בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אליהו זצוק"ל

פרשת תרומה מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדא א תשע"ו
7 דק' קריאה
כוחה של המנורה הטהורה
אחד הסיפורים המדהימים המופיעים במדרש מלמד על כוחו הגדול של המקדש וכליו. על ההשפעה העצומה שלהם על בני-אדם. על ההשפעה שהייתה להם על בוגד יהודי מושחת ביותר בשם יוסף משיתא, ועל מה שקרה לו בעקבות מגע של רגע עם המנורה בזמן חורבן הבית השני.
וכך מספר המדרש: בשעה שביקשו שונאים להיכנס להר הבית, פחדו הרומאים להיכנס למקום שנאמר עליו "הזר הקרב יומת". הם זכרו את כל הכהנים הגדולים שנכנסו אל קודש הקודשים שלא בטהרה ומצאו בו את מותם.
אמרו הרומאים: ייכנס יהודי תחילה לבזוז את בית המקדש, נראה שאין בו סכנה, יחלל את קדושתו, אחר כך ייכנסו הרומאים. אבל גם היהודים הבוגדים ששיתפו פעולה עם הרומאים לא העיזו להיכנס אל הקודש. ראה טיטוס שהוא צריך לעשות מעשה, והבטיח כי מי שייכנס ראשון ייקח לעצמו את הדבר הראשון שהוא מוציא. מכל הבוגדים לא נמצא אחד בעל חוצפה כמו יוסף משיתא. הוא היה היחידי שהתפתה ונכנס אל הקודש. הוא נכנס בעזות מצח והוציא לעצמו את מנורת הזהב, את המנורה הטהורה.
כשראו הרומאים את המנורה הטהורה, את יופיה ואת הדרה, מיד הם שכחו את דברתם וכדרכם בקודש חזרו בהם מההבטחה. הם אמרו לו: "אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו". תשאיר לנו את המנורה ותיכנס שנית ליקח לעצמך משהו אחר.
כאן קרה משהו – יוסף הבוגד לא מסכים להיכנס שנית. הרומאים לא היו רגילים שיסרבו לפקודותיהם, והם ניסו תחילה לשכנעו בפיתויים רבים. הבטיחו לו שיגבה לעצמו את המכס במשך ג' שנים ועוד הבטחות שונות, ולא קיבל. אמר יוסף משיתא: "לא דיי שהכעסתי לאלהי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה?" מה עשו הרומאים? הכניסו אותו בתוך חמור של חרשים והיו מנסרים בו. והיה יוסף משיתא מצווח ואומר: "ווי! אוי! אוי שהכעסתי לבוראי!" (בראשית רבה פרשה סה ד"ה כב).
אמרו חכמינו במדרש, שעליו ועל כיוצא בו נאמר "וירח את ריח בגדיו" – אלה הבוגדים השפלים ביותר, שכאשר הם נפגשים עם הקודש הם מתעוררים לתשובה. ראו מה עשתה המנורה לבוגד נקלה. מגע של רגע אחד עם המנורה הטהורה הפך את לבו המתועב של הבוגד, עד שבמקום לצעוק מכאביו מהמסמרים הננעצים בבשרו, צועק יוסף משיתא: "ווי! אוי! אוי שהכעסתי לבוראי".

