בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא דף ג ע"א

קניין דברים

undefined

הרב יאיר וסרטיל

טבת תשע"ו
8 דק' קריאה
הגמרא אומרת שהשותפים שרצו לעשות מחיצה ביניהם יכולים לכפות זה את זה לעשות כותל, ושואלת הגמרא מה בכך שרצו הרי יכולים לחזור בהם, ואפילו אם עשו מעשה קניין הרי קניין דברים הוא, ומתרצת שלא מדובר שרק עשו קניין אלא עשו קניין ברוחות.

הטעם שקניין דברים אינו חל
רש"י מבאר זאת שאין חליפין קונים אלא דבר הנקנה – או מכר או מתנה או שיעבוד קרקעות – שהקניין חל עליו. כלומר, קניין חל רק על גוף ממשי שמעבירים כעת את בעלותו או על כל פנים משעבדים אותו לאדם אחר. לפי פשטות רש"י זהו חיסרון דווקא בקניין חליפין, וכן שמעתי שדקדק הרב אשר אריאלי שליט"א והביא לכך סימוכין מדברי התוס' רא"ש בבבא מציעא (מו ע"א ד"ה אלא ש"מ). הרא"ש שם מבאר את הדין שמטבע אינו נקנה בחליפין משום שדעת הקונה לקנותו בשביל צורתו וצורה היא דבר שאין בה ממש לפי שחשיבותה אינה אלא על פי דיבור המלך ואין קניין סודר נתפס בו. וממשיך הרא"ש ומדמה זאת לסוגייתנו שהגמרא אמרה שאין הקניין מועיל בדבר שאין בו ממש ולכן לא מועיל אם קנו לחלוק. לגבי מטבע הדין הוא שאינה נקנית בחליפין אך היא כן נקנית בשאר קניינים, ומהדימוי לסוגייתנו משמע שגם סוגייתנו עוסקת בחיסרון השייך דווקא לקניין סודר וחליפין. הרב אשר אריאלי נימק זאת, שקניין סודר הוא קניין חליפין, ובחליפין מהות הקניין היא להחליף דבר אחד תמורת דבר אחר ואם אחד מהדברים אין בו ממש הרי שלא שייך כאן חליפין.
אך אולי גם רש"י סבר כשאר הראשונים כאן שלא חילקו בין קניין סודר לשאר קניינים, אלא שבהרבה ממעשי הקניין האחרים בדרך כלל אין אפשרות מעשית לבצע על דבר שאין בו ממש, כגון המקרה שלפנינו, לא שייך להקנות התחייבות על חלוקה בהגבהה או משיכה היות ואין דבר ממשי להגביה או למשוך (אולם ניתן בקניין כסף או שטר), והאפשרות הפשוטה והרגילה היא קניין חליפין לפי שהוא מתבצע לא על הדבר שאותו רוצים להקנות אלא על חפץ אחר, ולכן רש"י נקט קניין חליפין. כהבנה זו מדוקדק גם מדברי רש"י שחל רק על "דבר הנקנה וכו' שהקנין חל עליו". משמע שהבעיה היא עקרונית מצד חלות הקניין, שאין לקניין על מה לחול, ואם כן זו בעיה הקיימת בכל הקניינים.
הרא"ש כתב כעין דברי רש"י, שאין כאן שיעבוד נכסים ולא מכר ולא מתנות, אך לא ציין בפירוש שדווקא חליפין לא קונים בכך, וכן הוסיף ונימק "ואין לו לקניין על מה שיתפוס". ונראה מכך שלדעתו ודאי אין זה דין מיוחד בחליפין אלא דין כללי בכל הקניינים שלא חל הואיל ואין לקניין על מה שיתפוס. קניין חל רק כשהוא בפועל מעביר כעת בעלות מסויימת לחברו, וכפי שכתבו התוס' והרא"ש אפילו אם לא מעביר בעלות גמורה על חפץ מסויים אלא רק משעבד את נכסיו, ויתירה מזו, אפילו אם משעבד את גופו ולא חפצים מסויימים, מכל מקום נחשב שמקנה לחברו כעת זכות ממונית בשונה ממקרה שרק מתחייב לעשות פעולה כלשהי, שאין זו זכות ממונית ולכן לא חל על כך קניין.
