בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • איך מחנכים, משמעת ואהבה
לחץ להקדשת שיעור זה

חג החינוך

הבעיה החינוכית של כרסום סמכות ההורים והמורים , בעבר ההורים והזקנים היו בעלי הידע. כיום הידע נגיש לצעירים לא פחות מאשר למבוגרים , כאשר המוסר והערכים עומדים במרכז השאיפות, הניסיון והבשלות לא מאבדים את חשיבותם , התנגשות הערכים בין היהדות להלניזם היווני , בעידן הפוסט-מודרני המחנכים לא מאמינים בזכותם וביכולתם להנחיל ערכים ,האמונה בדבר ה' שציווה על הטוב ועל הרע מבססת את סמכות ההורים והמורים , המשמעות החינוכית של חג החנוכה ,הדלקת נרות למי שמתארח בשבת חנוכה

undefined

הרב אליעזר מלמד

כסלו תשע"ו
5 דק' קריאה
אובדן הסמכות בחינוך

אחת הבעיות המרכזיות כיום בחינוך היא הכרסום החמור בסמכות ההורים והמורים. אי אפשר לדבר על הנפת דגל החינוך בלי להתמודד עם בעיית המשמעת והאלימות בבתי הספר.



שורשי הבעיה
בתקופה שבה מעטים מאוד מבני אומות העולם ידעו לקרוא ולכתוב, מעמד ההורים והזקנים היה נכבד ביותר. כולם נזקקו להם. הם היו בעלי הידע, שאותו למדו מהוריהם ומוריהם ומניסיון חייהם. ממילא כיבדו אותם, שמעו בקולם וצייתו להוראותיהם. מי שלא למד מהזקנים ומניסיונם לא ידע כיצד לגדל את מזונו, מאילו חומרים לבנות בית וכיצד להכין בגד ולהתמודד עם מחלות ופגעי טבע.
לפני כמה מאות שנים התחיל תהליך של שינוי. יותר ויותר אנשים מבני אומות העולם למדו לקרוא ולכתוב, הדפוס הומצא, הספרים נעשו זמינים יותר ואחוז הקוראים עלה בהתאם. במאה האחרונה מחיר הספרים ירד ונעשה שווה לכל נפש, שעות העבודה התקצרו ושעות הפנאי התרבו, ומספר הקוראים גדל לאין שיעור. וככל שלמדו יותר מן הספרים, פחות נזקקו להורים ומורים, וממילא מעמדם נפגע. פחות שמעו בקולם, אבל עדיין הייתה משמעות לניסיון החיים שלהם ולכמות המידע שכבר הספיקו ללמוד.
כאשר התפתחו מאגרי המידע הממוחשבים, נוצר מצב הפוך: הצעירים נעשו מסוגלים להגיע למידע רחב יותר מהמבוגרים, ומעמדם של ההורים והמורים נפגע קשות.
כמובן שמורה מוכשר במיוחד בעל יכולת העמקה וניתוח עדיין יכול להועיל לתלמידיו ולהקנות להם דרכי לימוד וכלי ניתוח - ואת זה מנסים כיום ללמד את המורים. אבל אפילו הורים ומורים מוכשרים במיוחד איבדו במידה רבה את סמכותם. קל וחומר רוב המורים וההורים, שהם בעלי כישרונות רגילים, והפער בינם ובין התלמידים והילדים מצטמצם והולך. בתחילה מעמדם נפגע ביחס לבני הנעורים, וכיום אף ביחס לילדים הקטנים.




זו בעיה יוונית ולא יהודית
אולם זוהי בעיה יוונית. ככלל, התפיסה היוונית מחשיבה את החוכמה, היופי והכוח, אבל המוסר, חזון תיקון העולם, אינו תופס בה מקום מרכזי. טוב משמעו אצל היוונים מוצלח, חכם, יפה, חזק, אבל לא בהכרח מוסרי.
כלומר השאיפה להיטיב אינה החזון הגדול של יוון.
לעומת זאת, התפיסה היהודית מציבה את המוסר במרכז השאיפות. כלומר השאיפה להיטיב לזולת ולתקן את העולם היא יסוד היהדות. וזה תחום שדורש הרבה יותר עומק וניסיון מאשר לימוד כל חומר מדעי אחר. גם כאשר כל האנציקלופדיות פתוחות לפני הילדים והנערים, עדיין הם נזקקים להבנתם הבשלה של המבוגרים. כמה שיהיה הילד חכם ובעל ידיעות, עדיין לא יוכל להבין לעומק את מידת הענווה, ואת האופנים שבהם מי שנראה כעניו הוא באמת מתגאה. אין לו את ניסיון החיים שמלמד שלפעמים מעשה של חסד עלול לפגוע יותר מאשר להועיל.
במילים אחרות, כאשר הערכים הם בראש הסולם, אזי יש להורים ולמורים מה ללמד את הילדים, והילדים לומדים להעריכם ולכבדם, וסמכותם מתבססת. כל זאת כמובן בנוסף למצוות התורה לכבד הורים ומורים.





