בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה
בבא בתרא לא ע"א; לג ע"ב

מיגו במקום עדים

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אדר ב תשע"ו
10 דק' קריאה
מסופר בדף לא ע"א על שני אנשים שבאו לבית הדין וכל אחד טען שהשדה שלו וירשה מאבותיו, זה הביא עדים שהייתה של אבותיו וזה הביא עדים שדר בה שנות חזקה. רבה סבר שיש לזכות את בעל עדי החזקה משום שיש לו מיגו – "מה לו לשקר" – שהרי יכול היה לטעון שקנאה ממנו, ואילו אביי דחה ואמר שלא אומרים מה לי לשקר במקום עדים. סיפור זהה מופיע גם בהמשך בדף לג ע"ב, ושם באו לפני רב חסדא שסבר כדברי רבה כאן ורבא ואביי דחו שאין לומר מה לי לשקר במקום עדים.
סיפור נוסף אנו מוצאים בבבא מציעא פא ע"ב. אדם שכר חמור מחברו והמשכיר הורה לו שלא יעבור דרך נהר פקוד הואיל ויש שם מים אלא דרך נרש שאין שם מים. השוכר עבר בנהר פקוד ומתה הבהמה וטען לחפותו שאמנם עבר בנהר פקוד אך לא היו שם מים. גם שם סבר רבה לזכותו מחמת שיש לו מיגו ואילו אביי חלק ואמר שלא אומרים מה לי לשקר במקום עדים.
אמנם ההלכה אינה כרבה, והרשב"ם אף כתב שרבה עצמו חזר בו, אולם עדיין יש לברר מהי ההווה-אמינא לומר שמיגו מועיל אפילו במקום עדים.
והנה מצאנו בקידושין סד ע"ב שנחלקו התנאים אם מיגו מוציא מחזקה קמייתא ונפקא מינה שאדם נאמן לומר שיש לו בנים ובכך לפטור את אשתו מהצורך בייבום לאחר מותו, שלדעת רבי נאמן מיגו שיכול לגרשה ולפוטרה מייבום ולרבי נתן אינו נאמן. הגמרא מבארת שלדעת רבי "מה לי לשקר כי עדים דמי" ולכן מוציאים מחזקה ואילו לדעת רבי נתן "כי חזקה דמי" ולכן לא תבוא חזקה ותעקור חזקה לגמרי. אם כן לכאורה יש מכאן מקור לכך שמיגו נחשב כעדים, אך מסתבר שאין הכוונה בדברי רבי שם לעדים ממש, שהרי באים להסביר שם מדוע מוציא מחזקה קמייתא ובשביל כך אין צורך לחוזק עד כדי כך כמו של עדים, ולכן נראה שאין כוונת הגמרא להשוות ממש לעדים אלא רק לומר שיש למיגו כח גדול המועיל להוציא מחזקה. עוד יש להעיר ששם לא מדובר על מיגו רגיל אלא על 'מיגו דבידו', ואין להוכיח מכאן על סתם מיגו.
שיטת חכמי ספרד
חכמי ספרד – הרמב"ן ו הרשב"א בסוגייתנו והריטב"א בבבא מציעא – סוברים שלא ניתן לפרש את דברי רבה כפשוטם שאכן מיגו עדיף מעדים שהרי התורה האמינה שני עדים, ומבארים שהמיגו רק גורם לנו לתרץ את דיבורו, ואפילו באופן דחוק, באופן שיזכה בדין מבלי לסתור את העדים. בסוגייתנו מפרשים את דבריו שאמנם השדה לא הייתה של אביו מעולם אלא של אבי חברו אך בסוף ימיו מכרה לאביו של זה, ומוסיף הרמב"ן שאפילו אם העידו העדים שמתו אבותיו של מערער מתוכה סובר רבה שנתלה שמא סמוך למיתתם מכרוה לזה, כי הואיל ויש מיגו אנו תולים במיגו כל טענה שניתן לתלות. בסוגיא בבבא מציעא מפרשים דבריו שאמנם היו מים בנהר פקוד אך החמור לא מת מחמת המים ולכן התבטא שלא היו שם מים בגלל שהואיל ולא מת מחמת המים דומה כאילו לא היו שם מים.