וכן הרמ"ה (אות כו) כותב כדברי הרא"ש: "שמעינן דלא מהני קנין אלא היכא דקנו מיניה אגופא דממונא אבל היכא דקנו מיניה למעבד הקנאה, כיון דלא מקנו ליה לגופיה דממונא בההוא קנין לא משתעבד לאקנויי לי". בהמשך הרמ"ה מביא לכך גם מקור מהפסוק: "וקרא נמי דכתיב גבי קנין לקיים כל דבר קאי כשהדבר מתקיים בו לבדו, לאפוקי קנין להקנות או לחלוק שאין הדבר מתקיים בקנין זה עד שיחלוק או עד שיקנה לו בהקנאה אחרת". בפשטות נראה שלא בא להוסיף טעם נוסף לכך שקניין דברים אינו מועיל אלא רק הביא לטעמו סיוע גם מהפסוק, והכוונה היא שאם יש צורך בפעולה קניינית נוספת הרי זה סימן שכעת לא נעשתה שום הקנאה אלא קניין דברים בעלמא.
הגר"ש שקופ (שערי ישר שער ה סימן ב) מביא את דברי רש"י והרמ"ה ומוכיח מהם שגם בשעבוד הגוף אין רק חיוב על הפעולה אלא יש כאן זכות ממונית. בכך הוא מתרץ מדוע בספק חיוב ממוני פטור משום המוציא מחברו עליו הראיה אפילו לסוברים ששיעבודא לאו דאורייתא ולא אומרים שהואיל וחייב רק משום פריעת בעל חוב מצווה הרי זה ספק איסורי וספק דאורייתא לחומרא. על גבי היסוד שהטביע שגדרי הבעלות אינם נובעים מן האיסור לגזול אלא להפך, גדרי הבעלות הם חיוב משפטי גם ללא חיוב התורה ועל גביהם חייבה התורה איסור גזל, הוסיף הגר"ש שקופ וביאר שגם לסוברים ששיעבודא לאו דאורייתא קיימת זכות משפטית של חוב ועל גביה ציוותה התורה לפרוע חוב זה. לכן במקרה של ספק ממוני מוכרע מדין המוציא מחברו שפטור וממילא נפטר גם מהציווי לפרוע את החוב. מכל מקום לעניין סוגייתנו ההגדרה של קניין דברים היא להתחייב בפעולות, ואין תוקף לכך אלא לקניין על הקנאת זכויות ממוניות בפועל בעת הקניין, וכפי שכותב הגר"ש שקופ: "דבחיוב ממון איכא מקנה וקונה ודבר הנקנה", ובמילים אחרות כותב בהמשך: "דגדרי הקנינים הוא להחליף ולחדש כח השליטה של האדם על החפץ".
הרמב"ם (שכנים ב, י) מבאר את דברי הגמרא שאם קנו ברוחות מועיל בשונה מהסבר רש"י והרא"ש שהקנו ממש לכל אחד את חלקו, וכך הוא כותב: "אם קנו מידם שזה רצה ברוח פלוני וזה רצה ברוח פלוני אינן יכולים לחזור בהם". והטור (קעג, ב) אכן הביא דברי הרא"ש ודברי הרמב"ם וכתב שהם חלוקים, אולם לא פירט במה.
הבית יוסף ביאר את מחלוקתם שלרא"ש צריך שקודם יבררו איזה צד כל אחד מקבל ורק אחר כך יעשו את הקניין ואילו לרמב"ם מספיק שמבררים בשעת הקניין. אולם הפרישה תמה על דבריו מה הסברא לחלק בין נתברר קודם הקניין לנתברר בשעת הקניין הרי סוף סוף בשתי האפשרויות מבורר הדבר בשעת הקניין.
הפרישה עצמו ביאר את מחלוקת הרמב"ם כפשט דבריו, שלדעתו מספיק שיתחייבו איזה צד כל אחד יקבל לכשיחלקו. לדברי הרמב"ם אין צורך שתיקנה כעת בפועל זכות ממונית כלשהי. כעין זה כתב הרמב"ם גם לגבי קניין ליצירת שותפות (שלוחין ד, א): "כיון שקנו מידם שיביא זה חביתו של יין וזה כדו של דבש והרי נשתתפו בהן נעשו שותפין בהן". צריך להבין, אם כן, מה כן נחשב קניין דברים לדעת הרמב"ם ומהי הבעיה שבגללה אין הקניין חל. הרב אברהם וסרמן שליט"א (בריחי שערייך, בבא בתרא) הסבירו על פי ביאורו של רבנו גרשום בסוגיא.
רבנו גרשום מבאר: "איזה קנין הוא עיקר? כגון מתנה או מכירה או שום דבר שמראה לו החפץ שנותן למקבל וקונין מידו על כך, אבל הכא שאדם אומר לחבירו ניטול קנין שנחלוק כגון זה קנין דברים בעלמא הוא דלא נברר על מה נוטל קנין ואכתי ליהדרו בהו". ולגבי קנו מידן ברוחות מבאר שמועיל משום "דזה הקנה לזה אותו חלק שבצד רוח מזרח וזה לזה חלק שבצד רוח מערב דהיינו קנין גמור הואיל והוברר על מה קנו". משמע מדבריו שהבעיה אינה מהותית שאין דבר ממשי הנקנה 1 אלא הבעיה היא שאין בהירות מה נקנה, ונראה שהחיסרון לדעתו הוא מצד גמירות דעת. כשקנו ברוחות כל אחד יודע מה יקבל ולכן מועיל אך כשעשו קניין רק על עצם החלוקה לא מבורר מה יקבל כל אחד. לפי זה יובנו דברי הרמב"ם שאף אם לא הקנו כעת בפועל אלא רק התחייבו כיוון שפירטו איזה צד כל אחד יקבל לכשיחלקו מועיל ואין זה קניין דברים.
