בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך קרוב אליך גליון מס 88

התוועדות עם הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

אלול תשע"ה
4 דק' קריאה
עכשיו חודש אלול ואמורים לעשות איתו משהו. פעם היו אומרים: "בחודש אלול - אפילו הדגים במים רועדים מחמת אימת הדין". נראה שכיום הדגים הפסיקו לרעוד, וגם בני האדם הפסיקו לרעוד. באופן כללי, גם יהודים שומרי מצוות מקיימים כיום מצוות בעיקר מחמת אהבה ולא מחמת יראה. בזמננו, נעשה יותר ויותר נדיר שאדם יהיה ממש ירא. לא שזה דבר טוב, אבל זאת המציאות. אברהם אבינו אמר "רק אין יראת אלוקים במקום", ונראה שזה עדיין כך. גם אם יש אהבת ה' - אין יראת אלוקים, וזהו דבר שיש לו משמעות לגבי קיום מצוות, בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה.
העובדה שבדורותינו אין אימת הדין לא נובעת מכך שכיום כולם מושלמים, ואף לא מכך שאנשים חושבים שהם מושלמים. אחת הסיבות למיעוט אימת הדין היא ריבוי החילונים. דתי מרגיש: "אולי אני לא עושה בתכלית השלמות, אבל יש כל־כך הרבה אנשים שמתנהגים גרוע ממני, אז אני בעצם צדיק. אמנם צדיק יחסי, אבל צדיק".
יש שיר עתיק באידיש, שהולך בערך כך: "מה שאנחנו - אנחנו, אבל כפרות אנחנו עושים. מה שאנחנו - אנחנו, אבל אוזני המן אנחנו אוכלים. מה שאנחנו - אנחנו, אבל נרות חנוכה אנו מדליקים". זהו שיר עממי, שמבטא את התפיסה הפשוטה, שאלה הם דברים שכל יהודי עושה. כשזו הייתה הנורמה הבסיסית, היה לאנשים על מה להתבונן; הם לא הסתכלו רק כלפי מטה אלא גם כלפי מעלה. כשבן־אדם מסתכל למעלה ורואה כל מיני יהודים צדיקים - ליבו נשבר בקרבו, ואז, כשמגיע זמן של התבוננות - הוא מתבונן.
מסופר שפעם הגיע יהודי לבית מדרש של חסידים, והיה שם חסיד שהתפלל. היהודי ישב והסתכל איך מתפלל החסיד, והוא כל־כך התרגש מזה, עד שיצא מבית הכנסת וצעק: "כך נראה בן אדם! איפה הקרניים שלי? איפה הזנב שלי? אני בהמה פשוטה...". כשיהודי יכול להסתכל על זה, אז יש לו אימת הדין - לא רק מפני שאמרו לו שהדגים רועדים במים.
יש סיפור על מישהו שנסע בעגלה טעונה בסחורה שלא שולם עליה מכס. הוא היה צריך לעבור את הגבול, ואם היו תופסים אותו הוא עלול היה להיכנס לצרות גדולות. כשהעגלה הייתה מאה קילומטרים מהגבול, התחיל בעל הבית לחשוש: מה יהיה אם יתפסו אותו, איזה צרות יהיו לו - יחרימו לו את כל הסחורה ובנוסף הוא ישלם קנס, ואולי אף ייכנס לבית־הסוהר. בינתיים, העגלון נוסע ושורק.
כשהגיעו עשרה קילומטרים מהגבול גם העגלון התחיל לחשוש: אם יתפסו את הסחורה המוברחת - גם הוא עלול להיכנס לצרות. אז גם בעל הבית וגם העגלון ישבו מפוחדים. מי עבר את הגבול בלי פחד בכלל? הסוס. הסוס לא פחד - לא במרחק מאה קילומטרים ולא בשום מרחק אחר.
את הסיפור הזה הביאו כמשל לימי אלול. יהודי ירא, כבר בראש חודש אלול מתחיל לפחד, יום הדין יבוא בקרוב והוא חושש מה יעלה בגורלו. יהודים אחרים עדיין לא מפחדים, אך כשמגיעים ימי הסליחות אז גם יהודים פשוטים יותר מתחילים לחשוש. אבל יש מישהו שלא דואג לא לפני ולא אחרי - הסוס.
עברה שנה, ובמשך השנה הזאת עשה כל אחד דברים רבים, אבל רק מעטים עשו במשך השנה מצוות מופלאות. בדרך כלל מה שקורה הוא שאנשים פחות או יותר חיו את חייהם.
