בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תצוה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אליהו זצוק"ל

פרשת תצווה מדברי הרב אליהו זצוק"ל

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר א תשע"ו
8 דק' קריאה
חיבור האפוד – חיבור לתורה
אחת המלאכות המורכבות שבכלי המשכן היתה מלאכת עשיית האפוד, והתורה מאריכה בה במיוחד, וממלאכה זו ניתן ללמוד אורחות חיים על פי דרך התורה. התורה כותבת: )שמות כח, ו-י"ב( "וְ עָ ׂשּו אֶ ת הָ אֵ פֹד זָהָ ב תְ כֵ לֶ ת וְ ַארְ גָמָ ן תֹולַ עַ ת שָ נִי וְשֵ ש מָ שְ זָר מַ עֲׂשֵ ה חֹשֵ ב. שְ תֵ י כְ תֵ פֹת חֹבְ רֹת יִ הְ יֶה ּלֹו אֶ ל שְ נֵי קְ צֹותָ יו וְ חֻבָ ר". הנה התורה דורשת שחלקי האפוד יהיו מחוברים האחד לשני קשר בל ינותק, ומזה צריכים ללמוד שעלינו להיות 'מחוברים' ודבוקים לתורת ישראל ולצדיקים.

שופטים לא יזוזו כלל ממשפטי התורה
גם במלאכת החושן התורה מאריכה וכותבת: )שמות כח, טו( 'וְעָ ׂשִ יתָ חֹשֶ ן מִ שְ פָ ט מַ עֲׂשֵ ה חֹשֵ ב כְ מַ עֲׂשֵ ה אֵ פֹד תַ עֲׂשֶ וו וכו' . ושם )כ"ח( 'וְ יִרְ כְ סּו אֶ ת הַ חֹשֶ ן מטבעתו מִ טַ בְ עֹתָ יו אֶ ל טַ בְ עֹת הָ אֵ פֹד בִ פְ תִ יל תְ כֵ לֶ ת לִ הְ יֹות עַ ל חֵ שֶ ב הָ אֵ פֹוד וְ לֹא יִזַח הַ חֹשֶ ן מֵ עַ ל הָ אֵ פֹוד", מכאן שהחושן והאפוד צריכים להיות צמודים לאהרן הכהן, ולא לזוז ממנו כלל. וצריך להבין, מה כל כך חשוב בחושן שצריך להיות צמוד לבל יזוז כלל מהכהן? אלא, התורה באה ללמדנו דרך המשפט, שיזהרו שופטי ישראל שלא יזוזו ממשפטי התורה כלל, והחושן מרמז על מערכת המשפט כמו שכתוב במלאכה זו: )שם כ"ט-ל( "וְנָׂשָ א ַאהֲ רֹן אֶ ת שְ מֹות בְ נֵי יִׂשְ רָ אֵ ל בְּ חֹשֶׁ ן הַ מִּ שְּ פָּ ט עַ ל לִ בֹו בְ בֹאֹו אֶ ל הַ קֹדֶ ש לְ זִ כָ רֹן לִ פְ נֵי ה' תָ מִ יד. וְנָתַ תָ אֶ ל חֹשֶׁ ן הַ מִּ שְּ פָּ ט אֶ ת הָ אּורִ ים וְאֶ ת הַ תֻ מִ ים וְהָ יּו עַ ל לֵ ב ַאהֲ רֹן בְ בֹאֹו לִ פְ נֵי ה' וְ נָׂשָ א ַאהֲ רֹן אֶ ת מִ שְ פַ ט בְ נֵי יִ ׂשְ רָ אֵ ל עַ ל לִ בֹו לִ פְ נֵי ה' תָ מִ יד". שְּ מֹות בְּ נֵי יִּ שְּ רָּ אֵ ל בְּ חֹשֶׁ ן הַ מִּ שְּ פָּ ט עוד ניתן ללמוד ממה שהתורה כותבת שנשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט, שאסור לשופט להכיר פנים במשפט, ולא יחשוב על אחד הצדדים שהוא עני או עשיר, מכובד או פשוט, אלא כולם שוים, כי המשפט הוא לפני ה', וצריך לדונו על פי מה שציוה הבורא, ועל כן צריך שלא יזח ממנו כלל.