מהי צניעות?
חכמינו בגמרא (בבא מציעה מב ע"א) אמרו: תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ". תָּנוּ רַבָּנָן, הַהוֹלֵךְ לָמֹד אֶת גָּרְנוֹ, אוֹמֵר, "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקֵינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ". הִתְחִיל לָמֹד אוֹמֵר, "בָּרוּךְ אַתָּה הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה" . מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ, הֲרֵי זוֹ תְפִלַּת שָׁוְא, לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה לֹא בְדָבָר הַשָּׁקוּל, וְלֹא בְדָבָר הַמָּדוּד, וְלֹא בְדָבָר הַמָּנוּי, אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".
על-פי עצה זו נבנה המשכן. בתוכו היה זהב וכסף, אך בחוץ הוא כמעט לא נראה. בחוץ היה מזבח העולה, שהיה עשוי נחושת. היו עמודי הנחושת של החצר וכדו' וכיסוי מיוחד כיסה על המשכן בשלוש יריעות שונות. מלבדם היה עמוד ענן שהסתיר הסתר על הסתר את שולחן הזהב, מנורת הזהב ומזבח הזהב.
כך גם קודש הקודשים היה לפני ולפנים. סמוי לגמרי מכל עין. בתוכו היה ארון שהסתיר בתוכו עוד שני ארונות זהב, זה בתוך זה, ועליהם מונחת גם כפורת זהב וכרובים מזהב. הכול סמוי וחסוי. חשאיות מוחלטת. רק כהן גדול ביום כיפור רואה את הארון. אבל את הלוחות – אין מי שרואה כלל.
דבר זה נלמד מהלוחות הראשונים, שניתנו ברוב עם ובפרסום גדול ושלטה בהם עין המון אדם – ואז מיד אחר כך נעשה העגל, מה שהביא אף לשבירתם של הלוחות. ואילו הלוחות השניים, שניתנו בקול דממה דקה ביום כיפור, בצנעה, לא שלט בהם עין היצר הרע ונשארו בקיומם עד היום.
הדבר הזה הוא נצרך דווקא בבית המקדש. שהוא המקום שממנו הקדוש-ברוך-הוא משפיע ברכה לעולם. כך היה בתחילת מלכותו של שלמה המלך, שהייתה הברכה מצויה בכל בגלל בית המקדש. "אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה: וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה: וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹקִים בְּלִבּוֹ: וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה (מלכים א י).
עד כמה הברכה הייתה גדולה אפשר ללמוד ממה שאומר שלמה בספר קהלת (פרק ב ד-ו): "נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי". שואל רש"י בשם המדרש: איך היה יכול שלמה לנטוע בארץ ישראל "כל פרי"? הרי כל ארץ מגדלת פירות אחרים. ותירץ: שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ, איזה גיד הולך אל כוש – ונטע בו פלפלין. איזה הולך לארץ חרובי – ונטע בו חרובין. שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם שנאמר (תהלים נ) "מציון מכלל יופי" לכך נאמר "עץ כל פרי".
בגלל הברכה הגדולה הזאת היה קודש הקודשים כולו סמוי ולא היה נכנס בו אלא מי שעינו טובה, הוא הכהן הגדול, בן בנו של אהרון הכהן טוב העין, שנאמר עליו "וראך ושמח בלבו".
לא הייתה בו שום מידה של קנאה חלילה במשה. כך כל בניו ממשיכי דרכו נכנסים לקודש הקודשים בעין טובה – "כי שם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם". ובדרך זו ראוי לכל בר-ישראל לנהוג, להסתכל על האחר רק בעין טובה, רק בהסתכלות המשתתפת בטובתו ובשמחתו של האחר, ולא בצרות עין.

