בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תולדות
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת תולדות

מאבקיו של יצחק

מהותה של התפילה * שני מיני רעב * קיום מצוות מתוך האדם * מריבות - אז והיום * כיצד יגיע השלום. *בית הכנסת בגבעת זאב.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ג' כסלו תשע"ו
8 דק' קריאה 43 דק' צפיה
מהותה של התפילה
קראנו השבת את פרשת תולדות. "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא). חז"ל אומרים שהאמהות היו עקרות בגלל שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים (יבמות סד.), ועל כן הוא גורם שתהיה להן סיבה להתפלל. חז"ל מלמדים אותנו שהתפילה היא מטרה, לא אמצעי, הצרות הן בשביל התפילה, ולא שהתפילה היא כדי להיפטר מהצרות. הצרות מביאות למטרה - שירבו בתפילה לה'.
"על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב). עמודים אלו הם כנגד שלושת האבות, ויצחק הוא שורש העבודה. כתוב במדרש: "וַיֶּעְתַּר" - רבי יוחנן אמר: ששפך תפלות בעושר, ריש לקיש אמר: שהיפך את הגזירה. רבקה לא יכלה ללדת בגלל המצב הגופני שלה והיתה כאן מהפכה - שינוי בטבע, ועל ידי כך יכלה ללדת. היתה כאן תפילה גדולה ועמוקה שיכולה לעשות מהפכות.
העבודה היא אחת מעמודי העולם כיוון שעל ידי התפילה אדם ממשיך את קיומו של העולם. בתפילה האדם מתחבר לריבונו של עולם ונשען עליו, ועל ידי כך נמשך קיום העולם.
נחלקו הרמב"ם והרמב"ן (ספר המצוות עשה ה, והשגות הרמב"ן שם) האם עיקרה של מצוות התפילה היא מהתורה או מדרבנן. הרמב"ם אומר, שעיקרה מהתורה, ונלמדת מהפסוק: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים יא, יג) "איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה" (מכילתא דרשב"י כג, כה). הרמב"ן חולק, ומוכיח מגמרות רבות שתפילה היא לא מדאוריתא. מתרצים את הרמב"ם, שעיקר התפילה היא מהתורה אך הנוסח הוא מדברי חכמים. הרמב"ם סובר שמצוות התפילה חייבת להיות מדאורייתא, כיצד אדם יכול לעמוד לפני ה' בלי שהוא קיבל רשות לכך? זו עזות פנים! אדם הרוצה לדבר עם המלך ורוצה להגיד למלך שבחים, האם יתנו לו להיכנס? אפילו אם כניסה זו היא לכבודו של המלך, לא כל אחד יכול להיכנס ויש לבקש רשות. לכן מחויב להיות שהקב"ה נתן אישור להתפלל לפניו. וכן התפילה צריכה לבוא ממקור עליון, אלוקי, ורק כך היא מקבלת את המשמעות הגדולה של עשיית רצון ה'.
הרמב"ן אומר שהתפילה אינה מהתורה. רק בעת צרה יש מצווה מהתורה להתפלל, אך לא בכל יום. ונראה להסביר, שלדעתו התפילה צריכה לבוא מלמטה למעלה, לא מתוך ציווי אלוקי. "אל תעש תפלתך קבע" (אבות ב, יג), התפילה צריכה להיות מאיתנו.
אולי דבר זה מתאים לדברי חז"ל שיש שני מקורות לתפילה. יש אומרים שתפילות אבות תיקנום ויש אומרים שכנגד קרבנות תקנום (ברכות כו:). אם אבות תקנום זה בדרך של אינו מצווה ועושה, האבות התפללו והשרישו בעם ישראל את ענינה של התפילה שהאדם צריך לפנות לריבונו של עולם מעצמו ולא מתוך ציווי אלוקי. ואם כנגד קרבנות תקנום - קרבנות נצטוונו להקריב ותפילות הם כנגדם. יש שני צדדים לעניין זה. מצד אחד התפילה צריכה לקבל אישור אלוקי ומצד שני היא צריכה לבא מעומקא דליבא, מהטבע הפנימי של האדם הפונה לריבונו של עולם, למקורו, ומתפלל.