אחת לששים או לשבעים שנה
בפיטום הקטורת אנו אומרים 'אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה וכו' – וכי לא יכלו לכתוב תאריך מדוייק? אלא שהקטורת היתה מורכבת מ-563 מנים כמניין ימות החמה, וביום הכיפורים היה נכנס הכהן לקה"ק ולוקח דקה מן הדקה ומקטיר. עבודת פיטום הקטורת היתה קשה, כי היה צריך להחזיק בד בבד את המחתה, ואת האש, ולערבבם,ופעמים שהכהן היה מחזיק את המחתה בפיו. היה כהן שיש לו ידיים גדולות, והיה כהן בעל ידיים קטנות. ועל כן אומרים שאחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שיריים, כלומר ממה שהוא השאיר, וזה היה משתנה לפי ידי הכהן. ]וטעות הוא מה שאומרים לחצאין, כי לא היה חצאין אלא שיריים ממה שנשאר מכף ידו של הכהן. ולמרות זאת אומרים את זה, ותקובל ברצון[.

הסכמת ב"ד של מעלה על קביעת מועדים
חגים ומועדים נקבעים על פי קביעת ראשי החודשים, ועל הלבנה נאמר חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם. ואמנם, כאר בית דין משנים את קביעת הראש חודש כדי שהמועד יחול במועד נוח וטוב לישראל, מסכימים עמם בית דין של מעלה. וע"ז כתוב בירושלמי 'אשירה לה' כי גמל עלי' – מה שפוסקים כאן, עושים ומקיימים למעלה )עיין יפה עיניים על מסכת כתובות דף כ"ג ע"א והגאון שם(.

כי חוק לישראל הוא – התאריך בידי ישראל
על המשפט נאמר )תהלים פ"א( 'כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב', מכאן אומר הזוהר הקדוש שאת זמן המשפט אנחנו קובעים. אפשר לתאר אדם שיש לו משפט פלילי חמור ביותר, והשופט קובע לו תאריך למשפט לעוד מספר חודשים, אבל הנאשם מבקש שיהיה המשפט אחרי יומיים כי אז יחול יום ההולדת שלו, והוא מאמין שיהיה לו מזה סימן טוב – והשופט מסביר לו פנים ומסכים עמו; הנה הקטגור בראותו את פני השופט שמאיר פנים לנאשם, מתייאש ו'יורד' מהתקפתו, כי הוא כבר מבין שלא יצליח בה נגד נאשם זה. כך - הקב"ה עושה עם עמו ישראל חסד עצום שהוא אומר לעם ישראל שתאריך יום הדין הקדוש בידיים שלהם, ואז נסתם פי המקטרג בראותו מראש כזאת מחווה מאת הבורא לעמו. והקב"ה אומר לו לך ואסוף לי נתונים פליליים וקטרוגים מעמים אחרים, אבל בעם ישראל אל תגע.

וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה"
סיפר מרן הרב זצ"ל: אני הייתי בעל תוקע עם הכוונות אצל חכם עובדיה הדאיה ע"ה.
יום אחד הוא אמר לי: עד מתי תהיה עם-הארץ? בוא ואלמד אותך את הכוונות. ומראש חודש אלול עד ראש השנה הוא לימד אותי לתקוע עם הכוונות. ולתקוע אצל מכוונים זה קשה מאוד, כי בכל תקיעה יש להפסיק.
הגיע ראש השנה ואני התחלתי לתקוע עם הכוונות, ופתאום חכם עובדיה הדאיה חטף את הספר ממני ורמז לי שאמשיך לתקוע, ואני המשכתי. לאחר התפילה שאלתי אותו מדוע עשה כן, ואמר לי: אתה מכביד, זה טורח ציבור כשאתה מכוון לאט. ובאמת הוא היה זריז בכוונות שלו, אבל אני הייתי חדש בזה.