לכאורה אפשר לסייע לפירושו משיטת הרמב"ם בהלכות זכייה (ג, ה) שמכר בדבר שאינו מסויים לא חל, כגון שמכר אחת משתי שדותיו, ועיין במפרשים שעמלו ליישבו מהגמרא בבבא בתרא סא ע"ב ועוד. אולם באמת אדרבה מהלכה זו ברמב"ם צריך עיון על דבריו, שכן הרמב"ם שם מסייג וכותב שהמכר לא חל דווקא כשלא סיים איזו שדה מוכר אך אם סיים שדה פלונית חל המכר אפילו אם לא סיים איזה חלק מן השדה נוטל, והדין יהיה שהמוציא מחברו עליו הראיה ויטול את החלק הפחות שבאותה שדה, והרי בסוגייתנו מדובר על חלק לא מסויים בתוך שדה מסויימת.
רבנו גרשום עצמו לגבי קנו ברוחות מבאר שהקנו לגמרי לכל אחד את חלקו, כמו הסבר רש"י והרא"ש, וקשה כי לפי סברתו הקניין צריך להועיל גם כהסבר הרמב"ם במקרה שהקניין הוא על ההתחייבות לחלוק ופירטו איזה צד כל אחד יקבל לכשיחלקו. ואולי רבנו גרשום רק כתב זאת כדוגמא אך אכן יודה לדינא לרמב"ם. ואולם נראה שדברי רבנו גרשום עצמם אינם חדים וניתן לפרשם גם כרא"ש ולפי זה יובנו דבריו לגבי קנו ברוחות. שוב ראיתי שהבית זבול (סימן ז, לגבי סוגיית גוד או אגוד) פירש את דברי רבנו גרשום "דלא נברר על מה נוטל קנין" שזה סימן לכך שאין בכוונתו לבצע את החלוקה כעת אלא רק מתחייב לבצעה בעתיד, ולכן זהו קניין דברים. לפי זה אכן הלך בדרכם של רש"י והרא"ש שהגדרת קניין דברים היא שאינו מקנה כעת שום דבר אלא רק מתחייב בעתיד לבצע את פעולת הקניין. מכל מקום את הרמב"ם ודאי נוכל לפרש כביאורו של הרב וסרמן ברבנו גרשום ובכך יובנו דבריו.
הברכת אברהם כאן תולה את מחלוקת הרמב"ם עם רש"י והתוס' במחלוקת הקצות (רג ס"ק ב) עם הנתיבות (ס"ק ו) ורבי עקיבא איגר (קצה ס"ק ב) אם ניתן בשעבוד הגוף להתחייב על חפץ מסויים או רק על עצם החוב. התוס' בסוגייתנו כתבו שאף שקניין דברים אינו תופס מכל מקום אפשר להתחייב בחוב מטעם שיעבוד הגוף, ויש לשאול אם כן מדוע אי אפשר כדברי הרמב"ם להשתעבד בשעבוד הגוף ולהתחייב שבעת החלוקה בעתיד יתן צד פלוני של החצר לשותפו. ומסביר שכנראה התוס' סברו כקצות שבשעבוד הגוף אפשר להתחייב רק בעצם החוב אך אי אפשר להתחייב בחפץ מסויים, אך הרמב"ם סבר כנתיבות וכרבי עקיבא איגר. לפי הסברו גם הרמב"ם מודה להגדרת רש"י והרא"ש שקניין מועיל רק כאשר מקנים משהו שעובר כעת בפועל מהמקנה לקונה אלא שלפי הרמב"ם שאפשר להשתעבד בנכס מסויים גם כאשר מתחייב לתת בעתיד רוח פלונית לחברו חל עליו כעת שעבוד הגוף לכך ולכן מועיל כשם שלפי רש"י והרא"ש מועיל להתחייב כעת בחוב כספי בשעבוד הגוף.
לסיכום ראינו שלושה אופנים בביאור הטעם שקניין דברים אינו חל. לפי התוס' רא"ש בבבא מציעא זהו דין דווקא בקניין חליפין לפי שלא שייך להחליף חפץ תמורת דבר לא ממשי וממוני. יתכן שזו גם דעת רש"י; לפי הרא"ש והרמ"ה לא ניתן להקנות דבר לא ממוני; בדעת רבנו גרשום וכן בדעת הרמב"ם לפי הפרישה אפשר לפרש שצריך שהקניין יהיה מבורר וידעו במה בדיוק מתחייבים.

