בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לחץ להקדשת שיעור זה
כ' חשון התשע"ו

מאמר שלישי פרק כ"א חלק ד'

undefined

בשביל הנשמה

כ' חשון התשע"ו
4 דק' קריאה
שמרו מצוות כדי שתזכו להיכנס לארץ
וְסָמַךְ אֶל זֶה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל וגו', לְמַעַן תִּחְיוּן וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" וגו' [דברים ד, א], כְּלוֹמַר, אֲנִי נִצְטַעַרְתִּי כָּל הַצַּעַר הַזֶּה כְּדֵי שֶׁאֶכָּנֵס לָאָרֶץ וְלֹא זָכִיתִי לִיכָּנֵס שָׁם, וְאַתֶּם זוֹכִים לִיכָּנֵס שָׁם, הִתְחַזְּקוּ לִשְׁמֹר מִצְווֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כְּדֵי שֶׁתִּזְכּוּ לִיכָּנֵס לְתוֹכָהּ.

תפילת הציבור נשמעת
וְשֶׁמָּא תֹּאמְרוּ שֶׁאַחַר שֶׁתְּפִלָּתִי אֵינָהּ נִשְׁמַעַת כְּבָר אֶפְשָׁר גַּם כֵּן שֶׁהַיּוֹם אוֹ לְמָחָר תֶּחֶטְאוּ אַתֶּם וְלֹא תִהְיֶה תְּפִלַּתְכֶם נִשְׁמַעַת, לְכָךְ סָמַךְ לָזֶה: "עֵינֵיכֶם הָרוֹאוֹת אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּבַעַל פְּעוֹר, וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' וגו', כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים" וגו', כְּלוֹמַר אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁהַכְּלָל וְהַפְּרָט הֵן שָׁוִים בְּדָבָר זֶה, שֶׁאֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁאֲנִי עִם רֹב מַעֲלָתִי לְפִי שֶׁאֲנִי יָחִיד לֹא נִתְקַבְּלָה תְּפִלָּתִי בַּעֲדִי, וְאַתֶּם עִם הֱיוֹתְכֶם עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לִפְעוֹר, וְאֵין שָׂנאוּי לִפְנֵי ה' כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, נִתְקַבְּלָה תְּפִלָּתִי בַּעַדְכֶם, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁנִּתְפַּלַּלְתִּי עֲלֵיכֶם בְּחֵטְא הָעֵגֶל אוֹ בִּפְעוֹר נִתְקַבְּלָה תְּפִלָּתִי עֲלֵיכֶם וּמָחַל לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַבְּלָה תְּפִלָּתִי עַל עַצְמִי.

אין ה' מואס בתפילת רבים
וְכֵן נִרְאֶה מִלְּשׁוֹן רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרֵי [ואתחנן פיסקא ל], שֶׁלְּכָךְ נִזְכַּר כָּאן עֲווֹן בַּעַל פְּעוֹר לְהוֹרוֹת עַל הַהֶבְדֵּל שֶׁיֵּשׁ בֵּין תְּפִלַּת הַיָּחִיד עַל הַיָּחִיד לִתְפִלָּתוֹ עַל הַצִּבּוּר, שֶׁעִם הֱיוֹת שְׁתֵּי הַתְּפִלּוֹת שָׁווֹת וּמִמִּין אֶחָד, תְּקֻבַּל יוֹתֵר תְּפִלַּת הַכְּלָל מִתְּפִלַּת הַיָּחִיד, וְלָזֶה סָמַךְ אֶל זֶה: "כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו", רָצָה לוֹמַר בְּאֵיזֶה עִנְיָן שֶׁתִּהְיֶה תְּפִלַּת הַכְּלָל הִיא מְקֻבֶּלֶת, וְעַל זֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה [ברכות ח:] אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵן אֵל כַּבִּיר* לֹא יִמְאָס" [איוב לו ה], וְאָמְרוּ לְעוֹלָם לִשַׁתֵּף אֱינָשׁ נַפְשֵׁיהּ* בַּהֲדֵי צִבּוּרָא [ברכות ל.], לְהוֹרוֹת שֶׁתְּפִלַּת הַכְּלָל הִיא מְקֻבֶּלֶת תָּמִיד אַף עַל פִּי שֶׁתְּפִלַּת הַיָּחִיד אֵינָהּ מְקֻבֶּלֶת כְּשֶׁהוּא גְּזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה, כְּמוֹ שֶׁלֹּא נִתְקַבְּלָה תְּפִלַּת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל כְּנִיסָתוֹ לָאָרֶץ, לְפִי שֶׁהָיָה גְּזַר דִּין שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁבוּעָה:
____________________________________
כַּבִּיר – תפילת הרבים [רש"י]. לִשַׁתֵּף אֱינָשׁ נַפְשֵׁיהּ – ישתף אדם עצמו (בתפילתו) יחד עם הציבור.