מאמר מרדכי הלכות שביעית פרק ט"ו \ שימוש בפירות שביעית לצרכי רפואה, קוסמטיקה, קישוט ונוי
נאמר בַּתּוֹרָה בְּפָרָשַׁת שְׁבִיעִית: "וְלִבְהֶמְ,l וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶך תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כ"ה, ז'). רַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ מִ"תִּהְיֶה", שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִי ת אַף לִצְרָכִים שֶׁאֵינָם אֲכִילָה, כְּגוֹן : הַדְלָקַת הַנֵּר וּצְבִיעָה (תו" כ שם פרק א ' ה" י). מִצַּד שֵׁנִי , מִ"לֶּאֱכֹל" דָּרְשׁוּ שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹ ת מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִינֵי רְפוּאוֹת (ת ו"כ הי" ב). בְּפֶרֶק זֶה יְבֹאָ ר אֵילוּ צְרָכִים שֶׁאֵינָם אֲכִילָה מֻתָּרִים , וְאֵילוּ אֲסורים בשִׁמּוּשׁ לְצרך רְפ וּאָ ה
. א. אָסוּר לְהָכִין רְפוּאָה אוֹ תְּרוּפָה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִי ת 1
ב. עִבּוּד מַאַכְלֵי בְהֵמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית - מֻתָּ ר אִם הַדָּבָר נַעֲשָׂה לְשֵׁם יִ צּוּר תְּרוּפָה לְאָדָם וְהוּא הַדִּין לְכָל צָרְכֵי הָאָדָם
ג. אָסוּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לִרְפוּאָה כְּשֶׁנִּכָּ ר שֶׁעוֹשֶׂה כָך לְשֵׁם רְפוּאָה, אוּלָם אִם מִשְׁתַּמֵּשׁ כְּדֶרך הַבְּרִיאִים - מֻתָּ ר 4. לָכֵן מֻתָּר לָשִׂים מַשְׁקֶה חָרִיף (כְּגוֹן: קוֹנְיָאק אוֹ עַרַאק שֶׁל שְׁבִיעִית) בַּפֶּה לְשִׁכּוך כְּאֵב שִׁנַּיִם אִם בּוֹלֵעַ אוֹתוֹ לְבַסּוֹף, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁמֻּתָּר לִשְׁתּוֹת מַשְׁקֶה חָרִיף בָּאֹפֶן הָרָגִיל (אוֹ כְּתוֹסֶפֶת לְתֵ ה), אַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְשַׁכֵך בְּכך אֶת הַכְּאֵ ב 5
ד. מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּתְרוּפוֹת הַמְכִילוֹת רְכִיבִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית אַף אִם הֲכָנָתָן הָיְתָה בְּאִסּוּר. אם רְכִיבִים אֵלּוּ הִתְעָרְבוּ בַּתְּרוּפוֹת לְאַחַר זְמַן הַבִּעוּר - יֵשׁ ¦ לֶאֱסֹר אֶת הַשִּׁמּוּשׁ בָּהֶן 6, וְאִם נִתְעָרְבוּ לִפְנֵי זְמַן הַבִּעוּר - הַ תְּרוּפוֹת מתָּרוֹת בְּשִׁמּוּשׁ גַּם לְאַחַר זְמַן הַבִּעוּר 7
ה . סְחִיטַת לִימוֹן לִרְפוּאָה - אֲסוּרָ ה 8
ו. שִׁמּוּשׁ בְּעַרַאק שְׁבִיעִית לִרְפוּאָה - אָסוּ ר 9 [וראה לעיל בסעיף ג'].
ז. אָסוּר לְצַפּוֹת אֶת כַּדּוֹר הָאַנְטִי בִּיּוֹטִיקָה וְכַדּוֹמֶה בַּעֲמִילַן קֶמַח אוֹ תִּירָס שֶׁל שְׁבִיעִי ת
ח. הַנָּחַת תְּאֵנִים שֶׁל שְׁבִיעִית עַל פֶּצַע מֻגְלָתִי - אֲסוּרָ ה 11
. ט. דִּלּוּל מְשָׁחוֹת בְּשֶׁמֶן זַיִת שֶׁל שְׁבִיעִית - אֲסוּ ר 12