בהילולא דצדיקיא עד שהמלך במסיבו
כמה פעמים בשנה היה הרב מוזמן ובא לכינוסי הילולא דצדיקיא, שנערכו בישיבות שונות. אחרי שהרב ישב שעה ארוכה וגם נשא מדברות קודשו, היה נשאר עוד שעה ארוכה למכירת הנרות לכבוד הצדיקים, דבר שלקח זמן ארוך, והרב יושב בסבלנות אין קץ ובהשראת נעימות על כל הקהל הקדוש, ביודעו שנוכחותו במקום בזמן זה תיטיב עם הישיבות וייפתח לבבם וכיסם של התורמים לסייע ללימוד התורה, בהיות הרב לפניהם וירעיף עליהם מברכותיו.
כך היה בהילולת הרש"ש בעשירי לחודש שבט בישיבת "בית-אל", כשהרב יושב בהיכלו כולו אומר כבוד, מה נורא המקום הזה, והיה דורש בענייני לימוד הקבלה ובהליכותיהם בקודש של הרש"ש ותלמידיו הקדושים, ופניו מאירות באור יקרות ושמחים הדברים כנתינתם מסיני.
וכך היה בישיבת "בית שמואל" פעמיים בשנה, פעם אחת בחודש אדר לכבוד יום פטירת הרב נסים עזראן ע"ה, חמיו של הרב, ושם דרשתו הנפלאה והמתוקה הייתה על ענייני מגילת אסתר ובשבחו של צדיק הרב עזראן ע"ה, ופעם שנייה הייתה בט"ו לחודש תמוז, יום ההילולא של מרן מלכא אור החיים הקדוש זיע"א. היה הרב דורש בהתלהבות ובשמחה מיוחדת בחידושיו של בעל ההילולא בכלל, ובפרט בענייני פרשת בלק ובלעם והברכות שקוראים בתורה בדרך כלל באותה שבת. במעמדות אלו היה נוכח גם רבה של ירושלים, רבי שלום משאש ע"ה, והבית כולו היה מלא אורה מחיבתם ומדברי תורתם, וכאמור אחר כל זאת נשאר הרב שעה ארוכה לתועלת הישיבות, וודאי שרבו מלמנות האירועים בכל שנה, בהם הרב הקדיש שעות רבות לישב במקום זה או אחר, על מנת להיטיב עם הבריות, לשמחם ולהרבות טובתם.

ממעונות אריות
סיפר הרב, שברצונו הטוב להתאבק באבק רגלי החכמים, התפלל בהנץ החמה אצל רבי אריה לוין ע"ה. לאחר התפילה פנה הרב ללוות את רבי אריה לוין לביתו וליהנות בדרך מריחו הטוב. למחרת הבחין הרב שמשהו ברבי אריה לא בתחושה של שלמות. שאל אותו הרב: האם אני מפריע לכבודו? השיב לו רבי אריה: חלילה, נהנה אני מכל רגע במחיצתך, רק אולי בדיוק כשנלך בדרך, יראני אדם שירצה ממני דבר מה, ומחמת שאיני לבדי יתבייש מלגשת ונמצא שמנעתי ממנו חסד. כמובן שהרב מצא הזדמנויות אחרות וויתר על הזדמנות זו להיות במחיצת רבי אריה.

המלבישכם שני עם עדנים
סיפר רבי אבנר מתתיהו שיחיה, שפעם אחת לפני ארגון ה"קמחא דפסחא" השנתי, אמר לו הרב: אוכל ומוצרי מזון לפסח כולם מחלקים, ובעזרת ה' יהיה לכולם, אבל תחשוב על הנשים של האברכים, מי ידאג להן לבגד לחג? בוא תעשה מבצע "קמחא דפסחא", כל אברך שיקנה לאשתו בגד לחג ויביא לך קבלה, תן לו 50% מהמחיר. בנות ישראל אל שאול בכינה, המלבישכם שני עם עדנים!

לרבות תלמידי חכמים
באחד משיעורי הלוויין, בסיום השיעור, עת כל קהל הקודש מתקבץ ומסובב את הרב להתברך ולשאול שאלות, הביאו לרב מוצר כלשהו לשאול מה דינו בשבת. על מנת לזכות את הרבים, הרב סימן לציבור לאפשר למצלמה לצלם ולשדר את העניין. הבחין הרב בתלמיד חכם שהיה בין האנשים שזז גם הוא הצִדה, כבקשת הרב. הרב, ברגישותו הגדולה בכלל ולתלמידי חכמים בפרט, מייד קרא לו, העלהו, הושיבו לידו והאיר לו פנים, כמו שרק הרב יודע. כל זאת כדי שלא יהא חשש כלשהו לריח זילותא בתלמיד חכם.

