למה יעקב? יעקב איננו מה שהיה נח – צדיק תמים בדורותיו המתהלך עם האלוקים. שלא כאברהם, הוא לא עזב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו למשמע קול משמיים. שלא כיצחק, הוא לא העמיד את עצמו לעקידה. גם לא היו לו כמו למשה בצעירותו חוש צדק בוער ונכונות להתערב במריבות ולהילחם בעוול. ובכל זאת, אנו קרויים מאז ומתמיד "עם ישראל", צאצאיו של יעקב. דווקא על שמו, דווקא הוא. למה?
נראה לי שהתשובה רמוזה בפתח פרשתנו. יעקב נתון בעיצומו של מסע בין סכנות. הוא עזב את ביתו כי עשָׂו נשבע להרגו אחרי מות יצחק. הוא עומד להצטרף למשק הבית של דודו לָבָן, מקום שם אורבות לו סכנות אחרות. הוא רחוק מהבית, רחוק מכל נפש שיש לו בעולם, קרוב רק אל שיאה של הפגיעוּת האפשרית. השמש שוקעת. הלילה יורד. יעקב שוכב לישון, ורואה חיזיון מופלא: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ־לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו... וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ". שימו לב לחזרה המרובעת על המילה "וְהִנֵּה" – ביטוי של הפתעה. שום דבר לא הכין את יעקב לפגישה הזו, ויעקב אף אומר זאת במפורש: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". גם הפועַל המספר על הגעתו של יעקב למקום, "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם", מבטא פגישה לא מתוכננת. לימים, בלשון חז"ל, נוספה למילה "המקום" המשמעות "הקדוש ברוך הוא" – וכך, על־דרך הדרש, אפשר לומר שהפסוק מספר שיעקב נתקל בקדוש ברוך הוא במקרה.
גם עם המלאך נאבק יעקב בודד, בלילה, ערב פגישה מפחידה עם עשו. יעקב הוא האיש שחוויותיו הרוחניות העמוקות ביותר באות לו כשהוא לבדו, בלילה, הרחק מהבית, אל מול פני סכנה. הוא האיש הפוגש את אלוקים דווקא כשאינו מצפה לכך כלל.
ואכן, יעקב היה לימים לאביו של עם שמפגשו הקרוב ביותר עם אלוקים התקיים במדבר. ומאז, זהו ייחודו של עם ישראל: היהודים שרדו בגלות אחר גלות, ואף כי תהו תחילה "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?" (תהלים קלז, ד), גילו כי השכינה עדיין שורה בקרבם. שוב ושוב מגלה היהודי: "יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".
אברהם נתן לעם ישראל את האומץ להתנגד לאלילי הזמן. יצחק נתן להם את יכולת ההקרבה העצמית. אבל יעקב נתן להם את הידיעה כי דווקא כאשר הם מרגישים בודדים במיוחד, אלוקים עדיין איתם, עדיין נוסך בהם אומץ לקוות וכוח לחלום.
העזות שבחוויותינו הרוחניות מתרגשות עלינו לא פעם דווקא כשאיננו מצפים להן כלל, כשאנו קרובים יותר מתמיד לייאוש. כי בזמנים האלה מוסרות מפנינו מסכות המגן. אנחנו חשופים מתמיד – ועל כן גם פתוחים מתמיד אל ה'.
רבי נחמן מברסלב היה אומר כי אדם "צריך לצעוק לאביו שבשמיים בקול חזק מעמקי הלב, ואזי השם יתברך שומע קולו ופונה לצעקתו. ויכול להיות שמזה בעצמו ייפול ויתבטל לגמרי כל הקושיות והמניעות הנ"ל" – אותן קושיות ומניעות שהרחיקו אותו מן היכולת להתפלל. איננו לבדנו. ה' אוחז בנו בידנו, נותן לנו מקלט, מרים אותנו כשאנו נופלים, סולח לנו כשאנו כושלים, מרפא את פצעי נשמתנו בכוח אהבתו.
אבי מורי ז"ל הגיע לבריטניה בילדותו כפליט. הוא נאלץ להפסיק ללמוד בבית הספר, ובכל מקרה אפשרויות החינוך היהודי בימים ההם היו מוגבלות. השגת צורכי המחייה גזלה את מרב זמנה של המשפחה. אבל ראיתי אותו הולך זקוף כיהודי, לא פוחד, לפעמים אפילו קורא תגר; משום שכאשר הוא התפלל או קרא תהלים הוא הרגיש בעוז שה' איתו. אמונה פשוטה זו נסכה בו אצילות אנושית וחוסן נפשי.
זו הייתה ירושתו מיעקב אבינו, וזו ירושתנו. גם כי ניפול, ניפול אל זרועותיו המקבלות של אלוקים. גם כי יאַבּדו אנשים את אמונתם בנו, גם כי נאבֵּד אנו את אמונתנו בעצמנו, ה' תמיד יאמין בנו. וגם אם נרגיש בודדים עד מאוד, לא נהיה בודדים באמת. ה' אתנו, לצדנו, בקרבנו, קורא לנו לקום על הרגליים ולהמשיך ללכת. לאונרד כהן אומר באחד משיריו כי "בכל דבר יש סדק, וכך נכנס האור". מבעד לסדק שבלב הנשבר חודר אורו של אלוקים. וזה שער השמיים.