אמר החבר למלך כוזר: דע לך, לא במליצות יפות ולא באנחות קורעות לב וגם לא בבכיות המלוות בהרמת גביני העיניים - יוכר העניין האלוקי. לא בהבעת רגשות שטחיים שאין איתם מעשים, לא זו עיקר עבודת ה'. כי אם בכוונות תמימות, שלמות. ועל אלה מראים רק מעשים שקשה לעשותם ובכל זאת יעשה אותם עובד ה' בחשק ובחיבה.

כך היא עבודת ה' של עמ"י. הם מצווים לעלות שלוש פעמים בשנה מכל מקום ומקום בו הם נמצאים, אל המקום המיוחד לביהמ"ק. בעלייה זו יש טירחה מרובה והוצאות רבות, והם מקיימים אותה בכל זאת בשמחה ובצהלה. ישראל מצווים להפריש מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני ולהביא קרבנות ולוותר על יבול השדה בשנת השמיטה וביובל, להוציא הוצאות על שבת וימים טובים ולשבות בהם, להביא קרבנות שונים ולשמור על דיני טומאה וטהרה. כל המצוות האלו דורשות מאדם מאמץ כביר, הכל על-פי הדרכה מפורטת מאת ה' נותן התורה. כך, בשלמות חיים כזאת, בעבודה שמקיפה את כל החיים והיא נעשית מתוך חשק פנימי באהבה ובשמחה - כך היא עבודת ה' של עמ"י, כך נהגו ישראל מאז בואם ל ארץ-ישראל וכל ימי בית ראשון ובית שני במשך כ1300- שנה. ואילו הלכו ישראל בדרך הישר, כי אז היה הסדר הזה נוהג תמיד, כימי השמים על הארץ.

כאשר שמע זאת מלך כוזר, תמה: איזו אומה יכולה לשמור סדר מצוות כזה, חובות מרובים כאלה? אמר לו החבר: ציבור, אשר השכינה שורה בתוכו ומשגיחה עליו, והוא רואה ונוכח מיד במציאות ההשגחה האלוקית, הוא יכול לעמוד בחובות הגדולים האלה. את ההשגחה האלוקית אפשר לראות בעונשה של מרים שחלתה בצרעת מיד כאשר דיברה במשה. בעונש של נדב ואביהוא שהקריבו אש זרה ומיד נענשו. בכלל, כל צרעת הבתים, הבגדים והאדם היתה תופעה על טבעית, זו אינה מחלה נורמלית, והיה ניכר בה העונש מאת ה'. כל אלו העונשים מבליטים את השראת השכינה בישראל.
צא וראה מה אירע לישראל כאשר חטא עכן שלקח מן החרם, איש אחד מתוך 600,000 איש חטא, ובחטאו נענשו כל ישראל. העונשים הגלויים, המיידיים, מראים את ההשגחה האלוקית על ישראל ושהשכינה שרויה בישראל.

הווי אומר: התשובה לשאלה - איך אפשר לעם לעמוד בדרישות גבוהות כאלה. התשובה היא: עם מיוחד הוא עמ"י, הוא אינו עם רגיל, השכינה שורה בישראל, זה גורם לו זכויות וגם חובות. החובות הרבים מראים את המעלות שלו. כשהעם חש כולו בהשראת השכינה בתוכו, יש לו כוחות גדולים לחיות חיים קדושים, חיים טהורים.