מה הטעם בדברי הרמב"ן שאנו דוחקים ומתרצים את דבריו או את המציאות באופן שנראה רחוק מן האמת? הקצות (קמו ס"ק יב) מסביר שהואיל והמיגו מהווה הוכחה ומנגד גם העדים מהווים הוכחה אנו נדחקים ליישב דבריו כדי ליישב בין ההוכחות. אך המנחת אשר (סימן יז ס"ק ד) תמה מדוע, הרי אם בלתי סביר שזוהי האמת מדוע נתלה בכך, והקשה מתרי ותרי ששם אנו מקבלים דברי העדים כפשוטם ואומרים שהם מכחישים זה את זה ולא מתרצים ליישב את דבריהם בדוחק באופן שלא יסתרו. ומסיק מכך שהרמב"ן סבר שיש במיגו נאמנות מצד כח הטענה, ולפיכך הואיל ויכול היה לזכות בטענה אחרת אנו מזכים אותו בכל אפשרות שניתן לתרץ בדיבורו ובמציאות. לגבי שני התירוצים צריך עיון גדול מדוע אנו מתרצים דיבורו מעצמנו ואיננו דורשים מבעל הדין להסביר כיצד טענתו מתיישבת עם דברי העדים, הרי אם אינו מתרץ כך מעצמו מסתבר מאוד שאין זו האמת 1 .
הרמב"ן מוכיח שלא ניתן לפרש כפשוטו, שמיגו עדיף מעדים, מהמשנה בשבועות לח ע"ב. שם נאמר שהאומר מנה לי בידך ואמר לו הן ולמחרת אמר לו תנהו לי והשיב שבינתיים פרעו נאמן ופטור אך אם השיב שלא היו דברים מעולם חייב הואיל ואתמול הודה. אילו היינו אומרים מה לי לשקר במקום עדים גם כאן היה לו להיות נאמן במיגו שיכול היה לטעון שפרעו בינתיים, והלא זו משנה מפורשת וכל האמוראים צריכים להתיישב עימה. אפשר לתרץ שהודאת בעל דין חזקה יותר מעדים ואף שנאמן כנגד עדים אינו נאמן כנגד הודאת בעל דין, אך נראה שכוונת הרמב"ן היא שיהיה נאמן כנגד העדים המעידים שהודה אתמול.
הרשב"א מוכיח זאת מהמשנה בכתובות טו ע"ב. נאמר במשנה שאם האשה אומרת בתולה נשאתני והבעל אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אזי אם יש עדים שיצאה בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתיים. במקרה זה יש לו מיגו שיכול היה לומר פרעתי, ומוכח שלמרות המיגו אינו נאמן כנגד העדים המעידים שיצאה בהינומא ואפילו לא כנגד ה'אנן סהדי' שהואיל ויצאה בהינומא אנן סהדי שהייתה בתולה.
השיטה מקובצת בבבא מציעא בשם רבנו יהונתן מפרש שמדובר שם שהיו עדים בבוקר שהיו שם מים והמחלוקת הייתה האם משום המיגו נקבל את דבריו שעד הצהריים התרוקנו המים. משמע שרבנו יהונתן בא להוציא מהאפשרות לפרש שהיו עדים שאף בצהריים לא היו מים, ונראה שהבין שבכך פשוט שגם רבה יודה שמיגו לא יועיל נגד עדים ממש, אך נגד ההנחה שאם היו בבוקר מסתמא נשארו עד הצהריים סבר שכן מועיל המיגו, ואביי סבר שם שגם זה נחשב מיגו במקום עדים ולא מועיל. יש להסתפק בהבנתו במה חלק רבה, האם גם לדעתו נחשב כאנן סהדי שהיו מים אך סבר שאמנם מיגו לא מועיל נגד עדים ממש אך הוא כן מועיל נגד אנן סהדי, או שחלק על עצם הגדרת המקרה כאנן סהדי, אך במקרה המוגדר כאנן סהדי מודה שלא יועיל מיגו.
לפי האפשרות השנייה, שלא אומרים מיגו אפילו נגד אנן סהדי, מיושבות כמובן הסוגיות בשבועות ובכתובות אותן הביאו הרמב"ן והרשב"א, אולם לפי האפשרות הראשונה, שמיגו מועיל נגד אנן סהדי, לא תקשה אמנם הוכחת הרמב"ן משבועות, שהרי שם מדובר על עדים ממש, אך עדיין תקשה הוכחת הרשב"א מכתובות, שהרי שם ההוכחה מבוססת על אנן סהדי שהיוצאת בהינומא הינה בתולה, אמנם באמת נראה ששם זהו בירור מוחלט מעבר לאנן סהדי רגיל כי אין אף אלמנה או גרושה שנישאת עם הינומא, ואם כן גם משם אין להקשות ולהוכיח שלא אומרים מיגו במקום אנן סהדי.