עניינה של התפילה הוא התבטלות כלפי ריבונו של עולם. אדם העומד בתפילה ומספר בשבחו וגדולתו של הקב"ה, ממילא הוא בטל כלפי הגדולה האלוקית. בבקשה הוא מראה שהוא תלוי בקב"ה ואין לו אפשרות להתקיים בלי השפע שהקב"ה משפיע עליו. ובהודאה הוא מבטא גם כן את תלותו בקב"ה, ושהכול ממנו יתברך. ההודאה היא חלק חשוב בתפילה ולכן ב"מודים" של חזרת שליח הציבור כולם אומרים יחד את ה"מודים".
שני מיני רעב
"וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן" (בראשית כו, א). יש להבין מדוע היה צורך להזכיר את הרעב הראשון - מבארים בחסידות שיש שני מיני רעב. יש רעב שאין לחם ואין מים. אדם הנמצא במצב כזה הוא חש מצוקה גדולה ופונה לכל מי שיכול לעזור לו, אולי יוכל להתקיים. ויש רעב רוחני, שאדם "לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'" (עמוס ח, יא). אנשי קודש חשים שהתורה היא המקיימת אותם וכאשר יש דבר שאינו ברור להם וחסר להם משהו בהבנה, וכאשר רוצים להתקדם ויש קושי - הם מרגישים מצוקה, כאילו יש רעב פיזי, ומבקשים מאת ה' שיפתח את ליבם ויאיר את עיניהם שישיגו ויבינו את התורה. זה מה שאמרו חכמים בפרקי אבות: "הוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות א, ד) - מרגישים צימאון ומוכרחים לשתות ולרוות בדברי התורה. זה "ויהי רעב בארץ".
"אור המאיר" אומר, כתוב כאן: "וַיְהִי", וכל מקום שכתוב ויהי הוא לשון צער (מגילה י:), ובאמת בשעת רעב יש צער. אך ניתן להעמיק ולהסביר את מהות הצער. "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" - בגלל שהרעב היה ארצי, שהרגישו חוסר גשמי ולא הרגישו חיסרון בקדושה ודבקות, לכן יש צער. יש צורך להרגיש את הרעב הרוחני היותר עמוק, שהוא הרעב לדבר ה'.
אדם הרעב בדברים ארציים פונה למי שיש סיכוי שיכול לעזור לו, אך יש לזכור שהקב"ה הוא הזן ומפרנס לכל. וכאשר פונים לקב"ה וחושבים למה הקב"ה עשה לי זאת ולא לאחרים, כנראה יש סיבה, והאדם מתעורר לחזור בתשובה. ואז הוא מתפלל ומבקש, וכפי שאמרנו שעיקר התפילה ענינה להתבטל כלפי שמיא. וכאשר חסרה ההבנה הזו, זה "ויהי" - לשון צער.
בעקבות הרעב - "וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה" (שם) והקב"ה אומר לו: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ" (שם, ב-ג). מסביר "אור החיים" (שם ג), ש'הארץ הזאת' זה ארץ פלישתים - חבל עזה, וזה חלק מארץ ישראל.
קיום מצוות מתוך האדם
הקב"ה אומר ליצחק:
גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹות הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹות הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי (שם ג-ה).
מהיכן ידע אברהם לשמור את כל המצוות - חז"ל עונים: "זימן הקב"ה לאברהם אבינו שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה" (בראשית רבה סא, א). וההסבר, שהוא ידע מעצמו את התורה. ניתן להבין שאברהם ידע מעצמו את המצוות ההגיונית של התורה כמו לא תגנוב ולא תרצח, וכן ניתן להבין שידע שיש לפנות לקב"ה ולרצות את קרבתו. אך מנין אברהם יודע לקיים את החוקים, הרי אלו מצוות שאינם שכליות - האמת גם לחוקים יש טעם אך הטעם הוא עמוק. גם לפרה אדומה יש טעם שהרי הקב"ה אמר למשה: "לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר - חוקה" (במדבר רבה יט, ו). וודאי שלכל מצווה יש טעם ומשמעות עמוקה, ולא גזירה סתם.
