"ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"
פסוק זה פותח את פרשתנו, ועל שמו אף נקרא כל ספר שמות. השמות של בני-ישראל, אלו שניתנו להם לאחר לידתם, אותם שמות שעמם באו למצרים, הם גם אלו שעזרו להם לצאת משם בבוא הזמן. כך אומרים חז"ל, שבעבור שלושה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושם.
זה לא היה פשוט ליהודים לשמור על הזהות היהודית במצרים. היה הרבה יותר קל ליהודים להיראות כמו המצרים, להתלבש כמותם, לדבר בשפתם ולקרוא לילדיהם בשמות של המצרים. אולי הם היו יכולים גם להינצל מעבודת פרך בזכות זה. עם זאת – הם לא רצו לוותר על עצמם. הם אמרו: אנו יהודים, ונישאר יהודים בכל מצב. הדברים הללו צריכים להיות כמו תמרור ליהודי הגולה שנשארו שם ולא עלו ארצה. הם צריכים לשאול את עצמם האם הם קוראים לילדיהם ראובן או רוברט, האם הם מדברים עברית או אנגלית והאם הם לובשים מלבוש יהודי או שהם מתלבשים ומסתפרים ומתראים כמו הגויים שהם שוכנים בתוכם. כי כדי להיגאל, צריך יהודי לאמץ את דרך האבות.

אנטישמיות – סיבה לגאולה
הקב"ה שלח למשה מלאך מתוך סנה בוער, ועל אף שסנה זה עשוי היה קוצים – הוא לא נאכל באש. הסיפור הזה הוא לא סתמי. למה חשב הקב"ה להראות עצמו למשה דווקא מתוך הסנה, שהוא שיח קוצני?
חכמינו אמרו שכך היו היהודים נראים בעיני הגויים, כמו קוצים. על הפסוק "וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" דרשו חז"ל (שמות רבה א): "מלמד שהיו ישראל דומין בעיניהם כקוצים". אמר הקב"ה, זה המקום שבו אתגלה לבני וממנו אביא להם גאולה.
לאחר התגלות המלאך למשה בסנה, נגלה הקב"ה אל משה ואומר לו כי החליט לגאול את עם-ישראל, משום שלוחצים אותם, שמיצרים להם. "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו". דווקא מתוך המציאות הזאת של הצער מתגלה המלאך למשה, ואחר כך גם הקב"ה בכבודו ובעצמו.
כך גם בימינו, רואים בעליל שעם-ישראל בארץ ישראל נתון בלחץ ובמיצר, כפי שלא ראה בכל תולדותיו. הן מבית והן מחוץ. עשיו לוחץ, ישמעאל לוחץ, הנמצאים בקצה העם גם הם לוחצים. והקב"ה שראה אז את עם-ישראל שנמצא במצב קשה, כמאמר הכתוב "וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" – נגלה למשה רבנו ועושה אותו שליח לגאול את עם-ישראל, אפילו לפני הזמן. לפני סיומן של ארבע-מאות שנה.
גם בימינו, כשאנחנו נמצאים במצב הקשה ביותר, צריכים אנו "להסב את תשומת הלב" של הקב"ה. עלינו לזעוק, לצעוק ולהתפלל. כל זמן שאנו עושים כן, הקב"ה יגאל אותנו אפילו לא "בעִתה", לא בזמן שנקצב לנו, אלא "אחישנה", במהירות.
"עת צרה היא ליעקב – וממנה ייוושע", ואף לפני הזמן. ועל כן נתפלל לה' יתברך, שיסייענו שכל דברי הצרים לנו יהיו להבל וריק וכחרס הנשבר, וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

" וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה"
בפסוק זה נרמז חיוב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום. ובא הרמז בראשי תיבות: ו'חייב א'דם ל'קרא ה'פרשה, ש'ניים מ'קרא ו'אחד ת'רגום, ב'טעמיה נ'יגוניה י'קראנה (וראה בבעל הטורים ר"ת אחרים).
ויש להבין, מדוע נרמזה אמירת שנים מקרא ואחד תרגום דווקא בפסוק זה?
התשובה היא על פי דברי הגמרא במסכת ברכות (ח.): "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון (שאין בהם תרגום), שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו" (וכן נפסק בשו"ע או"ח סי' רפה סעי' א–ב).
והקשו התוספות (שם): מדוע נקטה הגמרא פסוק "עטרות ודיבון"? הרי היתה יכולה להביא את הפסוק "ראובן שמעון", שאין עליו תרגום כלל, אף לא תרגום ירושלמי! (וראה שם מה שתירצו).
מעתה יובן למה רמזו מצוה זו בפסוק "ואלה שמות": כדי להדגיש את חובת האדם לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו את הפסוק הבא: "ראובן שמעון לוי ויהודה" שאין בו כלל תרגום, חייב לקרוא ולתרגם.

בריאה מיוחדת ושמה מנוחת שבת
בבריאת העולם כתוב שהקב"ה "שבת וינפש", ומאז באה שבת באה מנוחה, כלומר, שבשבת יש קדושה מיוחדת. פעם היתה תנועת הקיבוצים, שהכריזו שכל מי שעובד בשבת יקבל יום אחד בשבוע כבחירתו כנגד עבודתו ביום השבת. יהודי אחד ירא שמים התפלא על כך, ופנה אליהם ואמר להם שלא יתכן הדבר הזה, וכי הוא לא מרגיש מנוחה אלא בשבת עצמה, מה שלא מורגש בשום יום מימות החול. מכאן, שיש בריאה מיוחדת בשבת שנקראת "מנוחה". והקב"ה בעצמו אומר "אני שבתתי". ויש להבין ממה הקב"ה שבת? וכי ברא את העולם בידיו? הרי הכל אמר בדיבור? אלא מכאן שבשבת הדיבור התקדש ואסור לדבר בה אפילו דברי חול, ולא הותר אלא לדבר בה דברי תורה. עד כדי כך שרשב"י שמע את אמו מדברת, ולא דברי חול אלא דברי קדושה בהרחבה. ואמר לה, מי ששומע אותך לא מבין, כי הוא חושב שאת מדברת דברים בטלים, ותדברי פחות. ולא כאותם שמעבירים את זמנם בקריאת עתונים. פעם הייתי הולך לבית הכנסת ביום שישי, והייתי רואה "סבלים" מסכנים שמרימים חבילה של נייר עבות, שאלתי אותם מה זה? אמרו לי זה ערמת של עיתונים, אמרתי להם לא ניתנו שבתות אלא ללימוד תורה.

שכר לימוד תורה בשבת
שכר לימוד התורה בשבת רב ועצום במאוד מאוד, ואדם שיושב ולומד בשבת, יש אומרים ששכרו פי ארבעים מלימוד של יום חול, ויש אומרים פי ארבע מאות יותר מיום חול!!. לרבנים אני אומר שמותר להם לישון שעה בשבת, או שעה וחצי. ולבעלי בתים אני אומר שלא לישון, כי הם כל השבוע עובדים וצריכים לנצל את השבת ללמוד בה תורה, ולא ניתנו אלא ללמוד בה תורה, וזה דבר חשוב.

את מי הרב שאל? "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם".
באחת הפעמים, מני רבות, שהרב זצ"ל היה בעיר הקודש צפת, שלח אליו הרב אמנון שוגרמן, ראש ישיבת ההסדר בחיספין, את אחד האברכים שהיה נשוי כמה שנים וטרם זכו לזרע בר-קיימא.
שני בני הזוג באו אל הרב בשביל שיתפלל בעבורם, והרב לא התפלל אלא שאל: "למה אין לכם ילדים?".
זו לא הייתה תפילה. גם לא היה ברור למי בדיוק מפנה הרב את שאלתו, שכן כיצד יכלו להשיב? אבל נראה שהשאלה הזאת פעלה את פעולתה, כי חודש אחד לאחר מכן זכו בני הזוג להיפקד בפרי בטן. ברוך ה', עתה יש להם כבר שלושה ילדים.

