על חופש וכפיפות להנהגה
היהדות צמחה לתפארה כפופה למנהיגיה. כפיפות זו המשדרת אמנם קורטוב של חוסר נחת לאדם המודרני, הגאה, מצויידת בקבלות לא מעטות על הצלחותיה.

נר החופש שהאיר בעידן המודרני, זה שמחייב את החשיבה המדעית אקדמית המשוחררת מכל מחוייבות - לא היה די בו על מנת להחזיק את ספינת היהודים המשייטת בין סערות הגלות הרוחניות והממשיות. ודאי לא היה בו בנר זה של חופש, בכדי לחמם לבבות אמולים בחשכת הגלות הצוננת. מי שהצליח במשימה היו אותם להם אנו כפופים - משה רבנו, חז"ל ותלמידי החכמים. מנהיגותם ותכונות הנפש שלהם הביאונו הלום למרות קשיים, נפילות ומשגים, ועשו זאת בסופו של דבר טוב יותר מכל אלטרנטיבה משוחררת מכפיפויות.

זהו פן אחד של מנהיגות יהודית שורשית - מנהיגות רוחנית, המזינה את בניה להיות גיבורי רוח, חסיני גלות, עמידי כל אתגר.

מנהיגות כמופת
את המנהיג אנו מכירים גם באירועי לחימה, במצבי משבר ושכמותם. לא מזמן 'פגשנו' באברם העברי, מוליך את חניכיו בלילה ארוך אל היעד, אחריו, למשימת חילוץ של בן המשפחה. תרבות המפקד הקורא 'אחרי' מקורה בתורה ולא בכדי מעטרת קריאתו של גדעון 'מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשוּ' את אורכו של הקיר במגרש המסדרים בבית הספר לקצינים. גם יעקב אבינו, המסדר את אשר לו במחנות מאחוריו לקראת המפגש עם עשו - 'והוא עָבר לפניהם', עושה זאת מתוך דוקטרינה האומרת 'אם יבוא אותו רשע להילחם - ילחם בי תחילה' (רש"י וישלח). ומלכנו דוד היה כה קבוע בחוד החנית עד שסגל הפיקוד חשש לחייו וביקשו לסגת מעט 'וְלא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל'.

המנהיגות העברית ואויבי ישראל - מקרה הבארות
בדרך כלל נתפסת האפקטיביות של המנהיג בעיקר כלפי ההולכים עמו, הכפופים אליו.
בפרשתנו מתגלה פן נוסף של המנהיגות העברית - הפן המשפיע כלפי חוץ, על יושבי הארץ. האבות חופרים בארות, מעמיקים את אחיזתנו בארץ - ונתקלים במאבקים עם גויי הארץ: 'וְכָל הַבְּאֵרת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר'. המלחמה על הבארות מפורטת כדי כך שמתבקש לשאול מה יש כאן להאריך? ועוד, מדוע על חלק מן הבארות רבו עד כדי 'שטנה' ועל חלק לא, מה קובע את תגובת האויב?

עיון בפשטי המקראות מלמד על הקוד הקובע את המציאות בשטח - המנהיגות!

הבארות הראשונות, עליהן מסופר בפסוק דלעיל נחפרו על ידי עבדי אברהם. לאחר שהפלשתים סתמו את הבארות שחפרו העבדים יצחק לא מרפה:

לאחר ששורר שקט עם חפירת יצחק את הבאר מגיעים גם עבדיו לשטח: 'וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים'. תגובתם של יושבי הארץ על שליחת הדרג הזוטר לשטח לא מאחרת לבא: 'וַיָּרִיבוּ רעֵי גְרָר עִם רעֵי יִצְחָק לֵאמר לָנוּ הַמָּיִם' - כי הם 'חכמים על חלשים', כי כשיצחק חפר - הוא רק קרא לבארות שמות, בנחת, לא מדוּוח לנו על שום תקרית.

עיקרון זהה חוזר על עצמו גם בסיבוב הבא: 'וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה' - ויחפרו היינו העבדים. לעומת תגובתם הלוחמנית של האויבים כלפי עבדי יצחק, מפליאה העובדה שהם מקבלים בשקט את חפירת הבאר הבאה: 'וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלא רָבוּ עָלֶיהָ'! זאת מפני שהפעם הם לא פוגשים מולם את ה'דרג הזוטר' - הפעם יצחק עצמו הוא הפועל בשטח. ואכן תוצאת האיכות המתקבלת מתוארת על ידי יצחק האומר 'עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ'.

כעת, כשהמסר נקלט לעומקו על ידי יושבי הארץ - הם הפכו למבקשי שלום כי ראו איך שם ה' נקרא על ההתיישבות: 'רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנּאמֶר.... נִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ'.

וכעת, לאחר שכבר נפרצה הדרך על ידי המנהיגות המופיעה בשטח, כשהמסר נצרב בארץ וביושביה הקודמים, יכולים העבדים לעסוק בהרחבת החריש הראשון הזה, ואוירה שמחה זאת התורה מתארת באומרה 'וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּבאוּ עַבְדֵי יִצְחָק וַיַּגִּדוּ לוֹ עַל אדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ וַיּאמְרוּ לוֹ מָצָאנוּ מָיִם'. כעת, ה'גדולים' יכולים להתפנות לנושא ההנהגה הבא.

כך אז וכך מאז - עד היום הזה. כשמנהיגי העם עמו בשטח קשה לאיים על האחיזה בארץ, שהרי מנהיגות עברית שורשית היא מופת רוחני בבתי המדרש כמו בשדה החינוך, ומופת ממשי בשדות המעש השונים של העם והארץ.