בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • סנהדרין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

נעה בת בת אל מזל

סנהדרין דף עד ע"א; יומא דף פה

וחי בהם

undefined

הרב יאיר וסרטיל

כסלו תשע"ו
7 דק' קריאה
מובא בסוגייתנו: "נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". רבי ישמעאל סובר שאף על עבודה זרה לא צריך למסור את הנפש ומביא לכך מקור מהפסוק "וחי בהם". ביומא פה ע"א מסופר שהלכו קבוצה של חכמים יחד ונשאלה בפניהם השאלה מניין שפיקוח נפש דוחה שבת. התנאים הביאו מקורות שונים וביניהם רבי שמעון בן מנסיא אמר שהמקור הוא מ"ושמרו בני ישראל את השבת" – אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. לאחר מכן מובא מקור אחר על פי שמואל שלמד זאת מ"וחי בהם", ואמר על כך רבא שלכל המקורות יש פירכא מלבד המקור של שמואל. הפירכא על רבי שמעון בן מנסיא היא שניתן ללמוד משם דווקא למקרה שיש ודאי פיקוח נפש אך לא למקרה של ספק.
לכאורה הטעם של "כדי שישמור" נדחה אולם יש לדון שמא לא נדחה לגמרי שהרי מצד עצמו הוא נכון ויכול ללמדנו לכל הפחות למקרים של ודאי פיקוח נפש, ואכן טעם זה הובא בראשונים ובפוסקים כפי שנראה ויש מכך נפקא מינות למעשה (האחרונים ליקטו מקרים אלו ונביא מדבריהם). כיוון שכן יש מקום להסתפק אם לאחר הדרשה של "וחי בהם" החידוש מלמד אותנו גם על סברת "כדי שישמור" שתנהג אפילו במקום ספק או שלא. מאידך גיסא יש להסתפק לגבי "וחי בהם", האם טעמו של דין זה הוא משום סברת "כדי שישמור" והוא תקף רק במקום שסברא זו קיימת (אלא שחודש שהדין כן אפילו במקום ספק) או שזהו דין עצמאי המלמדנו שחיי יהודי יקרוים בלי קשר לתוצאה שבזכת הצלתו ישמור בעתיד שבתות הרבה.

כדי שישמור שבתות הרבה
הרי"ף במסכת שבת (סה ע"ב) מביא את מימרתו של רבי שמעון בן אלעזר שם "תינוק בן יומו מחללין עליו את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה; דוד מלך ישראל מת אין מחללין עליו את השבת". רואים שהביא את דבריו למרות שנקט בטעם שלכאורה נדחה, ומסתבר מכך שהבין שלא נדחה הטעם לגמרי אלא רק אי אפשר ללמוד ממנו למקום ספק. אולם אין זו ראיה מוכחת, שכן יש לומר שעיקר כוונת הרי"ף הייתה להביא את מימרתו לצורך החילוק ההלכתי בין חי למת, ומכיוון שהביא את דבריו כבר הביא את המקור שנקט בו ולא חש לשנות ולהביא דווקא את המקור שנפסק להלכה.
וכן הרמב"ם (ממרים ב, ד) כותב: "בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין... כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". משמע שסברא זו נכונה להלכה. גם מדבריו קשה להסיק מסקנה הלכתית, שכן עוסק בעניין אחר ורק הביאו כמשל וכסברא עקרונית להסביר את הדין שם.
אולם הר"ן ביומא (ג ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה וכתוב) עוסק בדין מעוברת שאם לא תאכל ביום כיפור יש חשש שעוברה ימות אך לה עצמה לא נשקפת כל סכנה, ומביא שהרמב"ן (בתורת האדם שער המיחוש) דייק מ הבה"ג שמותר לה לאכול, ואף שההורגו פטור ואינו חייב אלא דמי ולדות וכן לא אומרים לגביו "אין דוחין נפש מפני נפש" אלא הורגים אותו כשמסכן את היולדת, מכל מקום מותר לחלל מצוות כדי להצילו משום שאמרה התורה "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". אם כן, הר"ן בפירוש מביא טעם זה להלכה ומכריע על פיו במקרה של עובר המהווה נפקא מינה בין שני הטעמים. אם הטעם הוא "וחי בהם" הרי שטעם זה אינו קיים לדעתו בעובר שכן ההורגו פטור אך הטעם של "כדי שישמור" קיים גם בעובר.
הרמב"ן מביא דעה נוספת שכל ההיתר להאכיל עוברה שהריחה ביום כיפור הוא שכל המפילה בחזקת סכנה אך משום העובר עצמו אין היתר לחלל ולעבור על המצוות. נראה שדעה זו סברה שהטעם של "כדי שישמור" לא נפסק להלכה אלא הטעם הוא רק משום וחי בהם.
השולחן ערוך בהלכות שבת (שו, יד) מביא הלכה מעניינת בשם הרשב"א בתשובה . אדם שלקחו את ביתו כדי להעבירה על דתה מותר לחלל שבת ולצאת אפילו חוץ לשלוש פרסאות על מנת להשיבה. המגן אברהם (ס"ק כט) מנמק שההיתר הוא משום חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. כאן לא מדובר בפיקוח נפש וודאי לא שייך הטעם של "וחי בהם" ובכל זאת מותר מצד הטעם השני.
התוס' בבבא מציעא (קיד ע"ב ד"ה אמר) שואל כיצד אליהו החיה את בנה של האלמנה הרי הוא היה כהן ואסור לו להיטמא למת, ומשיב שהואיל וידע שיחייהו מותר משום פיקוח נפש. המנחת אשר (שמות סי' ס) ועוד מעירים שכאן ודאי לא שייך "וחי בהם" שהרי בנה היה מת, אלא טעם ההיתר של פיקוח נפש הוא מטעם "שישמור שבתות הרבה".
רבי עקיבא איגר (יו"ד סב על ש"ך ס"ק ג) מביא את ספיקו של בעל פורת יוסף אם בן נח מצווה ב"וחי בהם" ומותר לו לדוגמא לאכול איבר מן החי כדי להתרפא או שאינו מצווה ואסור לו. המנחת אשר מביא שבשיטה מקובצת לנדרים (לא ע"ב ד"ה אמול) מפורש שאכן אינם מצווים ב"וחי בהם" אך מכל מקום רשאים לעבור על איסור כדי להינצל משום שגם להם יש "לחלל דבר אחד כדי לקיים מצוות הרבה", ובמילים אחרות, קיים אצלם הטעם "כדי שישמור". השיטה מקובצת כותב זאת לגבי משה רבנו שלא רצה למול בנו לפני שיצא לדרך משום שיש בכך סכנה, ומעיר השיטה מקובצת שאף שלא ניתנה עדיין התורה ולא צוו ב"וחי בהם" שייך הטעם "לחלל דבר אחד כדי לקיים מצוות הרבה".
לסיכום, ראינו שברמב"ן הובאו שתי שיטות, האם הטעם "כדי שישמור" קיים להלכה, ולמעשה הפוסקים הביאו טעם זה להלכה והכריעו על פיו בנפקא מינות שונות: עובר, הצלה מהעברה על דת, בן נח והחייאת מתים.

