בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מרדכי בן ברוך ז"ל

מסכת בבא מציעא - דף ט"ז ע"א

קנין דבר שלא בא לעולם

ברור האם יש תוקף למנהג העולם לקנות דבר שלא בא לעולם; כיצד אפשר לפדות כרם רבעי לכשיתלש ולהפריש תרומה לכשיתלש; נ"מ בסברת הטעם מדוע אי אפשר לקנות דבר שלא בא לעולם.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ל' שבט תשס"ט
7 דק' קריאה 48 דק' צפיה
מקורות:
א. ב"מ טז: "א"ר הונא א"ר האומר לחברו שדה זו שאני לוקח" וכו'.
ב. תוס' בעמוד א ד"ה "קנויה".
ג. רשב"א בקידושין סג ד"ה "כגון שכתב לה".
ד. הר צבי זרעים תרומות סי' ע"ד ע"ה.
ה. משפט כהן תשו' קמ"ט עמוד שנ"ט.
ו. מהרי"ט אלגזי סוף הל' חלה (מובא בסוף מס' בכורות).
ז. חזו"א דמאי סי' י"ז.
ח. שו"ע חו"מ ר"ט סעי' ד' וסעי' ח'.
ט. שו"ע חו"מ ר"א בשערי תשובה ס"ק ב'.

הסיכום הינו משנה אחרת שבה הרב העביר שיעור דומה.

מחלוקת הרמב"ן, הרשב"א והתוספות
בבבא מציעא ט"ז ע"ב מובאים דברי רב הונא בשם רב:
"האומר לחברו שדה שאני לוקח - לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו - קנה".

הגמרא עוסקת בראובן שמוכר לשמעון שדה בזמן שהמוכר עצמו עדיין לא קנה את השדה, ואומר רב שמעשה קניין זה מועיל, וכאשר יקנה ראובן את השדה יזכה בה שמעון.

הגמרא מוסיפה, שתחילה סבר רבא שלא אמר רב דבריו אלא כשהמכירה אינה על שדה מסויימת, אך אם מוכר שדה מסויימת אין גמירות דעת בקניין, שהרי אין כל ביטחון שבעלי השדה ימכרוה למוכר. אולם הגמרא הסיקה שרב עוסק גם בשדה מסויימת, שהרי בלאו הכי דברי רב הם רק לשיטת ר' מאיר שסובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ור' מאיר סובר זאת גם ביחס לדבר מסויים, כדברי הברייתא:
"האומר לאשה התקדשי לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שיחלוץ לך יבמיך, לאחר שתמות אחותיך אינה מקודשת, רבי מאיר אומר מקודשת",

והרי חלק ממקרים אלו כלל אינם בידם -
"דעבד ושפחה אין בידם לשחרר עצמם אין ביד אשה להמית את בעלה או אחותה" (רש"י).

התוספות (ד"ה קנויה לך 1 ) שואלים על רב, כיון שלדעתו אדם מקנה דבר שכלל לא בא לעולם - לשם מה צריך המוכר לומר שהשדה "קנויה לך מעכשיו "? ומוסיפים התוספות שאין לומר שתוספת זו באה למנוע את אפשרות החזרה של הצדדים, שכן ודאי גם כשאומר מעכשיו יכול לחזור בו (התוספות לא הוכיחו זאת, אולם דבריהם מבוססים על דברי רב הונא בדף ס"ו ע"ב). וענו התוספות שמשמעות התוספת "מעכשיו" היא, שגם אם השטר לא יהיה בעולם בשעה שהמוכר יקבל את השדה, כגון שנקרע או שנאבד - המכר יחול, ובאופן פשוט טעמם הוא שכיון שאמר מעכשיו הקניין כבר נגמר בשעת מעשה הקניין, וממילא אין צורך שהשטר הפועל את הקניין ישאר בעולם.

הרשב"א (קידושין סג ע"א) חולק על התוספות, וכותב שאם אומר 'מעכשיו' אינו יכול לחזור בו. ומבאר הרשב"א שמה שאמר רב הונא שאינו יכול לחזור בו היינו כשלא אמר 'מעכשיו' 2 .

הרשב"א מביא גם את דעת הרמב"ן, שהפוכה מדעת התוספות: כאשר אומר מעכשיו אינו יכול לחזור בו, אך השטר חייב להיות קיים בשעה שבאו הפירות. הרשב"א תמה על הרמב"ן, אם אין יכולת חזרה מוכח שהמכירה כבר חלה, וכיון שכך - מדוע יש צורך שהשטר ישאר בעולם?

אם נתבונן נראה, כי מחלוקת הרמב"ן והרשב"א היא ביחס לשאלה מתי מתבצע מעשה הקניין. הרשב"א סובר שלמרות שחלות הקניין (הרגע בו משתנה הבעלות) תהיה רק בעוד שנה, מעשה הקניין כבר נגמר מיד. כיון שכך, אין יכולת חזרה ואף אין צורך שהשטר יהיה בעולם. אולם הרמב"ן סובר שלא תיתכן הפרדה בין חלות הקניין לבין המעשה, וכיון שהקניין עדיין לא חל - המעשה לא נגמר. הסיבה שאינו יכול לחזור בו אינה שמעשה הקניין נגמר, אלא שהוא כבר התחיל, ואין בכוחו של דיבור (שאומר שרוצה לחזור בו) לבטל מעשה.