חָמְרֵי נִקָּי וֹן וְסִיכָ ה וְקוֹסְמֶטִיקָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִי ת
י. אֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּסַבּוֹן אוֹ אַבְקַת כְּבִיסָה הַמְכִילִים חֳמָרִים שֶׁהוּפְקוּ בְּאִסּוּר מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי שֶׁעֲשִׂיַּת הַסַּבּוֹן אוֹ הָאַבְקָה אֵינָהּ מַפְקִיעָה אֶת קְדֻשָּׁתָם 13
יא. אֵין לָסוך אֶת הַשֵּׂעָר בְּשֶׁמֶן שֶׁל שְׁבִיעִית לְשֵׁם הֲסָרַ ת כִּנִּים , מִפְּנֵי שֶׁאֵינ וֹ נַעֲשֶׂה כְּדֶרך הַבְּרִיאִים וְנִכָּר שֶׁהוּ א לִרְפוּאָ ה 14
יא. מִי שֶׁרָגִיל לָסוך בְּשֶׁמֶן מְסֻיָּם - מֻתָּר לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשֶׁמֶן זֶה לְסִיכַת הַגּוּף גַּם בַּשְּׁמִטָּ ה 15
יג. אָסוּר לָסוך אֶת הַפָּנִים בַּאֲבוֹקָדוֹ וְכַדּוֹמֶה מִפְּנֵי שֶׁחֵלֶ ק גָּדוֹל מֵהַפְּרִי אֵינ וֹ נִסְפָּג בַּגּוּ ף 16 , מִיה וּ מֻתָּר לְהִ שְׁתַּמֵּשׁ בְּמִשְׁחָה שֶׁהוּכְנָה מֵאֲבוֹקָדוֹ שֶׁל שְׁבִיעִי ת אַף אִם הַ דָּבָר נַעֲשָׂה בְּאִסּוּר 17
יד. אֲבוֹקָדוֹ שֶׁיִּזָּרֵק אִם לאֹ יַעֲשׂוּ מִמֶּנּוּ מוּצְרֵי קוֹסְמֶטִיקָ ה יֵ שׁ לְהַתִּיר לְהַפְנוֹת אוֹתוֹ לְתַעֲשִׂיָּה זוֹ אִם כָך הִי א הָרְגִילוּ ת 18

כֵּלִים וְקִשּׁוּטִים וּצְבָעִים מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִי ת
טו. אָסוּר לְהָכִין כֵּלִים וְכַדּוֹמֶה מִפֵּרוֹת שְׁבִיעִי ת 19 , אוּלָם מִקְּלִיפּוֹתֵיהֶם שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת לְמַאֲכַל אָדָם אוֹ בְּהֵמָה – מֻתָּר 20
טז. צְבָעִים הַמְיֹעָדִים לְמִצְוָה, כְּגוֹן: עֲפָצִים לִכְתִיבַת סֵפֶ ר תּוֹרָה אוֹ לִצְבִיעַת תְּפִלִּין – יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית, וּמֻתָּר לִכְתֹּב וְלִצְבֹּעַ בָּהֶם 21
יז. מֻתָּר לִתְלוֹת פֵּרוֹת שְׁבִיעִית לְנוֹי בַּסֻּכָּה אִם אֵינָם מִתְקַלְקְלִים כְּתוֹצָאָה מִכָך וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכְלֵם אַחַר כָך ויֵשׁ לַעֲשׂוֹת תְּנַאי שֶׁהַ תּוֹלֶה אֵינוֹ בּוֹדֵל מֵהֶם בְּכָל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָ ג 23
. יח. מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּנְיָר שֶׁיֻּצַּר מֵעֲצֵי שְׁבִיעִי ת 24

יתום ואלמנה יעודד
סיפר הרב אלנקווה שיחיה, שפעם סר לביתו של הרב וראה את הרב ודמעותיו על לחיו. נבהל מאוד ושאל את הרב מה קרה, והרב הגיש לו דף ועליו כתוב בכתב של ילד: "למה אבא שלי מת?", "איפה אבא שלי?" וכדומה. הרב הראה לו, נאנח ואמר: איך אפשר לא לבכות מכזה דף? באה אליו אלמנה עם בנה קטן שהתייתם, ואמרה שכל הזמן הילד שואל ומחפש את אביו, אמרה לו: אין לי תשובה, נלך לרב. הרב בגדולתו סיפר לאותו ילד על עצמו, שגם הוא היה ילד יתום, וכשלמד בתלמוד תורה, בא פעם עשיר לתלמוד תורה ובידו פרסים ומתנות לחלק לילדים היתומים. אמרו בתלמוד תורה שכל מי שיתום יעמוד בצד אחד, וכל מי שאיננו יתום בצד אחר. הלך הרב ונעמד עם כל הילדים שאינם יתומים, ומנהל התלמוד תורה מרמז לו שיעבור לקבוצה השנייה. אמר לו הרב: יש לי אבא! בוודאי! אבי שבשמים. ואמר הרב לאותו ילד יתום: כך המשכתי ללמוד וללמוד עד שנהייתי לרב ראשי. גם אתה, יש לך אבא שבשמים, ותגדל בע"ה לְגָדוֹל בישראל. רק לאחר שהלכו, הרב בכה עליהם, אך בהיותם לפניו עסק רק בלחזקם ולעודדם.

