הסיפור שלנו מפגיש שתי דמויות. את דמותו של האיש מארץ ישראל עם דמותו של ר' ברוך ממז'יבוז' מי שהיה נכדו של הבעש"ט וכידוע לא גר בארץ ישראל. האיש הנכבד מארץ היה מן המתאבלים על חורבן הארץ כל ימי חייו. לכאורה לפנינו יחס חיובי וחם כלפי ארץ ישראל. לכאורה לפנינו אדם הנושא את כאבה של ארץ ישראל כל ימי חייו. אולם מתברר כי לתוך התיאור האידיאלי של האיש מארץ ישראל מתגנבת נימה שהחסידות איננה יכולה להסכים לה. לפנינו אדם השרוי כל העת בעצבות ובצער. אמנם העצבות והצער הם על בהקשר חיובי של היחס לארץ ישראל אולם יחד עם זאת עצבות היא עצבות גם אם היא בקשר לדברים שבקדושה. בדברי בעל התניא נאמרו דברים מפורשים על העצבות הבאה בשל דאגה לדברים שבקדושה: "אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה אין צריך לומר בשעת עבודה שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע" (ליקוטי אמרים פרק כו). העצבות והצער הממלאים את ליבו של האיש מארץ ישראל, הם הנקודה הראשונה בה ר' ברוך איננו מסכים איתו.

הנקודה השניה היא העובדה שהאיש שרוי בצער ובעצבות ביום השבת. הסיפור מדגיש את הניגודיות שבין התנהגותו של ר' ברוך לבין התנהגות האורח בשעת שירת "כל מקדש". ר' ברוך שר את השיר מתוך שמחה של שבת קודש ואילו האיש יושב עצוב ומתאנח כדרכו כל הימים. הדגש כאן הוא על המילים "כדרכו כל הימים". יש כאן ביקורת. שבת איננו יום של עצבות. שבת היא יום של שמחה, עונג והתעלות הנפש. שבת צריכה להיות שונה מימי השבוע גם ביחס לאבלות על חורבנה של הארץ הקדושה.

כאן מחליט ר' ברוך להעביר לאיש מארץ ישראל מסר מסוים באמצעות החרוז המופיע בתוך הפיוט של "כל מקדש". הוא נעצר ומדגיש בפניו את החרוז "אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל". מסתבר כי יש אוהבי ה' המתאבלים על חורבן אריאל, ויש אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל. המתאבלים בחורבן אריאל שרויים כל ימיהם בצער על החורבן אולם צער זה לכשעצמו אין בו די. הצער על חורבן אריאל צריך הוא שיביא את האדם לידי ציפיה עצומה לבנין אריאל. הכאב על האובדן צריך שיניע לקראת עשייה של בנין מחודש. המחכים בבנין אריאל יביאו גם לבנינו בפועל. יכול אדם לשבת על אדמת הקודש אולם להיות שרוי כל העת במחשבות של חורבן ואובדן וממילא הוא מנציח את הגלות יחד עם שבתו בארץ ישראל. זאת ועוד הציפייה לבנין אריאל מתקשרים ברגש חיובי של "אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל". הציפיה נקשרת עם אהבה וממילא היא מקבלת גוון חיובי ולא גוון של צער וכאב.

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

add_alert

30 - רוח גבית לספינה

31 - בצער רב מידי

32 - לשחק מחבואים עם הבורא

טען עוד

לאחר שר' ברוך מדגיש בפני האורח את החרוז הזה, הוא ממשיך את החרוז לחלקו השני: "אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום שבת קודש שישו כמקבלי מתן נחליאל". יש כאן שימת דגש על העובדה ששבת היום. דרך ההתמודדות עם החורבן בשבת, צריכה להיות שונה מזו של ימות החול. דווקא השבת המעניקה כח לכל ימי השבוע היא שתביא את האדם להתבונן על החורבן במבט של בנין של התחדשות, שכן שבת היא מלזעוק ויכולה שבת שתרחם.

המחכים לבנין אריאל נקראים בחרוז של הפיוט לשמוח כמקבלי מתן נחליאל כלומר כמקבלי התורה. התורה שניתנה במדבר מלמדת אותנו כי השמחה איננה צריכה להיות תלויה במקום זה או אחר. הקניינים הרוחניים שהאדם נושא עימו לכל מקום הם שאמורים לתת לו את האפשרות להתמודד עם המצבים הקשים ביותר ואף עם החורבן. חז"ל מלמדים אותנו כי בשבת ניתנה התורה. כוחות הנפש להם זכינו במעמד הר סיני, כוחות הנפש להם אנו זוכים בשבת, אינם תלויים בגבולות של מקום. יכולים הם להעניק לנו את המוכנות לבנין מחודש של אותו אריאל עליו אנו מתאבלים.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.