מעמד הערכים בתרבות המערבית
בימי בית המקדש השני אירעה ההתנגשות הגדולה בין היהדות לתרבות היוונית. לאחר מאות שנים של התפתחות הדרגתית בתחום המחקר המדעי, סדרי הממשל, האמנות והאסטרטגיה הצבאית, הגיעה התרבות היוונית לשיאה. בתוך שנים ספורות כבשה יוון את כל העולם המוכר, ותוך עשרות שנים עיכלה התרבות היוונית אל תוכה את כל התרבויות העתיקות, עד שכולם נעשו הלניסטים. נותר רק אי אחד קטן בתוך האוקיינוס הגדול הזה שלא קיבל את התרבות ההלניסטית במלואה. זו הייתה יהודה, שמנתה אז כחצי מיליון איש. גם ביהודה התפשטה ההלניסטיות, הכוהנים הגדולים נקראו בשמות יווניים והעדיפו להשתתף בתחרויות ספורט מאשר בעבודת בית המקדש. נראה היה שהגזירות של אנטיוכוס ישימו קץ לפרק ההיסטורי של האומה הישראלית.
אולם אירע הנס ועם ישראל התעורר ועמד על נפשו. ובסופו של דבר, בתהליך ממושך שארך מאות שנים, ניצחה היהדות את היוונות. ערכי המוסר שבתנ"ך התפשטו בכל העולם ההלניסטי ופוררו אותו. האליליות הבוטה עברה מן העולם, אנשים החלו לחפש מוסר וצדק. גם מבני משפחת הקיסר הרומי היו שהתגיירו.
לצערנו לא זכינו להביא את הבשורה היהודית המתוקנת לעולם, וכך רוב ערכי היהדות התפשטו בצורה חלקית ומעוותת על ידי הנצרות. אולם השאיפה למוסר הפכה להיות הציר המרכזי שדחף את עמי המערב אל שיאים תרבותיים (על כל זה מומלץ לעיין בספרו של הרב זאב סולטנוביץ' 'בינה לעיתים' בהוצאת מכון הר ברכה, ח"א פרקים כב כו ולב).
בפועל זה היה מוסר חלקי, לא מאוזן, ועל כן לא הצליח לתקן כראוי את עמי המערב. כיום, אנשים רבים התייאשו מהאידיאולוגיות הגדולות, התאכזבו מתביעות מוסריות דוגמטיות. נותר רק הערך היהודי הבסיסי, שהוא הכבוד לאדם ולחירותו והחמלה כלפי הסובל - ואף זאת בצורה מעוותת ולא מאוזנת. אין כמעט דיבורים על אמת ושקר, טוב ורע, אלא העיקר הוא שכל אדם יוכל לבחור בחופשיות את דרכו ולא יזיק לחבריו. "חיה ותן לחיות". יש כאן חזרה מסוימת לאליליות היוונית, הפלורליסטית, בתוספת יסודות מוסריים מסוימים. זה השיח השולט היום בתרבות המערב ובאקדמיה, וזה גם השורש לאובדן הסמכות.



ומה בישראל
גם אנחנו מושפעים מהתפיסה הזאת. המורים לומדים כיום באקדמיה שעליהם להקנות לתלמידים כלי לימוד וניתוח, כדי שיוכלו להתמודד עם הידע שעומד לפניהם ולבחור את דרכם. אבל אין למורה זכות לקבוע לתלמיד אילו ערכים הם נכונים ואילו שקריים, שכן בכל עמדה יש אמת ולכל אדם אמת משלו, ואל לו למורה להיות שיפוטי. בעמדה הקיצונית, הדברים מגיעים לאובדן ערכים חמור, עד אמירה שליהודי האמונה והאמת שלו, ולערבי האמונה והאמת שלו, וזכותנו על הארץ אינה עדיפה על שלו. במדרגות הביניים הדברים מעורבבים. ובכל אופן, הסמכות שנשענת על ערכים מוחלטים הולכת ונשחקת.



