רחמי הדין פרק ח'

אז יש בנו יצר של תאוות היתר, סתם כך כי הגוף רוצה וחושק, והוא נקרא בזוהר הקדוש "שד יהודי". ויש בנו גם יצר של תאוות איסור, יצר זר שנקרא "שד נכרי" ומקורו בספחת שדבקה בנו בנסיבות שונות ומשונות – ובאמת אין לה אחיזה של ממש בנו. ותשובה מועילה תמיד לפייס את מי שחטאנו לו ולעשות אותנו רצויים לפניו.
אך בפרק הזה אדמו"ר הזקן עוסק לא במהות הנפש אלא בתוצאות בחירותיה. לא ביכולת שלנו להשתחרר ולהינתק מכל רע שעשינו, אלא במה שיהיה בסופו של הרע הזה ובדרך שבה יתוקן. הוא מזכיר מושגים אחדים שמעוררים בנו רושם של דין קשה, אולם לאמיתו של דבר הם רחמים גדולים.
חיבוט הקבר, למשל, הוא הדרך שבה מנקה הקב"ה את מי שדבק בו רשימו (סימן) של תאוות היתר. כי אם חיות האכילה שבה לקדושה מיד כאשר האוכל מתעשת ושב לקדש את עצמו, הרי אותו תענוג מגושם שכבר נבלע בדם ובבשר – מי יתקן אותו? לפיכך חיבוט הקבר הוא מתנה גדולה וזכות עצומה לכל ישראל, ואין מי שאינו זקוק לו אלא מי שעומד במדרגת רבי יהודה הנשיא, שנקרא רבנו הקדוש משום שלא נהנה מן העולם־הזה כל ימיו. ואם מילא אדם את ימיו בדברים בטלים, הרי הוא זקוק לכף הקלע. ואם היה אדם שיכול ללמוד תורה ובכל זאת הפך את ימיו לשממה, מטהרים את נשמתו בעונשים חמורים מאלו. כללו של דבר: כל דין שלאחר המיתה הוא רפואה הניתנת לנו באהבה, כדי לזכותנו – למרות כל המשגים והכישלונות – לנחול את חלקנו לעולם־הבא.
אדמו"ר הזקן מתעכב במיוחד על עוונו של המשקיע שכלו בחכמות חיצוניות במקום בחכמת התורה, שיש בו חומרה מיוחדת. אם ביטול תורה רגיל מטמא בעיקר את המידות שבנפש (שבעת הכוחות התחתונים, ראה פרק ג'), הרי השקעת השכל בחכמות חיצוניות מטמאת את המוחין (חכמה, בינה ודעת, ראה שם). עם זאת, הוא מזכיר את הרמב"ם והרמב"ן ועמהם אחרים מחכמי ישראל שעסקו בחכמות אלו, והעשירו בהן את תורתם. באופן כזה, בוודאי שבות החכמות החיצוניות להיכלל בקדושה.