קניין "אתן"
הרמ"ה כותב שאם עשו קניין לתת כך וכך או לבנות או לזון כיון שאין הקניין נופל על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוא הרי זה קניין דברים ויכול לחזור בו.
הטור (קנז, כ) מביא את דבריו אך כותב שמנגד יש מרבותינו הסוברים שדווקא קניין והתחייבות לחלוק, להשתתף או ללכת נחשבים לקניין דברים אולם קניין אתן אינו קניין דברים. ומוסיף שמדברי הרא"ש משמע שאפילו קניין לבנות אינו קניין דברים. הבית יוסף מסביר שלמד זאת מדברי הרא"ש שביאר שהגמרא הקשתה "והלא קניין דברים הוא?!" דווקא לשיטה ששמיה היזק כי לשיטה שלאו שמיה היזק ומדובר במשנה שהתחייבו בכותל הואיל וקנו ושיעבדו נכסיהם לבניית הכותל אין זה קניין דברים. הבית יוסף עצמו חולק על דיוקו ברא"ש וכותב שאדרבה מכך שהאריך הרא"ש ולא כתב שקנו לבנות אלא שקנו ושיעבדו נכסיהם לבניית הכותל משמע שקנו לבנות הווי קניין דברים.
נחלקו הפוסקים בדעת הסוברים שקניין אתן נחשב קניין. הבית יוסף (קצה, יא) בשם תשובת רשב"א (ח"א אלף קמב) כותב שכל שעשו קניין, הואיל וקניין זה דבר אלים, הריהו מתקן את דיבורו כאילו חייב עצמו בגוף הממון. לדבריו אין כאן מחלוקת מהותית אם קניין אתן נחשב לקניין דברים אלא זוהי מחלוקת באומדנא אם יש לפרש כוונתו שהתכוון להקנות כעת לגמרי או שהתכוון רק להתחייב להקנות בעתיד, אך כולם מודים שאם רק התכוון להתחייב להקנות בעתיד זהו קניין דברים ולא חל.
כך מוכח גם מהבנת הטור ברא"ש , שכן הרא"ש כתב שמשעבד נכסיו והטור הבין שאף על פי שלא שיעבד בפירוש אנו מפרשים את דבריו שלכך כיוון.
לעומת זאת הקצות (רמה ס"ק א) מבאר בשם המהרי"ו שלדעה שקניין אתן מועיל גוף הממון לא נקנה כעת אלא התחייבותו בסודר רק מחייבת אותו להקנות בעתיד. אי אפשר להסביר שלדעתו בלשון זו חל שיעבוד הגוף ושדעה זו אינה חולקת מהותית אלא באומדנא (שהרי כולם מודים ששיעבוד הגוף אינו נחשב לקניין דברים, כמבואר בתוס' כאן (ד"ה קנין)), שהרי הקצות כותב לשיטה זו שאין שום זכות למקבל ואם מת לא מוציאים מהיורשים, ואם כן עולה מכך שלשיטה זו אין שום חיוב ממוני כעת ובכל זאת החיוב לתת בעתיד חל. לפי זה יש משמעות ותוקף לקניין להתחייב בקיום פעולת נתינה בעתיד. שיטה זו מובנת לכאורה דווקא לסברת הרב וסרמן ברבנו גרשום וברמב"ם, שאינם מצריכים שיהיה משהו ממשי שיחול עליו הקניין כעת אלא העיקר שהדברים יהיו בהירים ומבוררים.




^ 1.יש להעיר שגם לשיטתם לא מסתבר שיועיל קניין להתחייב לקפוץ וכד' כי מהות הקניין היא ודאי התחייבות ממונית, ודווקא להתחייב לחלוק בפירוט הצדדים מועיל כי יש בכך זכות ממונית שמקנה לשני אף שברגע זה לא נקנה עדיין גוף הממון, או שנימוק הברכת אברהם שיובא לקמן, שמועיל בגלל שיש שיעבוד הגוף להתחייב בנתינת חפץ מסויים, אולם בהתחייבות לקפוץ שאינו מתחייב לתת שום דבר לא שייך שיעבוד הגוף כלל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il