הגמרא (סוטה ה, א) מציינת שצריך שיהיה בתלמיד חכם אחד משמונה שבשמינית גאווה. נשאלת השאלה מה המשמעות של המספר החלקי הזה?

המאירי מביא שני פירושים
א. זהו המשקל הקטן ביותר של המשקולות, וכוונת המאמר לומר שהגאווה צריכה להיות במידה מועטה מאוד.
ב. זה מסמל חלק מדוד, והכוונה שצריך שיעור מסוים (והוא עושה חשבון בהקשר של ערבוב יין ומים).

המקנה (הקדמה למסכת קידושין) כתב שהפירוש הוא שצריך להיות באדם כמו אחד משמונת הפסוקים שמשה כתבם בסוף התורה, והכוונה שלמרות שכתב משה שבחים על עצמו, והעיד על עצמו כל מיני דברים, בכל זאת מכיוון שהכול לצורך עבודת ה' ויראתו, היה יכול להתפאר בכך, כמו שנאמר: 'כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי', כלומר, שגאוות התלמיד חכם חייבת להיות רק לשם שמיים.

הנתיבות בספרו נחלת יעקב (בראשית ג) כתב שלכל מידה יש מקום בעולם, וגם למידת הגאווה, על כן תלמיד חכם צריך לדעת להשתמש בגאווה בצורה נכונה, וכך הוא לוקח את המידה שלא נמצאת באדם סתם, ומתקן אותה על צדה הטוב, אלא שצריך שדבר זה יהיה במידה שקולה ומדודה.

צריך להדגיש, שאמנם זו דעתו הידועה של רב, אך מדעת הרמב"ם (דעות ב, ג) נראה באופן פשוט שהוא פוסק כרב נחמן בר יצחק החולק עליו (הגהות מימוני שם), וסובר ש'לא מיניה ולא מקצתיה'. והבין הרמב"ם שלדעת רב נחמן בר יצחק לא משמתים את מי שאין בו גסות הרוח כלל, אלא רק את מי שיש בו גסות הרוח.

סיכום: רב שאומר שלתלמיד חכם צריך שיהיה שמינית שבשמינית גאווה. כוונתו שהגאווה תהיה מוגבלת בצורה כלשהי, ובאופן ברור. אך נראה מהרמב"ם שכלל לא פסק את מימרא זו, ופסק שלתלמיד חכם אסור שיהיה אפילו שמץ גאווה.