כאשר אדם מקיים את המצוות השכליות ומטהר עצמו ושואף להיות הכי ישר והגון מתוך הבנה שיש בורא עולם שצריך לעשות את רצונו, אף שהאדם עדיין לא נצטווה הוא מבין שיש דברים שוודאי צריך לקיימם. לאחר זיכוך זה הוא מתחיל להבין גם דברים שבמבט ראשון קשה להבין אותם, וגם החוקים שיש להם טעם פנימי טעמם הולך ומתברר. וכך אברהם אבינו שזיכך עצמו וחיפש את הדבקות בריבונו של עולם, ואת העומק של החיים, ואת המשמעות לחיי האדם, למה אדם נוצר ומה עניינו בעולם - נעשו כליותיו לשני רבנים. כך מסביר בעל ספר פרי הארץ רבי מנחם מנדל מוויטובסק.
רבי נחום מצ'רנוביל מוסיף - יש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ויש כנגדם רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. לאדם יש אברים גשמיים שהם הלבוש של הרוחניות שלו. באדם יש כוחות חיים המתגלים על ידי הגוף ויש כוחות חיים פנימיים שאיננו רואים. יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים כמו בגוף וכוחות אלו הם בעלי תוכן ומשמעות. והעומק הפנימי של הנשמה של אדם מישראל זו התורה - דבר ה'. וזה מה שאמרו ישראל ואורייתא חד הוא, בנשמה הישראלית טמונה כל התורה בצורה נסתרת, וכאשר האדם מזכך עצמו ומחפש מה הפנימיות שלו, ומה הנשמה האלוקית מדברת אליו, אז הוא יכול להבין את כל המצוות כולן, מפני שהכל טמון בו ואבריו הם לבושים של המצוות. ואפילו מצוות דרבנן הוא מגלה, שהרי אין לאדם רק אברים וגידים, יש לו גם שערות שהם תוספת על הגוף. וכך רואים אצל אברהם שקיים גם מצוות דרבנן, ערוב תבשילין (יומא כח:). כל אדם רוצה להוציא את כוחותיו מהכוח אל הפועל, אך יש לדעת מה הם הכוחות המרכזיים באדם שאותם יש להוציא, ואז מגיעים להכרת התורה והמצוות מתוך תוכו.
מריבות - אז והיום
יצחק הולך לגרר ומגלה שם כי:
כָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר:... וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת (בראשית כו, טו -כב).
שואל הרמב"ן (שם) מדוע התורה מספרת זאת, הרי אין זה מכבודו של יצחק לספר שרבו איתו והוא לא מצליח להתגבר על המתנכלים לו ולכן הוא צריך לעבור מקום - עונה הרמב"ן שיש כאן רמז, מעשה אבות סימן לבנים. הבארות רומזים למקדש. הבאר הראשונה היא כנגד בית המקדש הראשון שהופיעה בו השכינה בישראל והוא היה באר מים חיים אך היו עליו מלחמות ובסופו של דבר לא הצלחנו להחזיק בו והוא נחרב. והבאר השנייה כנגד בית המקדש השני שמרגע שנבנה היו התנגדויות כלפיו ו"שִׂטְנָה" (עזרא ד, ו) וכך זה נמשך כל ימי קיומו עד שנחרב. אבל בית המקדש השלישי הוא נקרא רחובות הוא יהיה שלם ויתקיים לתמיד. מכאן רמז לבית המקדש שיהיה בעתיד.