ברכה מעבר לים "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים".
מספר ששון חבה: בתי הייתה בהיריון ותאומים בבטנה. כשהייתה בחודש השביעי, גילו שהעוברים נמצאים במצב שדורש ניתוח, וכי אין שום אפשרות ללדת באופן טבעי. היא הגיעה לבית החולים "שערי-צדק", אך לא יכלו ליילד אותה שם כי הפגייה הייתה בתפוסה מלאה. כך היה גם עם כל הפגיות האחרות בירושלים. חיפשו ומצאו כי בבית החולים "קפלן" ברחובות יש מקום בפגייה, ועל כן שלחו אותה לשם לניתוח קיסרי. הרופאים חששו מאוד מהלידה הזאת, ולכן לא הסכימו שתיסע ברכב פרטי ושלחו אותה לשם עם אמבולנס בליווי רופא צמוד.
בדרך התקשרה אלי בתי וסיפרה לי מה שקורה אתה. התקשרתי מיד לרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה אז בלונדון, וביקשתי ברכה. הרב בירך אותה ואמר לי לא לדאוג, הכול יהיה בסדר.
כשבתי הגיעה לבית החולים "קפלן", החליטו הרופאים ליילד אותה מיד והעלו אותה לחדר ניתוח. הבת עלתה על שולחן הניתוחים וסימנו לה כבר את המקום של החיתוך, והנה היא מקבלת צירים ויולדת את שני הילדים בלידה רגילה.

דרך לימוד תורה - חזרה ושינון
בתורה ישנן פרשות פתוחות וֵתומות. וההבדל ביניהם הוא, שאחרי פרשה ֵתומה יש להניח ריווח של ג' אותיות, ולאחר פרשה פתוחה תשע אותיות )עיין לשו"ע או"ח ֵי' ל"ב ֵעי' ל"ו(, ובין חומש לחומש יש להניח ריווח של ארבע שיטין. הטעם לכך הוא, מכיון שכשמשה רבנו היה בשמים ולמד את כל התורה מפי השכינה, היה הקב"ה עושה הפֵקות בין לימוד ללימוד כדי לתת שהות למשה רבנו לחזור על הדברים שלמד, ולעיתים היו ההפֵקות קצרות, ולעיתים ארוכות יותר. ולכן בתורה יש הפרש בן פרשה לפרשה, והפרש גדול יותר של ד' שיטין בין חומש לחומש. ומכאן יש ללמוד את חשיבות החזרה על לימוד התורה. ולא יאמר אדם אני זוכר את כל מה שלמדתי ואין לי צורך בחזרה על הלימוד, אלא כל אחד ואחד, גם אם הוא מוכשר ביותר וזוכר את מה שלמד, חייב לקבוע לו זמנים מיוחדים לחזור על לימודו ולֵכם את הנלמד, וזה לא רק ֵסגולה שישתמר ויתקיים הלימוד בידו עד שיהיה לו לקניין קבע, אלא גם חובה. הרי בכל יום אדם מתפלל ג' פעמים ומבקש 'אתה חונן לאדם דעת', ואינו אומר שיש לו כשרון ואינו זקוק לתוֵפת חכמה ובינה, ואדרבה אם כך יחשוב, עליו נאמר "מֵסיר אזנו משמע תורה, גם תפלתו תועבה" )ועיין בהקדמה למֵילת ישרים(.

