים שעמדו בצד התחילו להתקרב ולהצטופף באזור הפתח, נוצר שם דוחק גדול. תוך שנייה איבדתי את הילדה. ניסיתי למצוא אותה, אבל לא הצלחתי.
פתאום הרבי הסתובב והסתכל על הבחורים, כאילו הוא מחפש מישהו. תוך חלקיק שנייה כל הבחורים והאברכים זזו לצדדים, ויצרו מין שביל באמצע.
זה היה נראה כמו קריעת ים סוף, ובדיוק שם, באמצע, ראינו את הילדה הקטנה שלי... עומדת נבוכה. הצפיפות הפתאומית בתוך כל הקהל הבהילה אותה מאוד. היא מצאה את עצמה פתאום בלי היד של אבא, מוקפת בבחורים גבוהים ולא מוכרים.
הרבי הסתכל עליה במאור פנים, חייך אליה וסימן באצבע לכיוון הדלת. היא נרגעה, והתחילה לצעוד לאט לעבר היציאה. הרבי חיכה עד שהיא יצאה החוצה, הסתובב בחזרה ונכנס לבית הכנסת. אני יצאתי אחריה.
אח, איזו רגישות, איזו אכפתיות! הרבי שם לב לבעיה של הילדה הקטנה, שפתאום לא מצאה את אבא שלה. הרי שום דבר נורא לא היה קורה לה שם, בין כל החסידים, ובסוף גם אבא שלה היה מוצא אותה. "בסך הכול רגע אחד" היא תרגיש מפוחדת וחסרת אונים. אבל הרבי הרגיש ברגע האחד הזה של הילדה ורצה לעזור לה.
ביום ראשון הלכנו לחלוקת הדולרים. המון אנשים עמדו בתור, ממתינים. התור המשיך להתקדם, ואנחנו הלכנו והתקרבנו לרבי. כל הזמן אמרנו תהילים. חשבנו מה לבקש במחשבה כשנעמוד מול הרבי. הגענו לרבי, קיבלנו... קשה לתאר את הרגע, את שברירי השניות האלה...
יצאנו החוצה, נרגשים. חיכינו לכל שאר בני המשפחה, הבנים הבנות, שיעברו בתור ויצטרפו אלינו. בסוף יצאו כולם, כל אחד סיפר את החוויות שלו – מה הוא ראה ומה הוא שמע. הדולרים היו עדיין אצלם בידיים. חששתי שהם יאבדו את הדולרים שקיבלו מהרבי, לכן ביקשתי מהם שימסרו לי אותם ואני אשמור עליהם.
שני הבנים נתנו לי כל אחד את הדולר שלו. כשביקשתי מהבת שלי את הדולר שהיא קיבלה, היא מושיטה לי שני דולרים. הייתי מופתע. שאלתי אותה: "מאיפה יש לך שני דולרים? איזה מהם הוא הדולר של הרבי?", והיא ענתה בפשטות שאת שניהם היא קיבלה מהרבי.
התפלאתי מאד. "קיבלת מהרבי שני דולרים? למה?" ופתאום שמתי לב שאשתי נסערת מאוד. שאלתי אותה מה קרה, והיא רק מלמלה – "לא להאמין, ממש לא להאמין".
ביקשתי להבין במה מדובר, ואשתי סיפרה: "כשעמדנו בתור לקבל את הדולר מהרבי, הילדה שאלה אותי 'לאן אנחנו הולכים?', והסברתי לה שכל הנשים והבנות עומדות בתור כדי לקבל מהרבי דולר לצדקה. ואז היא שאלה אותי כמה דולרים הרבי נותן לכל אחת, ועניתי לה שהרבי נותן דולר אחד לכל אחת. ואז היא שאלה בילדותיות ובתמימות: 'למה הרבי לא נותן שני דולרים?', ועניתי לה בחיוך 'ככה'. נו, מה כבר אפשר לענות על שאלה כזו?".
מה שמפליא פה זה לא הגילוי הברור של רוח־הקודש. מזה לא התפעלו אף פעם בחב"ד. לא זה העניין. הנקודה היא הרגישות הגדולה של הרבי, ה"עין טובה", האכפתיות והדאגה לכל אחד, גם אם זו ילדה קטנה ותמימה.
עובד ונערך מתוך "לחיים ולברכה"
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il