מדי שבע שנים, בחג הסוכות שמיד לאחר השמיטה, מתקיים מעמד הקהל. זהו מעמד עוצמתי ביותר. כל העם כולו, על נשיו וילדיו, נאסף בבית המקדש. משה רבנו בתקופת התורה, והמלך בתקופות מאוחרות יותר, היו קוראים מתוך ספר התורה פרשיות אחדות מחומש דברים, באוזני כל העם (עיין רמב"ם, הלכות חגיגה פ"ג הלכות א-ד).

התורה מתארת את הדברים בצורה מרגשת (דברים ל"א, י-יג):

(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת:

(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם:

(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

(יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

מהי מטרת המעמד? האם המטרה היא ללמוד תורה? אם כך, לשם מה מביאים גם ילדים קטנים (עיין חגיגה ג.)?

מתוך לשון הכתוב נראה שישנה מטרה חשובה למעמד זה: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-לוהיכם" – המעמד נועד להחדיר יראת שמים בלבות העם. התורה חוזרת על הדברים שוב: "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-לוהיכם". בפעם הראשונה יש שמיעה ולימוד המביאים ליראת שמים. אך בפעם השנייה ילמדו יראת שמים: "ולמדו ליראה את ה' ". מעמד זה כולל לימוד תורה, אך עיקרו יראת שמים.

אולם, מסתבר שישנה נקודה מרכזית נוספת. הרמב"ם (חגיגה פ"ג ה"ו) מבאר שמעמד הקהל הוא מעין שחזור של מעמד הר סיני:

וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה, ומי שאינו יכול לשמוע מכווין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת. ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל.

כולם מקבלים את התורה מחדש. כולם צריכים להיות נוכחים במעמד זה. יש השומעים ומבינים ויש שאינם מבינים. אך כולם כאחד, עם ישראל כולו, עומד ושומע את התורה, עומד ומקבל עול מלכות שמים.

ייתכן שמצוות הקהל כיום מן התורה (אם אין קשר מהותי בינה ובין השמיטה), וייתכן שהיא מדרבנן (כשם ששמיטה דרבנן). אמנם, גם אם אינה מדאורייתא או מדרבנן, הרי שיש דבר יפה בעשיית זכר להקהל – כל ישראל מצטרפים יחד בירושלים, והגדול קורא בתורה.

בשנת תש"ו, שנתיים לפני קום המדינה, קיים הרב הרצוג את מעמד ההקהל הראשון בזמן הזה. רכבת מיוחדת יצאה מתל אביב לירושלים לכבוד המאורע.

לאחר קום המדינה (תשי"ג) התקיים שוב מעמד הקהל אך לא ליד הכותל המערבי, כי העיר הייתה חצויה. ההקהל נערך אז בהר ציון, וכך גם בשנת תש"ך ובשנת תשכ"ז.

בסוכות תשל"ד – כשהכותל כבר היה בידינו – נערכו למעמד הקהל גדול ומשמעותי. אולם ביום הכיפורים פרצה המלחמה ובוטל ההקהל. מאז נערך ההקהל באופן קבוע על יד הכותל המערבי. בשנת תשמ"ח נעשה מעמד הקהל גדול, והנשיא חיים הרצוג קרא בתורה (חלק מהראשונים מנו את עצם הכינוס כמצווה, ואת הקריאה כמצווה נוספת. הרבי מלובביץ' סבר שעיקר ההקהל הוא חיזוק התורה בעם, לאו דווקא על ידי המלך, ולדעתו יש לקיים כינוסים לחיזוק התורה בשנה זו).

אנו נדרשים לחשוב היטב כיצד לארגן אירוע הקהל רציני וממלכתי; לחשוב כיצד לחבר קהלים שונים בעם ישראל. באופן זה תיווצר אחדות גם סביב התורה.

מדוע במוצאי שביעית?

החזקוני (דברים ל"א, יב) מסביר שכיוון שבחג האסיף הזה אין אוספים תבואה (שהרי לא זרעו בשמיטה), העם פנוי לבוא ללמוד תורה במקום זאת.

ונראה לומר בסגנון שונה: מצווה זו מתקיימת דווקא במוצאי שנת השמיטה. בסיום שנת השמיטה, לאחר שנה שלמה שבה היה ניתוק מן החומר, שנה של התעלות ורוחניות, שנה של בנייה מוסרית, ערכית וחברתית, שנה של חיזוק עצום באמונה – עלינו לעצור ולחשוב כיצד תשפיע שנה זו על שש השנים הבאות. כיצד נדאג ששנות העבודה הרגילות ייבנו מתוך קדושה וטהרה, מתוך מוסר וערכים. שנים שבהן הקב"ה יהיה מרכז הכול, כפי שהיה בשנת השמיטה.

מעמד הקהל יש בו כדי לסכם את המשמעות הרוחנית של השמיטה, שסיימה את שבע השנים הקודמות. אך יש בו גם כדי לחשוב על שש השנים הבאות, כפתיחה לשנים טובות יותר, נכונות יותר, רוחניות יותר ומוסריות יותר.