חזרה בדרשות
מֵסופר על רב אחד שהיה דורש בענייני הפרשה וענייני דיומא, ולפעמים היה שוזר בדרשותיו דברים שכבר אמר בשנים קודמות או בהזדמנויות שונות. פעם אחת דרש הרב, ועשיר אחד מעשירי הקהילה שישב בבית הכנֵת, חשב לעצמו שאם הוא בעל מעלה אז הוא גם בעל דעה, והעיר בעזות לרב שאת הדברים האלה הוא כבר אמר בשנה שעברה ואין הוא מחדש דבר. הביט בו הרב בחמלה ואמר לו אכן, כבר אמרתי את הדברים הללו, וכיון שאתה זוכר אותם אולי גם תמשיך את הדברים. אך העשיר לא ידע כיצד להמשיך את הדברים. בצורה זו השכיל הרב ללמד את כל הציבור, עד כמה גדולה וחשובה מעלת השינון והחזרה, ובלעדיהם אין אפשרות לזכור את הדברים שנאמרו בהזדמנות קודמת.

הדור והדור ולא פלדור
הרה"ג רבי חיים ֵסתהון ע"ה )מחבר ֵפר 'ארץ החיים'( התבטא בשנינות לשון על עניין החזרה של לימוד התורה. בזמנם היה כדור לרפואה שקראו לו "פלדור", שהיה מועיל לזכרון למי שזכרונו בגד בו מכל מיני ֵסיבות רפואיות. ועל זה היה אומר רבי חיים ֵסתהון ע"ה "הדור והדור ולא תצטרך לפלדור" - תחזור ותחזור ולא תצטרך לכדור הזה בשם פלדור, כדי להחזיר את זכרונך. שלמה המלך ע"ה אומר )קהלת י, ב( "לֵ ב חָ כָ ם לִ ימִ ינֹו וְלֵ ב כְ ִֵ יל לִ שְ מֹאלֹו" – ומכאן רמזו, מי ששם על לבו לחזור על הלימוד, ואינו מזניח את דפי הלימוד שכבר עבר עליהם )בצד ימין של הֵפר(, הרי הוא בעל לב חכם, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. אבל מי שרוצה להֵפיק ולרכוש עוד ידיעות ועוד ידיעות, ופונה רק לשמאלו כדי לֵסיים, ומשום כך מזניח את החזרה על מה שכבר למד, הרי הוא בעל לב כֵסיל, כי בלי חזרה הוא לא יזכור את מה שלמד.

החייתני רבי
סיפר הרב, שהיה לו שכן נכבד, וכל בוקר הרב היה פוגש אותו, או בהליכה לתפילה או בחזרה ממנה. בוקר אחד לא פגשו הרב, והלך הרב ודפק על דלת ביתו של השכן להתעניין בשלומו, ואין קול ואין עונה. חשב הרב, אולי נסע השכן מחוץ לעיר? אך תמיד לפני שנוסע אומר לי שלום! הלך הרב ושוב נקש על דלת הבית ושמע "קול ענות חלושה" מעבר לדלת. הלך הרב וקרא לשכן נוסף, והזמינו בעל מקצוע שפרץ את הדלת. כשנכנסו ראו את האיש ואשתו שוכבים חולים ונאנחים במיטתם, לידם מרשם של תרופות ואין להם מי שילך לקנותן. ומסיים היה הרב, ללמוד מכאן להתעניין בשלום חברו.

וה' יראה ללבב
פעם ביקר הרב בבית החולים "הדסה" אצל תלמיד חכם שחלה. כצאת הרב מהחדר קרא לו חולה אחד ואמר: "וכי רק לרבנים מגיעה ברכה? ברכני גם אני ברפואה שלמה". הרב ניגש אליו ובירכו. חולה נוסף שהיה במקום קרא גם הוא לרב וביקש ברכה. כשעמד הרב לגשת אליו, לחש לו החולה הראשון שחולה זה הוא פלסטיני. הרב ניגש אליו ואמר לו: "איני יודע את עברך, אבל אם תבטיח מעתה שתעשה רק טוב ליהודים, אני מוכן לברך אותך", והוא הבטיח. הרב המשיך ואמר לו: "חולה שמבטיח זה טוב, והקב"ה הבוחן לבבות וכליות יודע אם באמת תיטיב ליהודים, ואם כן ישלח לך רפואה שלמה".