וביחס לשאלה זו סוברים גם התוספות כרשב"א, וכיון שמעשה הקניין כבר נגמר אין צורך שהשטר יהיה בעולם. ומכל מקום לדעתם הצדדים יכולים לחזור בהם, כיון שההקנאה לא חלה בפועל.

פדיון כרם לפני שנתלש
בב"ק ס"ט מביאה הגמרא את מנהג הצנועים שהיו פודים כרמם עוד לפני שנתלש, על דעת שיחול הפדיון כשיתלשו הפירות, והדבר מועיל אפילו לשיטת חכמים (הסוברים שבדרך כלל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם), משום שהפירות נמצאים בעולם ועומדים להיתלש.

מעשה היה שפדו כרם של נטע רבעי לפני שנתלש, והנוכחים במקום תלשו מהענבים ואכלו. יש מקום לדון, האם הדבר אפשרי? לכאורה, כיון שאחד מהנוכחים תולש אשכול על מנת לאכלו חל עליו מיד הפדיון, וכבר אי אפשר לתלוש אשכולות נוספים ללא פדיון נוסף!

אולם ניתן לומר שמעשה הפדיון חל על כל העץ עוד לפני שנתלש, ואז אין בעיה בכך שהפירות אינם נתלשים יחד.

הרב שפדה את הכרם נשאל על כך, וענה שאכן אם היו פודים רק בפרוטה אחת היה חל הפדיון על הענבים הראשונים ולא היה ניתן לתלוש ענבים נוספים ללא פדיון נוסף. אולם כיון שפדו בסכום הכולל פרוטות רבות - ניתן לתלוש אשכולות כמספר הפרוטות.

במחשבה ראשונה נראה, כי שאלה זו תלויה במחלוקת הרמב"ן והרשב"א. לפי הרשב"א חלות הקניין נפרדת מהמעשה, וממילא ניתן לומר שאע"פ שחלות הקניין היא בשעת התלישה, מכל מקום מעשה הקניין כבר חל על הכל. אולם לפי הרמב"ן מעשה הקניין - הפדיון - נגמר בשעת החלות, וממילא כאשר אדם תולש אשכול אחד וחל עליו הפדיון נגמר גם המעשה, ואם ירצו לתלוש עוד ענבים יש צורך במעשה פדיון חדש.

הפרשת תרומה על פירות מחוברים
והנה מצאנו דיון דומה ביחס להפרשת תרומה על פירות מחוברים והתרומה נרקבה בשעת התלישה, וכתבו הרב צבי פסח פרנק (ההר צבי) והרב קוק, שהתרומה לא חלה. וכאמור, בפשטות דבריהם הם לשיטת הרמב"ן.

אולם נראה שאין ראיה מדין הפרשת תרומה, בהם עסקו ההר צבי והרב קוק, לדין פדיון נטע רבעי. בתרומה מובן גם לפי הרשב"א מדוע איננה חלה אם היא נרקבה, שהרי גם לפיו חלות הקדושה היא רק בשעת התלישה, וכיון שהפירות רקובים הקדושה אינה יכולה לחול. לעומת זאת, בפדיון נטע רבעי יתכן שהפדיון חל כבר בשעת מעשה הפדיון. אמנם, יש מקום לעיין בדבר, ויתכן שגם בנטע רבעי הפדיון חל רק לאחר שהפירות יתלשו.

נמצא לסיכום שאין הכרח לתלות שאלה זו במחלוקת הרמב"ן והרשב"א.

מדוע אין אדם מקנה דבר שלא לעולם?
שני טעמים נאמרו ביחס לשאלה מדוע אין קניין בדבר שלא בא לעולם: סוגייתנו מזכירה את הטעם 'לא סמכא דעתיה' - אין מספיק גמירות דעת. הנודע ביהודה כתב טעם אחר: כיון שהחפץ אינו בעולם, אין לקניין על מה לחול. נמצא שלפי ההסבר הראשון החיסרון הוא בדעת, ולפי השני במעשה הקניין.

ניתן לתלות את מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בשאלה זו: לשיטת הרשב"א, שמעשה הקניין נגמר כבר עכשיו, מובן רק הטעם השני - שאין לקניין על מה לחול - אך אין חיסרון בגמירות דעת, שהרי מעשה הקניין כבר נגמר. לעומת זאת, לפי הרמב"ן שמעשה הקניין נגמר רק כשהחפץ יהיה בעולם הטעם השני אינו שייך, שהרי יש לקניין על מה לחול, והחיסרון הוא בגמירות הדעת, כיון שהקניין עדיין לא חל.