למעלה הבאנו את דברי הרשב"ם בדף לא ע"א שרבה חזר בו, ולכאורה לפי דבריו צריך לומר שהסיפור בבבא מציעא אירע לפני שחזר בו ומשום מה שם לא שהה לדברי אביי שטען כנגדו שלא אומרים מיגו במקום עדים אלא רק בסוגייתנו השתכנע בכך. אך לאור דברי רבנו יהונתן ניתן לחלק שדווקא במקום עדים ממש חזר והודה לאביי אולם במקום אנן סהדי עדיין חלוק וסובר שמועיל.
שיטת חכמי צרפת
הרשב"ם (לא ע"א ד"ה אמר ליה) מסביר את השגת אביי כנגד רבה כפשוטה, שעל ידי מיגו זה של מה לי לשקר לא יזכה בקרקע שהרי עדים מכחישים את דבריו, ומשמע שרבה סבר כפשט דבריו שאכן מיגו מועיל אף במקום עדים ממש. וכן בדף לג ע"ב (ד"ה אמר רב חסדא) מפרש בדעת רב חסדא שנאמן אף על גב שמכחיש את העדים.
כך מוכח גם מ התוס' בדף לג ע"א (ד"ה ה"ג). הם כותבים לגבי הסיפור של רב אידי בר אבין שמלשון הגמרא משמע שאין לפרש שטען שלא אכל פירות ולרב אידי היו עדים כנגדו שכן אכל, וסבר רב חסדא שנאמן במיגו לשיטתו שאומרים מיגו במקום עדים. במקרה זה לא שייך לתרץ דיבורו, ואף אם יש דרך לא משמע מהתוס' שעושים כן, אלא רואים מדברי התוס' שהבינו שלדעת רב חסדא ורבה נאמן אף כנגד עדים ממש.
אולם קשה על שיטתם כיצד ישיבו על הוכחות הרמב"ן והרשב"א.
רבי עקיבא איגר (בשו"ת מהדורה תניינא סימן קל) כותב מכח הוכחת הרמב"ן שיותר נראה לו שאכן גם הרשב"ם והתוס' מודים לרמב"ן שלא אומרים שנאמן במיגו יותר מהעדים, אלא שבמקרה כאן אנו מתרצים דיבורו שמה שאמר שהיא של אבותיו כוונתו שסומך עליה כבשל אבותיו אך באמת הוא קנאה בעצמו, וכן במקרה בבבא מציעא מסבירים דבריו שאכן היו מים אלא שלא מתה בגלל המים. ומוכיח זאת מהתוס' בדף לא ע"ב (ד"ה וזהו). בגמרא שם נחלקו רב הונא ורב חסדא לגבי שתי כתות המכחישות זו את זו אם כל כת נאמנת בפני עצמה לעדות אחרת, והתוס' הקשו לשתי השיטות מדוע איננו אומרים שהכת השנייה נאמנת במיגו שיכלו להעיד שהכת הראשונה גזלנים ופסולים לעדות. בתירוצם הראשון משיבים שלא אומרים מיגו במקום עדים. מדובר שם על שיטת רב חסדא הסובר בדף לג ע"א שכן אומרים מיגו במקום עדים, ואם כן על כרחך שהתוס' הבינו שכנגד עדים ממש אינו נאמן אלא ששם מתרצים דיבורו. ואף בשיטת הרשב"ם למרות לשונו עדיף לדחוק שגם מודה לכך.
הברכת אברהם מתקשה בסתירה שבדברי התוס', ומתרץ על פי מה ששמע בשם הלבוש מרדכי (הגרמ"מ אפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת חברון). הלבוש מרדכי הקשה סתירה נוספת מהתוס' בתחילת המסכת (ב ע"א ד"ה לפיכך) שפירשו את טעם המשנה שאינו נאמן לומר שבנה לבדו את הכותל במיגו שיכול לטעון לקוח משום שזהו מיגו במקום עדים לפי שאנן סהדי שלא בנה לבדו. וקשה, שהרי אם זהו טעם המשנה כיצד יתיישב עם דעות האמוראים הסוברים שאומרים מיגו במקום עדים. ותירץ הלבוש מרדכי שהטעם שמיגו מועיל במקום עדים אינו שאנו מאמינים יותר למיגו מאשר לעדים אלא שהמיגו גורם לנו לחשוד בעדים ואז אנו מסתלקים מהדין משום חשש דין מרומה (כמובא בשולחן ערוך טו, סג), ולפי זה מחלק בין עדים ממש לאנן סהדי, שכאשר נגד המיגו יש עדים אנו מסתלקים וחוששים לדין מרומה אך זה לא שייך כאשר יש אנן סהדי, ולכן לגבי הכותל שמדובר באנן סהדי לדעת כולם לא מועיל המיגו 2 . לגבי המקרה של נהר פקוד צריך לומר שטעמו של רבה שם הוא שלדעתו כלל לא נחשב לאנן סהדי, או ששם גם לדעת הלבוש מרדכי רבה יאמר שמתרצים את דיבורו.