וחי בהם
כעת יש לדון בצד ההפוך, האם הדין של "וחי בהם" הוא עצמו מטעם הסברא "כדי שישמור" וכפוף לה, ורק בא לחדש שהיא נאמרת אפילו בספק פיקוח נפש, או שמא זהו טעם בפני עצמו שחיי יהודי יקרים.
אור החיים הקדוש על הפסוק "ושמרו שבתותי" (שמות לא, טז ד"ה "או ירצה") מחדש חידוש גדול וכותב שהואיל והטעם שהותר לחלל שבת כדי להציל נפש הוא כדי שישמור שבתות הרבה, הרי שאם לא ניתן להצילו לגמרי אלא רק להוסיף לו חיי שעה אך לא יצליח לחיות עד שבת הבאה אין היתר להצילו. ואכן רבים תמהו מאוד על דבריו, שהרי להלכה המקור הוא מ"וחי בהם" ולכאורה נראה שאור החיים הבין שהדין של "וחי בהם" הוא גם כן מטעם הסברא "כדי שישמור".
אולם המנחת חינוך (מוסך השבת אות לט ד"ה והנה מחללין) הקשה על אור החיים שביומא פה ע"א מבואר שמפקחין את הגל אפילו מעל גבי גוסס. וכתב שנראה שתלוי במחלוקת החכמים מהו המקור להיתר. לפי רבי שמעון בן מנסיא שהמקור הוא מ"ושמרו בני ישראל את השבת" – אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אכן נכונים דברי אור החיים שההיתר הוא דווקא כשיחיה עד שבת הבאה, אולם להלכה שהמקור הוא מ"וחי בהם" מותר אף כשלא יחיה עד שבת הבאה. לפי זה יתכן שדברי אור החיים לא נאמרו להלכה אלא רק כפרשנות הפסוק כשיטה שדרשה מפסוק זה את ההיתר.
המאירי ביומא, על דברי הגמרא (פה ע"א) שמפקחין את הגל אפילו לחיי שעה, כותב: "אף על פי שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפילו שעה אחת, שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה". כלומר, הוא הבין שגם לפי הטעם של "כדי שישמור" אין הכוונה דווקא לשמירת שבתות אלא אף שמא יעשה מעשים טובים אחרים כגון להתוודות.
הבית מאיר (הל' שבת סי' של ד"ה שוב חזר) נחלק עם רבי עקיבא איגר לגבי תינוק שנשבה לבין הגויים. רבי עקיבא איגר סבור שאסור לחלל עליו שבת הואיל ואף אם יצילוהו ככל הנראה לא ישמור שבתות הרבה, וכתב שאף שהמסקנה כשמואל שהמקור הוא מ"וחי בהם" נראה שלא יחלוק על הברייתא להלכה, שלדבריה שהמקור הוא מ"ושמרו את השבת – כדי שישמרו שבתות הרבה" אין להתיר. כלומר, לדבריו שמואל רק הביא מקור להרחיב את ההיתר לספק אך גם לדעתו שורש ההיתר הוא מהטעם של "כדי שישמרו". נראה שהסתבר כך לרבי עקיבא איגר משום ששאר המקורות שהובאו נאמרו על ידי תנאים בברייתא ולבסוף בא שמואל ואמר מקור אחר, ואם כן מסתבר שלא יחלוק הלכתית על הברייתא אלא רק הביא מקור אחר לדרשה. אולם הבית מאיר חלק וכתב שהואיל ולמסקנה הטעם הוא מ"וחי בהם" עיקר טעמו הוא שנפש יהודי יקרה ואין לחלק בין ישמור שבתות בעתיד ללא ישמור.
הביאור הלכה (שכט, ד ד"ה אלא) כותב שהלכה כטעם של "וחי בהם" ושזהו טעם עצמאי שאינו תלוי בכך שישמור שבתות הרבה לשמור ולכן מצילים אף קטן מרוצץ וגוסס למרות שלא ישמרו שבתות ואפילו לא יתוודו, ומטעם זה מצילים גם חרש ושוטה.