השלכות
מספר שאלות תלויות בהבנת הטעם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
א. צדקה : אדם משכיר בית, ואומר לעני שהוא נותן לו את דמי השכירות כצדקה. בסימן רי"ב, ז נחלקו הפוסקים בשאלה זו, וזו לשון השו"ע:
דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו, שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה, אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם, הרי זה חייב לקיים דבריו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים, זכו בהם העניים.

וכתב הרמ"א:
ויש אומרים דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום, דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וממילא דבריו בטלים ... וסברא האחרונה היא עיקר וכן ראוי להורות.

בצדקה נאמר 'בפיך זו צדקה', כלומר אין צורך במעשה קניין, ועל כן לפי טעמו של הנודע ביהודה מובנת שיטת השו"ע שהקניין יחול. שיטת הרמ"א, שגם במקרה זה יש חיסרון של הקנאת דבר שלא בא לעולם, מובנת לפי השיטה שהחיסרון הוא בגמירות הדעת.

ב. שעבוד והסתלקות : דין נוסף שנחלקו בו הראשונים הוא האם אדם יכול לשעבד דבר שלא בא לעולם 3 . גם כדי לשעבד נכסים אין צורך להקנות בקניין, ודי בהסכמה, ונמצא שגם את שאלה זו ניתן לתלות בטעמו של הכלל.

כמו כן, הרמ"א רט, ח כתב שאדם יכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם. הקצות במקום הביא שיש חולקים על כך, וניתן לתלות אף מחלוקת זו בטעם הכלל, שכן גם הסתלקות אינה זוקקת מעשה קניין 4 .

ג. כאשר כל אחד מהצדדים נותן ומקבל : דוגמא הפוכה לדוגמאות אלו הוא הדין המובא ברמ"א רט, ח, שבו יש גמירות דעת למרות שהחפץ אינו בעולם, אך יש צורך במעשה קניין:

יש אומרים דאע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מכל מקום אם הוא ג"כ רוצה לקנות מקני גם כן, ולכן שנים שהקנו זה מזה על מתנה שיקבל אחד מהן, מאחר שלכל מי שיתן יחלוק עם חבירו דקנה , ועיין לעיל (סימן קעו סעיף ג) דיש חולקין.

במקרה זה כל אחר מהצדדים מקבל ונותן, ועל כן אין בעיה בגמירות הדעת, ומובנת שיטת הסוברים שהקניין מועיל לפי הטעם שהחיסרון בהקנאת דבר שלא בא לעולם הוא חוסר בגמירות דעת. החולקים סוברים שהחיסרון הוא במעשה הקניין, ועל כן אף כאן הקניין לא חל.

הקנאת דבר שלא בא לעולם בזמננו
בימינו מצויים מאוד הסכמים הנעשים בדברים שלא באו לעולם, הסכמים הנעשים אף בין חברות ומדינות. כך למשל חותמות מדינות רבות על הסכמים לרכישת מטוסים, כאשר המטוסים עדיין לא יוצרו והם רק בשלבי תכנונן. האם אפשרי הדבר?

בגמרא למדנו שמלבד אופני הקניין שמקורם בפסוקים או בתקנות חכמים, אם קיים בין הסוחרים מנהג לקנות באופן מסויים - הדבר מועיל. הדוגמא לכך בגמרא היא המנהג לקנות חביות יין על ידי רשימת חותם עליהן (בבא מציעא ע"ד ע"א).

בנושא זה עוסק השו"ע בסימן ר"א, ומביא הפתחי תשובה סק"ב מחלוקת ראשונים ואחרונים אם קניין סיטומתא מועיל בדבר שלא בא לעולם.

המרדכי כתב שאם אדם סיכם עם מוהל שימול את בנו ועשו על כך קניין הדבר מחייב, אולם אם הבן עדיין לא נולד אין הקניין מחייב, משום שהתינוק לא בא לעולם. ולמדו האחרונים שלדעתו קניין סיטומתא אינו מועיל בדבר שלא בא לעולם. אולם החת"ס (חו"מ סימן י"ב) כתב שהמרדכי מסכים עקרונית שמועיל סיטומתא בדבר שלא בא לעולם, אלא שכלל לא נהגו לעשות קניין עם המוהל לפני שהתינוק נולד, וממילא אין זה קניין סיטומתא.

מדברי החתם סופר בסיס לנוהג בעולם המסחר היום לבצע עיסקאות בדברים שלא באו לעולם.


^ 1 נדפס בדף טז ע"א.
^ 2 אמנם, כאשר החפץ יבוא לעולם כבר אינו יכול לחזור בו, כמפורש בדף ס"ו, וביאר הרשב"א שמדובר שם בקנין כסף, ולמרות שהכסף אינו בעולם כאשר החפץ בא לעולם – מכל מקום כיון שההנאה שנהנה מהכסף בעולם הרי זה כאילו הכסף בעולם.
^ 3 מחלוקת זו מובאת ברמ"א בסימן ר"ט סעיף ד.
^ 4 אמנם, הסבר זה בשיטות הראשונים אינו מוכרח שהרי הרמ"א פסק שבצדקה יש חיסרון של הקנאת דבר שלא בא לעולם, אף שפסק שאדם יכול להסתלק.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il