בית המדרש

  • מדורים
  • קרוב אליך
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון מס 117

קול קרא לי

undefined

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל

אדר ב תשע"ו
3 דק' קריאה
הכרזת העצמאות של ארצות הברית מדברת על "זכויות שאינן ניתנות להכחשה": הזכויות לחיים, לחירות ולבקשת האושר. בשנים האחרונות, בעקבות עבודתו החלוצית של מייסד אסכולת הפסיכולוגיה החיובית מרטין סליגמן, הופיעו מאות ספרים על אושר. אלא שכדי שאדם ירגיש שהוא חי את חייו כראוי, דרוש לו דבר בסיסי אפילו יותר מאושר: דרושה לו משמעות. לכאורה, האושר והמשמעות הם היינו הך. מי שמוצא משמעות בחייו הוא אדם מאושר, והמאושר הוא זה שמצא משמעות. אך אלה הם שני דברים שונים, ולא תמיד הם חופפים.
האושר הוא במידה רבה עניין של מילוי צרכים ורצונות. המשמעות, לעומת זאת, עניינה תחושה של ייעוד בחיים, ובפרט ייעוד של תרומה חיובית לחייהם של אחרים. האושר נוגע בעיקר להרגשה בהווה. ואילו המשמעות היא האופן שאדם שופט בו את חייו כמכלול: העבר, ההווה והעתיד.
האושר קשור בלקיחה; המשמעות – בנתינה. אנשים הנתונים לעקה, לדאגה או לחרדה אינם מאושרים, אבל ייתכן שחייהם עתירי משמעות. אירועים עצובים שאירעו לנו בעבר מפחיתים את האושר שלנו בהווה, אך אנשים רבים מספרים שדווקא בעת אירועים כאלה גילו את משמעות חייהם. האושר אינו ייחודי לאדם. גם חיות חוות סיפוק כשהרצונות והצרכים שלהן מתמלאים. ואילו משמעות היא תופעה אנושית ייחודית.
במאמר מרתק, שהופיע בירחון 'אטלנטיק' תחת הכותרת "אושר הוא לא הכול בחיים", טוענת אמילי סמית שרדיפת האושר עלולה להוביל לחיים רדודים למדי המתאפיינים בהתעסקות עצמית ואפילו באנוכיות. החיפוש אחר משמעות שונה מהחיפוש אחר האושר, מפני שהמשמעות היא דבר רחב יותר מהאדם עצמו.
השנה, בסדרת שיחותינו זו, הזכרנו לא פעם את האיש המזוהה ביותר עם הכנסת סוגיית המשמעות לשיח המודרני: ויקטור פראנקל. בשלוש שנות מאסרו במחנה אושוויץ הצליח פראנקל לשרוד, ועזר לאחרים לשרוד, על ידי כך שעזר להם לגלות ייעוד בחייהם – אפילו בלב הגיהינום עלי אדמות. שם הוא ניסח לראשונה את הרעיונות שלאחר מכן פיתח לכדי סוג חדש של פסיכותרפיה, המתבסס על הנחתו כי "האדם מחפש משמעות". ספרו, בכותרת זו, נכתב בתוך תשעה ימים בשנת 1946, נמכר ביותר מעשר מיליון עותקים ברחבי העולם, ונחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר במאה העשרים.
פראנקל נהג לומר שהדרך למצוא משמעות איננה לשאול מה אנחנו רוצים מהחיים, אלא לשאול מה החיים רוצים מאתנו. אם אנו מאמינים שאנו חיים בשביל איזו תכלית, כי אז ישנו איזה תיקון בעולם שרק אנחנו יכולים לבצע, ניצוץ שרק אנחנו יכולים להציל, מעשה של חסד, של אומץ, של נדיבות שרק אנחנו יכולים לעשות, אפילו מילת עידוד או חיוך שרק אנחנו יכולים לתת – משום שרק אנחנו נמצאים בזמן ובמקום הנכונים, עם אדם מסוים ברגע מסוים בחייו. "החיים הם מטלה", כתב, "אך בשביל האדם הדתי הם גם שליחות, והוא מודע לקיומו של השולח. במשך אלפי שנים שולח זה נקרא אלוקים".
זו משמעותה של המילה שנתנה לפרשת השבוע שלנו, ולחומש השלישי כולו, את שמם: "ויקרא". המילה לכאורה מיותרת בפסוק השלם, "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". אם ה' דיבר אל משה, מדוע צריך לספר לנו שהוא קרא לו? רש"י מסביר כך: "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה – לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר 'וקרא זה אל זה ואמר'".
"ויקרא", אומר רש"י, פירושו שה' זימן את משה למשימה מתוך אהבה. זה מקורו של אחד הרעיונות המרכזיים במחשבת המערב, רעיון ההיקראות לשליחות: הרעיון שאדם בוחר במקצוע או בדרך חיים לא רק מפני שהוא רוצה או בגלל טובות ההנאה הכרוכות בהם, אלא מפני שהוא מרגיש שהוא נקרא לעשות זאת.
בתנ"ך יש קריאות רבות כאלו. כזו הייתה קריאת ה' לאברהם ללכת מארצו אל הארץ אשר יראהו. כזו הייתה קריאת ה' למשה בסנה. כזו הייתה התקדשותו של ישעיהו לנביא, כשראה בחזון את ה' יושב על כיסאו ומוקף בשרפים: "ואשמע את קול אד־ני אמר: את מי אשלח ומי ילך לנו? ואמר: הנני, שלחני!". נוגע ללב במיוחד סיפורו של שמואל הנער, שאמו חנה הקדישה אותו לשמש בקודש במשכן, אצל עלי הכהן. במיטתו בלילה הוא שמע קול קורא בשמו. הוא חשב שזה עלי. הוא רץ לראות מה עלי רוצה, ועלי אמר לו שלא קרא לו. הדבר קרה בשנית ובשלישית, ואז הבין עלי שה' הוא הקורא לנער. הוא אמר לשמואל שבפעם הבאה שישמע את הקריאה יענה "דבר, ה', כי שמע עבדך". הנער הצעיר לא העלה על דעתו שה' יקרא לו לשליחות, אבל זה מה שהיה. כך יצא אל דרך חייו כנביא, כשופט וכמושחם של שני מלכי ישראל הראשונים, שאול ודוד.
כשאנחנו רואים עוול שיש לתקן, חולי שיש לרפא, מחסור שיש למלא, ומרגישים שצורך זה מדבר אלינו, קורא לנו, מזמן אותנו – או־אז אנחנו מתקרבים, ככל שאפשר להתקרב בתקופתנו שאין בה נבואה, לכדי שמיעת קריאתו של ה' אלינו, לכדי "ויקרא". ומדוע מופיעה מילה זו דווקא כאן, בתחילת החומש השלישי, האמצעי, המרכזי? מפני שספר ויקרא עוסק בקרבנות, וזו גם עניינה של הקריאה. אנחנו מוכנים להקריב קרבנות כשאנחנו מרגישים שזה חלק מהמשימה שנקראנו למלא.
איך נדע מהי המשימה שלנו? לפני שנים אחדות, בספרִי 'לרפא עולם שבור', הצעתי כלל־מנחֶה שנראה לי נכון גם עכשיו: היכן ש"מה אני יכול לעשות" נפגש עם "מה צריך להיעשות" – שם נמצא האתגר האלוקי. שָׁם ה' רוצה שנהיה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il