עברה שנה, והשאלה אם אדם חטא או לא חטא קצת תלויה בקנה המידה ובמודעות שלו. יש אנשים שזה מעיק עליהם ומציק להם יותר ויש אנשים שפחות, והתשובה שיעשו תהיה בהתאמה. בכל אופן, כשעושים חשבון של השנה שחלפה, מתברר שלעשות תשובה על עבירות זה דבר שיחסית קל וגם יש דרך לעשות אותו. השאלה הקשה היא - איך עושים תשובה על מצוות? איזה פרצוף יש למצוות שאדם עשה?
לדוגמה, נניח שאדם שכח יום אחד ולא התפלל מנחה ואפילו לא התפלל אחר כך תפילת תשלומים, הוא צריך לעשות על כך תשובה. יש אנשים שיש להם עבירות מהסוג הזה. אך, יש אנשים שהבעיה שלהם היא לא בכך שלא התפללו מנחה, אלא בשאלה איזה מין מנחה הם התפללו? זו שאלה לגמרי שונה.
בן־אדם עושה הרבה מצוות, והמצוות האלה הן "נקבים נקבים חלולים חלולים". תשובה על מצוות היא הרבה פעמים משמעותית מאוד, מצויה יותר וגם יתכן שהאדם יזכור אותה.
בראש השנה ויום הכיפורים לא עושים רק פרצופים של יראת שמים. הרבה מהעניין של התפילות בימים האלה הוא שאדם יכול לעשות את הדברים שהוא צריך לעשות - פעם אחת ברצינות.
באופן כללי, חודש אלול הוא חודש שלם שאמורים לעשות בו תשובה. יום הדין בנוי באופן פשוט על כך שעושים סיכום. סיכומים עלולים להיות מפחידים, בן־אדם חושש מה יצא בסך הכל, בין כשעושים סיכום של עסקי השנה או סיכומים אחרים, תמיד יש משהו מפחיד בסיכומים מהסוג הזה, עבר יום ועוד יום - ויום אחד צריך לסכם וזה מפחיד.
בדרך כלל, בן־אדם עסוק בענייניו, אוכל, שותה וישן. יום אחד באים לבן־אדם ואומרים לו: מה הסך־הכל שלך? וזו שאלה קשה ביותר. ראש השנה דורש מאיתנו את הסך־הכל שלנו.
סיפרו על חסיד שהיה סוחר יהלומים, שנהג מדי לילה לסכם את חשבונות היום. פעם מישהו הציץ בחלון שלו וראה אותו יושב וכותב, אחרי שסיים לכתוב את החשבונות שלו ראה שהוא מתח קו מתחת למספרים ורשם "סך־הכל", וישב דומם, ולאחר כמה רגעים רשם למטה במקום את הסכום הכולל: "אין עוד מלבדו"! זה היה הסך־הכל שלו.
בראש השנה לא אומרים וידוי. מה כן קורה בראש השנה? לפעמים קורה שמרימים את האדם בתפילה ביום הזה - והוא מתעלה למעלה, ואז הוא מנסה לעשות דברים בדרגה קצת יותר גבוהה. בתוך כך יוצא שבן־אדם מנסה בעל כורחו להשלים את מה שהחסיר. יכול להיות שזה בעצמו עושה תשובה, לא במובן של חרטה על העבירות, אלא תשובה מתוך התעוררות לדברים גדולים.
לפי מה שאמור בנביאים, לא צריך להתעצב בראש השנה ולא לצום. בספר נחמיה כתוב שעשו עצרת בראש השנה ועזרא אמר לעם ישראל: "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם". העניין של אימת הדין לא בא מעצבות. ליהודי ששנת הכספים שלו נגמרת בשלושים ואחד בדצמבר יש אימת הדין ממש, הוא צריך לשבת ולסכם דברים והוא בכלל לא בטוח מה יצא לו, יתכן שהוא נמצא בצרות גדולות - חייב כך וכך כספים והוא לא יודע מאיפה להחזיר אותם.
בחודש אלול נהגו לעסוק בדברים המעוררים את הלב, עסקו בספרים המעוררים את הלב - כל אחד לפי ענינו ומקומו. אין משהו אחד שמעורר את הלב באופן אוניברסאלי, יש אדם שמתעורר לבו מספר מסויים, ממאמר מסויים, ויש אחרים שלא מתעורר לבם מזה ומתעורר לבם מדבר אחר. לשבת ולהכות את בשרו בשבטים זה לא דבר שמועיל בכל ימות השנה, וגם לא בחודש אלול. לשבת באלול באֵבֶל זה לא דבר שמועיל. בכל זאת אפשר לשבת ולחשוב על שנה, ולחשוב עליה באופן כללי. הייתה שנה, ומין הראוי לערוך לה סיכום. כשמסכמים כראוי, אז יש דברים שאפשר לעשות ולשנות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il