ביאורים
ממשיך רבי יוסף אלבו ומבאר את הפסוקים בתחילת פרשת ואתחנן.
"ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלהי אבותיכם נתן לכם" [דברים ד, א]. משה רבֵנו מחזק את עם ישראל בשמירת המצוות, משום שזכות הישיבה בארץ תלויה במצב הרוחני של עם ישראל. מעלתה הרוחנית הגבוהה של ארץ ישראל לא מאפשרת שישבו בה חוטאים. משל לבן מלך שהאכילו אותו במאכלים שמעיו לא רגילים להם, והוא מקיא אותם. כך קורה גם בארץ ישראל. אין כאן עונש, אלא חוסר התאמה בין מעלתה של ארץ ישראל לבין היושבים עליה. ואפילו רבי זירא, מגדולי האמוראים הזדרז לעלות לארץ ישראל וחשש שמא הוא לא יהיה ראוי להיכנס לארץ 'דוכתא דמשה ואהרון לא זכו, אנא מי יימר דזכינא' (מקום שמשה ואהרון לא זכו, ייתכן שגם אני לא אזכה) [כתובות קיא].
"עיניכם הראות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך: ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" [דברים ד, ג-ד]. בעוון בעל פעור, אף-על-פי שלא כל עם ישראל חטא, לכולם הייתה שייכות לחטא, כפי שהכתוב מעיד: "ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". ההקפדה הייתה על עם ישראל כולו, ייתכן שזה משום שגם מי שלא חטא, לא מחה בחוטאים אלא עמד מנגד. ולכן בתוך תיאור תפילתו של משה מוזכר גם עוון בעל פעור, כדי להורות על ההבדל שיש בין תפילת יחיד לתפילה על הציבור. שלעומת תפילת היחיד, שלעיתים אינה מתקבלת, כחה של תפילת הציבור חזק יותר והיא יכולה לבטל גם גזירות קבועות 'שיש עמהן שבועה'.
התפילה ביסודה באה לרומם את האדם, לחזק ולקדם את כוחותיו הרוחניים. כאשר אדם מתפלל על עצמו ועל בקשותיו הפרטיות, ההתרוממות שלו היא חלקית. אך כאשר אדם מתפלל על הציבור, מתברר שבעומק שאיפותיו ובקשותיו אינן על עצמו אלא על הכלל, ובעצם על השכינה. לכן קבעו חז"ל את כל תפילת שמונה עשרה בלשון רבים – כך אנו מתרוממים בתפילה לקומה רוחנית חדשה של בקשות על כלל ישראל ועל השכינה.

הרחבות
• תפילה במניין
תְּקֻבַּל יוֹתֵר תְּפִלַּת הַכְּלָל מִתְּפִלַּת הַיָּחִיד. משה רבנו נענה בתפילתו על כלל ישראל יותר ממה שנתקבלה תפילתו על עצמו, ולמד מכאן רבי יוסף אלבו על הכוח הגדול שנתן ה' לתפילת הציבור. עד כדי כך חזקה תפילת הציבור שהיא יכולה לקרוע גם גזר דין שיש עמו שבועה. מה הסיבה לכוחה הרב של תפילת ציבור?
רבי יהודה הלוי מונה שלש סיבות לתפילה בציבור:
א. ענין כללי – הברכה חלה על הפרט בזכות הכלל. "הענין האלוהי כמטר מרוה ארץ... כי היחיד בכלל הציבור כאבר האחד בכלל הגוף". מקור דבריו בגמרא: רבי אלעזר הקשה, מחד כתוב "טוב ה' לכל" [תהלים קמה], ומאידך כתוב "טוב ה' לקויו" [איכה ג], ומשמע רק לנשמעים לדברו? ומתרץ קושייתו: "משל לאדם שיש לו פרדס, כשהוא משקה משקה את כולו, כשהוא עודר אינו עודר אלא טובים שבהם" [סנהדרין לט:].
ב. "הקהל אינם מתפללים במה שיש הפסד ", הרצון של הציבור הוא להטיב לכולם, בניגוד לאדם בודד שטובתו יכולה להיות רעה עבור חברו.
ג. "מעט שתשלם תפילה ליחיד", אבל בציבור "יסתדר מהכל תפילה שלמה". כוונתו של אדם יחיד אינה מושלמת, ורק בציבור יש השלמה לכוונה מאחד לחברו. ומבאר הרב דוד כהן, 'הנזיר ', את דבריו, "כי מלבד כונתו הוא משתתף בכונת שאר המתפללים, ומקבלים זה מזה". [ספר הכוזרי ג, יט]
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il