על פי זה מיישב הברכת אברהם גם את קושיית הרמב"ן, שהרי שם שתבעו ואמר הן ולמחרת טען שלא היו דברים מעולם לא מדובר במיגו נגד עדים אלא במיגו נגד הודאת בעל דין ובכך לא שייך דין מרומה. וגם אין לומר שמכל מקום לא נאמין לעדים המעידים שאתמול הודה, כי נגד זה אין מיגו, שהרי המיגו רק מוכיח שאינו חייב אך אינו מוכיח שלא הודה אתמול 3 . ומחדש לפי זה שיש לחלק בין תובע לנתבע, שהרי מבואר בשולחן ערוך (טו, ד) שמסתלקים בדין מרומה דווקא כשיש חשד שהתובע מרמה אך אם החשד הוא לגבי הנתבע אדרבה אם יסתלקו ירוויח מכך הנתבע, ולכן שם יש לדקדק בדין ולנסות להוכיח רמאותו. על פי חילוק זה מיישב קושיות נוספות. אך יש להעיר שעדיין דבריו לא יתרצו את קושיית הרשב"א, מדוע לא יועיל המיגו כנגד העדים המעידים שיצאה בהינומה, ואולי גם כאן יתרץ שהמיגו אינו נגד העדים אלא נגד האנן סהדי שהרי הוא רק מוכיח שפטור ויתכן שיצאה בהינומה למרות שהייתה גרושה.
הקושי בתשובת רבי עקיבא איגר הוא שדבריו דחוקים בשיטת הרשב"ם והתוס', ובדברי הלבוש מרדכי קשה שדוחק גדול להסביר את הנאמר בדברי רבה שזוכה משום מה לי לשקר שאינו זוכה ממש אלא אנו רק מסתלקים מן הדין.
התומים (כללי מיגו אות טז) מסביר את דברי התוס' כפשוטם ומבאר שמכח המיגו מוכח שהעדים טעו, ולגבי קושיית רבי עקיבא איגר מהתוס' בדף לא ע"ב הוא מסביר שאדרבה זאת בדיוק הסיבה שהתוס' הביאו תירוצים נוספים, משום שלשיטת רב חסדא לא ניתן לתרץ על פי הכלל שמיגו במקום עדים לא אומרים. לדרך זו נצטרך עדיין לתרץ את קושיית הרמב"ן והרשב"א ממשניות מפורשות.
את קושיית הרמב"ן יש לתרץ כפי שתירץ רבי עקיבא איגר עצמו בתירוצו הראשון, שמדובר שם שהודה בפני בית הדין עצמו שאז הם לא מסתמכים על העדים שהודה, ואז ודאי המיגו לא עדיף שהרי בית הדין דנים על פי מה שראו בעצמם.
את קושיית הרשב"א ניתן אולי לתרץ שסברו כדעות המעמידות את המשנה במקום שאין כותבים כתובה, ששם נחשב כמעשה בית דין וכנגד מעשה בית דין לא ניתן לטעון פרעתי, ואם כן כלל אין לו מיגו, ולפי שיטת ר"י אף במקום שכותבים כתובה נחשב מעשה בית דין ולא ניתן לטעון פרעתי (ראה ריטב"א שם) ואם כן ודאי מיושב.
