המחבר האמריקני ברוס פיילר פרסם לאחרונה רב־מכר עיוני ושמו 'הסודות של המשפחות המאושרות'. זהו ספר מרתק המשתמש במחקרים מתחומי הניהול, כגון טיפוח צוותים, פתרון בעיות ויישוב סכסוכים, ומציע ליישם את תובנותיהם גם בין כותלי הבית – באופן שיסייע למשפחה להיעשות ליחידה מלוכדת הנותנת מקום לצמיחה אישית של הפרט.
אולם ככלות הכול, בסוף הספר הוא משמיע טענה מפתיעה: "הדבר החשוב ביותר שיש בידכם לעשות למען משפחתכם הוא הדבר הפשוט מכולם: לפתח סיפור משפחתי חזק". הוא מצטט מחקר שנעשה באוניברסיטת אמורי, ועל־פיו ככל שילדים מכירים יותר את סיפור משפחתם "כך מתחזקת תחושת השליטה שלהם בחייהם, הערכתם העצמית גדֵלה, והערכתם כלפי תפקודם המשפחתי משתפרת".
סיפור משפחתי מחַבֵּר ילדים לדבָר שהינו גדול מהם. הוא עוזר להם להבין איך הם משתלבים בעולם שהתקיים עוד לפני שהם נולדו. הוא נותן להם נקודת־זינוק של זהות. כל אלה נעשים בתורָם בסיס לביטחונם העצמי של הילדים. בזכותם יכול הילד לומר: הנה אני; זהו הסיפור שאני חלק ממנו; אלה הם השורשים שמהם אני צומח מעלה־מעלה.
משה רבנו, על־פי מצוות ה', מכין את העם לחירותו. הוא איננו נואם באוזניהם על החירות, על המסע המפרך או על היעד, הארץ שהובטחה לאבותינו. הוא מדבר על הילדים: "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבדה הזאת לכם? ואמרתם..."; "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר"; "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת?".
משה מדבר לא על מחר, אלא על העתיד הרחוק. הוא איננו חוגג את רגע השחרור, אלא מבקש להבטיח ששחרור זה ייחרת בזיכרונו של העם עד קץ הימים. הוא רוצה שכל דור ינחיל את הסיפור לדור שאחריו. הוא רוצה שההורים הישראלים יהיו מחנכים, ושילדי ישראל ישמרו על העבר למען העתיד. אך לא רק לכך התכוון משה. הוא רצה שנלַמד את ילדינו דבר מסוים: סיפור. הוא רצה שנעזור לילדינו להבין מי הם, מאין באו, איך נעשו אבותיהם לאומה ומה היו הרגעים המכוננים שעיצבו את חייהם ואת חלומותיהם. הוא רצה שניתן לילדינו זהות על־ידי כך שנהפוך את ההיסטוריה לזיכרון, ואת הזיכרון לתחושת אחריות. היהודים לא נבחרו להיות אומה של אינטלקטואלים; הם נבחרו להיות שחקנים בדרמה של גאולה, עַם שאלוקים מזמין אותו להביא ברכה לָעולם באמצעות אורַח חיים ובאמצעות קידוש החיים.
זה זמן רב שאנו נוטים להזניח את היסוד הרוחני העמוק הזה בחינוך – כמונו כרבים אחרים בעולם המערבי. בכך עוסק ספרה החדש של פרופסור ליסה מילר 'הילד הרוחני'; ספר שהוא תזכורת חשובה לאמת נשכחת. ספרה אינו עוסק ביהדות, ולאו דווקא בדת בכלל, אלא בחשיבותו של עידוד הרוחניות אצל הילד במשפחה.
ילדים הם רוחניים בטבעם. הם משתאים לנוכח גודלו של העולם ותוהים על מקומנו בו. ילדים אוהבים סיפורים, שירים וטקסים, ואת המבנה והצורה שהללו מקנים לַזמן, ליחסים הבין־אישיים ולחיים המוסריים. אמנם כן, ספקנים ואתאיסטים נוהגים ללגלג על הדת ולהציגה כתפיסת־מציאות ילדותית; אך הדבר רק מחזק את מסקנתנו שהסתכלותו של הילד על המציאות היא דתית באופן אינסטינקטיבי ואינטואיטיבי. קחו מהילד את תפיסת המציאות ה"ילדותית" הזו – הגחיכו בעיניו את האמונה, גרשו מחייו את הטקסים, הַמריצו אותו רק להישגים לימודיים ולהצלחה חיצונית – ושללתם ממנו כמה מאבות־המזון של רווחתו הרגשית והנפשית.
מילר מציגה ראיות מחקריות משכנעות. ילדים הגדלים בבתים שהרוחניות היא חלק מן האווירה בהם נוטים פחות לדיכאון, לשימוש בסמים, לתוקפנות ולהתנהגות עתירת סיכונים כגון הסתכנות פיזית. לרוחניות יש חלק בחוסנו של הילד, בבריאותו הגופנית והנפשית ובריפויו. בגיל ההתבגרות, גיל של חיפוש פעיל אחר זהות ותכלית, הרוחניות היא ממד מרכזי. וכאשר יש שותפות בין־דורית של זיקה לדבר־מה גדול, מתחשל אצל הילד חוסן פנימי אדיר. לא נחטא למציאות אם נאמר שהיחסים בין ההורים לילדים משקפים, בייחוד ביהדות, את היחסים בין אלוקים לבינינו.
המסע הארוך אל החירות, רומזת פרשתנו, אינו רק עניין של היסטוריה ופוליטיקה, ודאי לא רק סדרה של ניסים. הוא כרוך ביחסים שבין הורים וילדים. הוא עובר בסיפור־סיפורים, בהנחלת הסיפור הלאומי מדור לדור. הוא מסע אל הרגשת נוכחותו של אלוקים בחיינו. הוא דורש מאתנו לפנות בחיינו מקום לשֶׂגב, לפליאה, להכרת תודה, לענווה, לאמפתיה, לאהבה, לסליחה ולחמלה – והטקס, השיר והתפילה עוזרים לנו לעשות זאת. על־ידי כך אנו מקנים לילדינו ביטחון עצמי, אמון ותקווה, כמו גם זהות, השתייכות ותחושה של התהלכות טבעית בעולם.
האמונה מתחילה במשפחה. התקווה נולדת בבית.