בזאת תיבחנו
סיפר הרב: בביתו של חכם שאול שרהבני ע"ה היה סיום שישה סדרי משנה, והיו שם חכמים שבחנו בדקדוק עצום את המסיים. כשהגיע הרב לסיום, לחש לו רבי יעקב מוצפי שלא יפה מה שעושים למסיים, שמדקדקים עמו במבחן ושופכים את דמו. הרב מייד לקח לעצמו את רשות הדיבור ואמר: נו, נבחן את המסיים, והחל לשאול שאלות שוודאי ידע המסיים לענות עליהן, כגון "מאימתי קורין את שמע"? מהן "ארבע יציאות השבת"? איך מתחילה מסכת פלונית? איך מסיימת המשנה? כמובן שהנבחן ידע לענות. מייד הרב קם ואמר: רבי חנניה בן עקשיא וכו'. ואמר הרב שכך מנהגו כשנבחנים אצלו ברבים, אפילו מודיע לפעמים מראש לנבחן מה ישאל אותו ומה יענה. כשבוחן אדם בינו לבינו, מדקדק עמו כחוט השערה, אבל ברבים מקל ומקצר עמו.

"וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם, בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ",
וכל מי שמסיר את הבדים מן הארון עובר בלאו, "לא יסורו ממנו". נשאלת השאלה הבדים האלה לכאורה היו מיותרים, שכן כשבאים להרים את הארון לא היו צריכים את הבדים, מכיון שברגע שהיו נוגעים בארון היה הארון נושא את נושאיו ומרים את כולם, (בדי הארון זה המוטות שאיתם נשאו את הארון) אם כך מדוע באמת לא להסיר את הבדים?
אבל בכל אופן היו צריכים את הבדים. שמא יאמר אי מי, כיון שהארון נושא את נושאיו ארים את הבדים להראות לכולם את הנס הגדול הזה שהקב"ה עושה עמנו ניסים ונפלאות שהארון מרים את נושאיו, זה אינו,
אלא חובה היה להשאיר את הבדים בפנים כדי ללמד מוסר את כל כלל ישראל. הנה בד ועץ מחוברים לארון, וברגע שהתחברת לארון הקודש - תמיד תהיה מחובר בו ולא תתרחק ממנו, ושמא תאמר אני למדתי אצל החכם זה מספיק לי וכבר אוכל לזוז ממנו, התשובה היא לא! , אלא "בטבעות הארון יהיו הבדים" - תמיד יהיו מחוברים לארון! מחוברים לשכינה ולקדושה כל הזמן, כי כמה שאדם מחובר יותר לתלמידי חכמים, הוא מחובר לקדושה יותר ויותר. וכשעם ישראל מתאחד ומתלכד בפני בורא עולם, "כנוס את כל היהודים" - כשכולם מתפללים, התפילה שלהם מתקבלת, הצום שלהם מתקבל, הזעקה שלהם והאחדות הזו שבאה מכל כלל ישראל כאחד - זה מתקבל, ואז "ליהודים היתה אורה".

שלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח..."
הביטוי 'כפתור ופרח' מציין דבר שחוזר על עצמו מספר פעמים. מקור הביטוי הוא בפרשתנו, בה נכפל ביטוי זה כמה וכמה פעמים. ובאמת צריך להבין: מדוע התורה כופלת?
אלא, המנורה הטהורה רומזת לכלל ישראל, באופן טבעי אין אורכם של הקנים שווה, אחד ארוך הוא ואילו השני - קצר.
אך עם זאת על כולם נאמר "כפתור ופרח" ללמדנו את היחס הנאות בין אדם לחבירו. שלא יתגאה אחד על חבירו ויאמר: "אני חשוב יותר ממך". על כלל ישראל נאמר: "כפתור ופרח", לומר שכולם שווים לפני המקום

חנוך לנער מסר לבר המצווה
מה רבה הייתה התייחסותו של הרב לכל ילד בר-מצווה, לא משנה אם מכיר או אינו מכיר. הרב מניח לו את התפילין, מושיבו כל התפילה לידו ולאחר התפילה מכבדו לקרוא את ההלכות היומיות בבן איש חי. כשגמר לקרוא, היה הרב מסביר את אשר קרא הילד, תוך שהוא מדגיש את קריאתו היפה והרהוטה של הילד, ושניכרת הבנתו מסגנון הקריאה שלו. ואיזה מטען לאורך ימים היה הרב נותן בזה לחתן בר המצווה.