הקושי בדרכו הוא שעדים זו לכאורה ההוכחה הכי חזקה, שהרי רק על פי עדים ניתן להרוג אדם ולא על פי אף הוכחה אחרת. ונראה ליישב שאמנם עדים זו הוכחה חזקה אך יש הוכחות חזקות יותר, כגון אם בית דין ראו שאדם נכנס אחר חברו למערה ויצא עם חרב נוטפת אדם, ובכל זאת הגמרא אומרת שבמקרה זה אינם רשאים לקבוע שהוא הרוצח ולהורגו ואילו על פי עדים ניתן להרוג, ועל כרחנו הטעם בכך הוא שהתורה תיקנה להתייחס לעדים כאמת מוחלטת משום תיקון העולם, כדי שתהיה דרך לבצע משא ומתן בין אנשים ללא חשש רמאות וכן כדי שתהיה דרך מצויה להעניש את הרשעים ולבער את הרע מן העולם, ולעומת זאת לא הורגים אדם אפילו על פי הוכחות שהן חזקות יותר מעדים כדי לא לחלק בין הוכחה להוכחה, שמא יבואו להרוג על פי הוכחות שאינן מספיקות. לאור זאת יש סברא גדולה לומר שהנאמנות שניתנה לעדים מסוייגת בתנאי שלא יהיו הוכחות חזקות יותר (מהכח שיש להאמין לעדים מסברא) נגדם, שאז אנו תולים שהם משקרים.
בחידושי ברוך טעם (ב"ב לא ע"א) הולך בדרך ייחודית ומחדש שבימינו לאחר תקנת חז"ל לבטל דרישה וחקירה כל התוקף של עדים הוא רק מדרבנן, ולכן אף שהתורה גזרה שעדים נאמנים בימינו אין להם נאמנות מן התורה ולפיכך מיגו עדיף מהם ומועיל נגדם. מעתה מיושבות קושיות הראשונים שכן אין להקשות מהמשניות לפי שהן נשנו לפני התקנה ואז אכן לא מועיל מיגו נגד עדים, אך לאחר התקנה סברו רבה ורב חסדא שכן מועיל 4 .

שיטת הראב"ן
הראב"ן בסוגייתנו הולך בדרך אמצעית וסובר בדעת רבה שאמנם מיגו אינו עדיף מעדים אך הוא שווה כמותם ולכן יש לדון כמו במקרה של תרי ותרי שמשאירים את הקרקע ביד המוחזק. יש להעיר שגם דרך זו לא תיישב את קושיות הרמב"ן והרשב"א.




^ 1.שאלה זו נכונה גם לגבי טענת השבעה (אדם עשוי שלא להשביע את עצמו), שלפי פשט הגמרא בסנהדרין כט ע"ב, וכפי שמדייקים שם התוס' (ד"ה כך אדם), טוענים לאדם גם אם הוא עצמו אינו טוען. בדרך כלל טוענים רק ליורשים וללקוחות אך לא לשאר בני אדם, והסברא בכך פשוטה, שהרי אם אינו טוען זאת מעצמו כנראה זו לא האמת, וצריך עיון במה נשתנתה טענת השבעה. ונראה להטעים שזו טענה שנשמעת בעיני בעלי הדין כדחוקה ואף שמצד האמת זו טענה טובה כי בפועל היא מתרחשת במציאות, בעלי הדין לא יעזו לטעון אותה בבית הדין כי לא יאמינו שיתייחסו באמינות לדבריהם ויזכו בה, ולכן אנו טוענים עבורם. אולם אצלנו קשה לומר כך, כי לטעון שאבותיו קנו מאבות המערער לקראת סוף חייו זו לא טענה שנשמעת דחוקה.
^ 2.ר' משה לוין – צריך עיון, שהרי לכאורה פשוט לגבי המקרה בתחילת המסכת שאם יבואו עדים ויעידו שאכן הוא בנה את הכותל לבדו נאמין להם ולא נסתלק משום דין מרומה, והרי כמבואר בתוס' שם ה'אנן סהדי' שלא בנה לבדו את הכותל חזק יותר ממיגו, ואם אפילו מיגו גורם לנו לחשוד שהעדות מרומה כל שכן שה'אנן סהדי' שלא בנה לבדו צריך לגרום לנו לחשוד ולהסתלק מן הדין.
^ 3.מסברא אין זה מובן, שהרי אם זו הסתלקות משום חשש מרומה, פשוט שבמקרה כזה החשש הסביר ביותר הוא שיש כאן עדי שקר ולא התירוץ הדחוק שמא הודה למרות שהוא באמת פטור.
^ 4.לפי זה לכאורה לאחר תקנת חז"ל כאשר יש שתי כתות המכחישות זו את זו אכן צריך להאמין לכת השנייה מכח המיגו, אלא אם נקבל גם את אחד התירוצים האחרים שבתוס'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il