מסירות נפש כשאין חיוב
הרמב"ם (יסודי התורה ה, א) וכן המלחמות (על דף עד) פוסקים שבמקום שאין חיוב למסור את הנפש אסור למסור, והרמב"ם מוסיף שאף מתחייב בנפשו, ולעומת זאת מ התוס' בפסחים (נג ע"ב ד"ה מה) עולה שמותר. השולחן ערוך (יו"ד קנז, א) פסק שאמנם אם רוצים להעבירו על דת מותר לו למסור את הנפש, גם כשמדובר בצינעא שאז אין חיוב, אולם אם עושים כן להנאתם אסור לו למסור את הנפש. ו הגר"א שם (ס"ק ז) מביא מקורות שונים בעניין ומבארם לשתי הדעות.
ניתן לתלות את מחלוקת הראשונים בהבנה אם "וחי בהם" זהו ציווי או רק פטור והיתר 1 . וזאת יש לתלות במחלוקת אם נקודת המוצא היא שצריך למסור הנפש והפסוק "וחי בהם" בא לצוות שאין למסור מלבד שלוש העבירות, או שנקודת המוצא היא שאין צורך אלא שמצווה בג' עבירות ו"וחי בהם" רק בא ללמדנו שלא נלמד מג' עבירות שיש חיוב למסור הנפש אך אין כאן ציווי דווקא לחיות ולא למסור (ראה בהרחבה בסיכום לסוגיית 'קידוש השם ומסירות נפש'). לפי זה התוס' כאן לשיטתם (בד"ה בן נח) והרמב"ם לשיטתו (בקרקע עולם).
כאמור, הרמב"ן במלחמות כאן כותב שאסור למסור הנפש, אך קשה כי בחידושיו לשבת (מט ע"א) כותב לגבי אלישע בעל כנפיים שלא היה צריך למסור נפשו למרות שהיה זה שעת השמד משום שלא מדובר באיסור אלא במצוות עשה, ובכל זאת רשאי למסור נפשו. והביא לכך סיוע מהאמור במדרש ויקרא רבה (לב, א) שאחד מסר נפשו על המילה ואחר על הלולב, ומנמק שכל מצווה שהחזיקו בה ישראל בשעת השמד נוטלין עליה שכר הרבה ועדיין מוחזקת בידם.
נראה ליישב ששם מדובר דווקא בשעת השמד שיש בכך קידוש השם ובכך רשאי אף כשאינו מחוייב אולם אצלנו המלחמות עוסק במקרים שאין בהם קידוש השם, כדוגמא שמביא שאדם נמנע מלהתרפא כדי לא לחלל שבת וכן המקרים שמביא מקידושין מ ע"א שהמטרוניתא תבעה אותם וסירבו, שמדובר שם להנאתה ולכן אין כאן קידוש השם. במקרים שאין קידוש השם יש איסור למסור הנפש. וכן חילק השולחן ערוך, כמובא, שדווקא באונסים להנאתם אסור למסור הנפש אך באונסים להכעיס מותר, ונראה שכך הבין גם ברמב"ם.




^ 1.לכאורה נפקא מינה אם יש מכאן ציווי לזהירות מסכנות לצורך דבר הרשות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il