יואל התגייס למלחמת יום כיפור בתור הסדרניק. המלחמה תפסה אותו ואת חבריו באימוני טירונות במחנה 80 ליד חדרה.
בערב יום כיפור לקחו אותם צפונה באוטובוסים. הם עברו בתוך טבריה, וראו מחלונותיהם אנשים מכוסים בטלית בדרך לבית הכנסת, מרימים מבט תמה ומודאג לכיוון האוטובוסים המלאים בחיילים שעושים דרכם צפונה.
כל הלילה העמיסו משאיות בארגזי תחמושת, ולמחרת המלחמה החלה. במשך כמה ימים נתנו להם לשמור בכל מיני מקומות ולעבוד בימ"חים, להעמיס ארגזים ופגזים. מאוד הצטערו על כך שהם עדיין טירונים ולא לוחמים.
בשבת חול המועד סוכות לקחו אותם לדרום מערב סיני, לאזור אבו-זניימה, קרוב לחוף מפרץ סואץ. היה שם כוח צנחנים שנועד למנוע מהמצרים לרדת על כביש החוף לכיוון שארם א-שייח'. אחרי שסכנת הכיבוש המצרי פחתה, לקחו את כוח הצנחנים כדי להילחם בחווה הסינית ובמקומות נוספים, ויואל וחבריו הטירונים החליפו אותם. וכך נותרה חבורת ההסדרניקים באבו-זניימה, בכוננות בעמדות בין ההרים שכונו "מכלאות".
ביום היו למטה בצל, ובלילה למעלה על ההרים. יום אחד הודיעו להם שיש חשש לחדירת כוח קומנדו מצרי במסוק לאזורם, ועליהם הוטלה המשימה לנסות לאתר את האויב ולהילחם בו. המשימה חולקה בין כמה פלוגות ששהו באזור. התוכנית הייתה שבשעה שלוש לפנות בוקר, לפני אור ראשון, ינועו לנקודה מסוימת, שם יערכו סיור של שעתיים-שלוש כדי לנסות לאתר את הקומנדו המצרי, ויחזרו לעמדותיהם. "עד שמונה בבוקר כולם במכלאות", הבטיח המ"פ.
באמצע הלילה הגיע אליהם זחל"ם במצב גרוע ביותר לצורך הסיור. היו עליו נהג וקצין מפלוגה אחרת, ומאחור עלו שישה חיילים נרגשים, שיצאו לראשונה לסיור קרבי. לא היו מקומות ישיבה, והיה ממש לא נוח, אבל בשביל שלוש שעות לכל היותר זה היה סביר. הם הגיעו לנקודה, ולצערם לא ראו חיילי קומנדו מצריים מסביב. בקשר נאמר לקצין: "סע ימינה", "עוד שני קילומטר", "סע שמאלה", "תעלה פה", "תעלה שם"...
וכך מצאו את עצמם נוסעים קילומטרים באמצע המדבר. השמש זרחה, מכל עבר נשקף נוף מדברי, ימין ושמאל רק חול וחול.
הם עלו על גבעה אחת ועל גבעה נוספת, ירדו לאיזה ואדי ואחר כך לוואדי נוסף בניסיון לאתר את חיילי הקומנדו של האויב. עברה שעה ועוד שעה, השעה הייתה כבר עשר בבוקר. המשימה הייתה אמורה להסתיים, אבל לא, מכשיר הקשר המשיך להורות: "סע לפה", "סע לשם", "תתקדם הלאה", "תעלה על הגבעה הבאה"...
זה היה מצב בלתי רגיל. יואל וחבריו היו חבוטים מכל הכיוונים. עדיין לא התפללו, ובגלל שהיו אמורים לחזור בבוקר לעמדותיהם גם לא לקחו תפילין. וכך נאלצו להתפלל שחרית מהזיכרון בתוך הזחל"ם בלי תפילין.
היה להם ג'ריקן מים, אבל לא היה פירור אחד של אוכל, מפני שהיו צפויים לחזור בבוקר. אמש אכלו מוקדם, כך שהחלו להיות רעבים. השעות נקפו. אחת עשרה, שתים עשרה, והם ממשיכים בסיור בלי לאכול מאומה. לא הייתה נפש חיה באזור, לא רכב ישראלי ולא קומנדו מצרי, לא אוהל בדואי ולא עמדה צבאית. הקשר המשיך להורות: "סעו לפה", "תעלו לשם". מחוג השעון הורה כבר על שלוש אחר הצהריים.
לפתע נתקלו באחת הגבעות בעמדת תצפית ישראלית. שני תצפיתנים תצפתו מראש הגבעה במשקפת 20X120 שהוצבה על חצובה לכיוון כלשהו, ומדי פעם דיווחו דיווחים בקשר.
מיד ניגשו אליהם ושאלו: "יש לכם משהו לאכול? לא אכלנו כלום מאתמול בערב!"
"לא", הגיעה התשובה, "לפני שעה הגיע לנו אוכל וגמרנו את כולו. מצטערים".
החיילים חזרו מאוכזבים לזחל"ם.
לפתע נשמעה קריאה: "היי חבר'ה, חכו! חכו!"
אחד מהתצפיתנים הוציא מתיקו משהו שנראה כמו קופסת נעליים עטופה, רץ אליהם ואמר: "הנה, נזכרתי. זאת חבילה שאשתי שלחה לי בתחילת המלחמה. רק הבוקר מסרו לי אותה. קחו את הכול!"
הקופסה העטופה בנייר צבעוני נראתה יותר כמשלוח מנות בפורים מאשר כמו מנות קרב במלחמת יום הכיפורים, אבל לאף אחד זה לא היה אכפת באותו רגע. הם קרעו את העטיפה ופתחו את החבילה במהירות, וחילקו ביניהם את כל השלל - מצופים ושוקולדים, חטיפים למיניהם ומיני מתיקה. קופסת נעליים המלאה בממתקים הפכה לארוחה לשמונה חיילים רעבים...
תוך דקותיים הכול נגמר, כמעט. בקצה הקופסה היה מארז קטן של מסטיקי 'בזוקה'.
"אני רואה שיש כאן 'בזוקה'. אם לא אכפת לכם אני אקח אותו...", אמר אותו חייל, והסתכל בחיוך על ערימת העטיפות של החטיפים שאשתו שלחה.
החבילה השיבה את נפשם של החיילים. הם אמרו לו "תודה רבה" ועלו על הזחל"ם. כאשר החלו לנסוע, הגיע סוף סוף האישור לחזור למכלאות.
כאשר חזרו לעמדות ראו יואל וחבריו את השמש מתחילה לשקוע לתוך ים סוף. מיד רצו להניח תפילין לפני השקיעה. אחר כך אכלו ארוחה קרבית רגילה, כאשר הטעם המתוק מאוד של אהבת ישראל באמצע המלחמה המרה עדיין נותר בפיהם.

סופר על ידי הרב יואל קטן
מתוך העיתון בשבע.

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il