כי אתה אבינו
כשהגיע הרב לשמחת בר-המצווה של בן לאחת ממשפחות נפגעי הטרור, ישב הרב ליד הנער ובאהבתו וחמלתו ידע גם להשתתף בכאב וגם לעודד. החל מספר לנער: גם אני, כשהייתי קטן ונעשיתי בר-מצווה, הייתי יתום, ובא אלי חכם אחד, החל לרחם עלי ולומר לי כל מיני דברים, ואז אמרתי לו: אני לא מסכן! יש לי אבא יותר ויותר מאשר לשאר הילדים, אבי שבשמים! נמצא אתי תמיד, יכול לעשות הכול ביכולתו, הקב"ה שנקרא אבי יתומים!

אבן שלמה וצדק
סיפר רבי יהודה מוצפי שיחיה: יום אחד הלך הרב לשוק לקנות פירות וירקות. בעומדו ליד דוכן של תפוחי-אדמה, בזמן ההמתנה לתשלום, שפשף הרב מעט את העפר והאדמה שדבקו לתפוחי-האדמה, נתנם למוכר למשקל, שילם ושב לביתו. כשחזר הרב הביתה, שב על עקבותיו ובא למוכר הירקות ואמר לו, שבלא משים הוא שפשף את העפר מעל תפוח-האדמה וגרם בכך להפסד למוכר, כי הרי כל התשלומים הם לפי משקל השק עם האדמה שעל תפוחי-האדמה, והרב מנע ממנו את רווח משקל האדמה הדבוקה לתפוח-האדמה ובא לשלם לו כל כך. צדקותו של הרב! המוכר כמובן לא הצליח להבין על מה בא הרב לשלם לו.

שטרך בידי מאי בעי
סיפר רבי יוסף דויטש שיחיה, ראש עמותת החסד "חסדי יוסף", כי לאחר חתונת בנו של הרב, רבי יוסי שיחיה, הגיע המיליונר אדמונד ספרא ע"ה לבקר את הרב בביתו. שאל ספרא את הרב כמה עלו לו הוצאות החתונה וקניית הדירה, והרב ענה לו בסבר פנים יפות כמה עלה כל דבר. אז הוציא ספרא צ'ק וכתב עליו סכום של מאתיים-חמישים אלף דולר עבור כל הוצאות החתונה והדירה. לתמיהת הרב השיב ספרא: יש בעם ישראל "יששכר וזבולון", אני "זבולון" והרב "יששכר", וזאת הברכה שלי לעזור לרב. השיב לו הרב: ב"ה אני עובד במשרה מכובדת של רב ראשי, והרבנית גם עבדה הרבה שנים בבנק וב"ה יש לנו כל מה שאנחנו צריכים. ספרא המשיך ללחוץ והרב בשלו, עד שהרב, בכדי לכבד את אדון ספרא, לקח את הצ'ק ואמר לו: תפקיד את זה בחשבון בנק אחר שלך, כדי שיהא מונח לך שם לברכה ממני. המיליונר קם ממקומו ואמר לרב: ראיתי רבנים, ראיתי אדמו"רים, ראיתי צדיקים, אבל כמוך לא ראיתי אף פעם.
שנה אחת הרב נסע במיוחד בשבוע שלפני פסח לאמריקה וחזר אחרי יומיים, על מנת להעמיד על הרגליים את ארגון החסד של רבי יוסף דויטש, חסידו הנלבב של הרב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il