יש שמסבירים שהבארות הללו אינן רק בארות גשמיים אלא תכנים רוחניים. עבדי יצחק הם תלמידיו של יצחק, שעסקו בקודש והתרוממו ומצאו מקורות מים חיים, דברי אלוקים חיים, ויש הפרעות. הפרעות אלו לפעמים הם בתוך האדם עצמו, האדם מתקדם בעבודת ה' ויצר הרע תוקפו ומפריע לו ומפיל אותו. אחר כך האדם שב מתרומם ומתעלה אך כיוון שלא הגיע למצב של שלמות, הוא שוב נופל. יש לדעת שתהליך ההתקדמות של האדם רצוף התמודדויות וקשיים, יש עליות ונפילות ושוב עליות, ורק אם האדם ממשיך ומתמיד הוא יכול להגיע לבנין רוחני שלם שאין אחריו נפילות.
זו דרשה אך נראה שניתן למצוא אותה בתוך הפשט. יצחק אבינו בא לגור בגרר אך שם לא אוהבים אותו, כיוון שיצחק ממשיך את דרך אביו והוא שונה מהם ולא מתנהג כמותם. הם מקנאים בו כי הם רואים שהוא יותר ערכי ומוסרי. אם יצחק לא היה נחשב לזר, לא היו רבים איתו שהרי אם יש באר כולם מרויחים. יצחק ממשיך את אברהם עליו נאמר: "אברהם העברי - כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מא). הוא הולך בדרך חדשה שאף אחד בעולם לא הולך בה וכל הסביבה לא מסכימה לכך. המריבות נובעות משורש רוחני. גם היום המריבות אינם על שטחים בארץ אלא מריבות רוחניות, על הדרך. עם ישראל הגיע לארץ ומבטא שדרכו היא הדרך הנכונה, שהרי מי שנמצא בארץ סימן שהוא הולך בדרך הנכונה - והמוסלמים והנוצרים מתנגדים לכך.
כיצד יגיע השלום
יצחק מצליח לעלות לדרגה רוחנית כזו שהם מבטלים את דעתם בפניו, והם מבקשים ממנו לעשות שלום ולכרות ברית. תחרות יכולה להיות כאשר הפער בין המתחרים אינו גדול, אך כאשר אחד עולה ומתעלה והפער גדול - לא שייך להתחרות אתו. אז מתחלפת הקנאה בהערצה. בתחילה הם חשבו שהצלחותיו של יצחק גשמיות, וכאשר גילו שהצלחותיו רוחניות והקב"ה איתו, הקנאה מסתלקת וההערצה באה. דבר זה רומז לנו על העתיד לבוא. ישראל מצליחים וזה גורם תחרות ומאבקים, מתקדמים ויש הפרעות, עולים עוד מדרגה ויש שוב הפרעות, עד שבעזרת ה' ישראל יגיעו למדרגה רוחנית גבוהה מכל העמים, שתהיה רק הערצה וכל העמים "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב, ג).
נבאר את הענין ש"מעשה אבות סימן לבנים" (רמב"ן יב, ו ע"פ תנחומא ט) - אין הכוונה לסימן חיצוני, אלא הם השורש של האומה ושם נמצא כל מה שעומד להתפתח באומה, כל מה שגדל בעץ נמצא בגרעין בכוח ואחר כך מתגלה בענפים ובפרות. מה שקורה לאבות מגלה לנו מה יקרה לבנים בעתיד.
"וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". כל עוד לא מגיעים לשלמות עבודת ה' ואין כל מעשיו לשם שמים, האדם צריך לעשות גדרים כדי לא לטעות. אבל כאשר הוא מגיע למציאות שכל רצונו הוא דבקות בריבונו של עולם, אין סכנה שהוא יפנה למקומות לא נכונים. ואז הוא לא צריך למנוע מעצמו הנאות שמא ימשך אחר התאוות כי הכול שייך לעבודת ה'. הוא יכול להרחיב וההרחבה תהיה לעבודת ה'. אין אצלו מאבק בין הכוחות. יצר הטוב והרע עובדים יחד את הקב"ה - בְּכָל לְבָבְךָ (דברים ו, ה) בשני יצריך (ברכות ט, ה). למגמה זו אנו פונים ושואפים ובעזרת ה' נתקדם ונעלה למדרגה הזו.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il