הסמכות להעניש
מי שיוצא מתוך עמדה שאין ערכים מוחלטים, מתקשה מאוד להעניש את ילדו או תלמידו, שכן בלבו מנקר הספק - מי קבע שהאמת שלו עדיפה על האמת של ילדו או תלמידו?
המצב שונה כאשר ההורים והמורים יוצאים מתוך עמדה ערכית כי יש טוב ויש רע, וה' ציווה אותנו בתורתו לבחור באמת ובטוב, ולהורים ולמורים ניתנה הזכות והחובה לחנך את ילדיהם ותלמידיהם לבחור בטוב. מי שזו עמדתם, מובן להם כי חובה עליהם להעניש את הילדים והתלמידים על חטאיהם, ולשבחם ולתגמלם על מעשיהם הטובים. כך ילמדו באופן מוחשי כי אם יבחרו ברע ייענשו בעולם הזה ובעולם הבא, ואם יבחרו בטוב יזכו לכל הטובות והברכות שהבטיח הקב"ה לישראל.
וכפי שנאמר: "חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר" (משלי יג, כד). וכן אמרו חכמים: "כל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו" (שמות רבה א).



ימי החנוכה
בימי החנוכה התברר באופן עמוק כי ה' עומד לימין ישראל כשהם בוחרים באמונה, באמת ובטוב, וסופו של האור לנצח את החושך.
חנוכה, שבו חנכו את המקדש, הוא גם חג חינוכי מאוד לגדולים ולקטנים. מפרסמים את הנס בהדלקת הנרות, זוכרים את עמידתם במסירות נפש של המעטים מול הרבים, הטהורים מול הטמאים, ומתקשרים אל החזון הגדול של תיקון עולם בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. ונותנים מתנות לילדים, ומטגנים להם סופגניות ולביבות, כדי שיידעו עד כמה טוב להיות יהודי, כמה טוב להתקשר למורשת הקדושה של עמנו, וכמה טוב להיות שותפים בגילוי השכינה בארץ ישראל ומתוכה לכל העולם.
וכאז כן היום, התיקון יבוא מפח שמן טהור, ממקור התורה, שלא נטמא ממגע זרים. ממנו ידליקו את האור שידריך עמים במישרים, ועל ידו כל עם וכל רעיון ימצא את המקום המכובד והמתאים לו.




הדלקת נרות חנוכה למשפחה שמתארחת
משפחה שמתארחת בשבת, מכיוון שהם גם ישנים שם, ביתם באותה שבת הוא בית המארח. למנהג יוצאי ספרד שמדליקים רק חנוכייה אחת בבית, המתארחים ייתנו פרוטה למארח כדי שיהיו שותפים בנרות, וכך ייצאו ידי חובתם בהדלקתו. ובדיעבד גם אם לא ייתנו פרוטה יצאו ידי חובה הואיל והם סמוכים על שולחנם, והדלקת בעל הבית מועילה לכל האורחים. ולמנהג יוצאי אשכנז, שכל אדם מדליק חנוכייה, גם האורחים ידליקו נרות בברכה.
ואם הם ישנים בדירה נפרדת, לפי כל המנהגים ידליקו נרות בברכה בדירת האירוח.




היכן ידליקו במוצאי שבת
אם האורחים מתכוונים לחזור במהרה לביתם במוצאי השבת, מוטב שידליקו נרות בביתם. ואם הם מתכוונים לחזור מאוחר, בשעה שכבר לא ילכו אנשים ברחוב, עדיף שייצאו ידי חובת המצווה בבית מארחיהם, כפי שיצאו בערב שבת.
ואם הם אינם חוזרים במהירות אבל גם לא מאוחר, הם רשאים להחליט היכן להדליק את נרותיהם, כי מצד היום הקודם מקומם עדיין בבית מארחיהם, ומצד היום הבא מקומם בביתם, לפיכך מותר להם לבחור את מקום הדלקתם (פנה"ל זמנים יג, י).


לתגובות: ravmel@gmail.com

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il