בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וארא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

הכרת הטוב - סוד גאולת מצרים

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשנ"ט
7 דק' קריאה
הכרת הטוב כלפי דומם
מפרשת השבוע וארא אפשר ללמוד כמה גדולה היא מידת "הכרת הטוב". בשלושת המכות הראשונות הקב"ה מצוה למשה "אמר אל אהרן" שהוא יתן אותם. וטעם הדבר משום שלמשה היה חיוב הכרת הטוב כלפיהם. על מכת דם וצפרדעים אמרו חז"ל
"לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה ע"י אהרן" (רש"י שמות ז, יט),
ועל מכת כינים אמרו חז"ל
"לא היה העפר כדאי ללקות ע"י משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה ע"י אהרן" (רש"י שמות ח, י"ב).

נמצאנו למדים שחיוב הכרת הטוב היא אף כלפי דומם, שמצד אחד אין לו בחירה, ובודאי שלא היתה לו כוונה להציל את משה, ומצד שני גם אינו מרגיש בצער אם ילקו על ידו, ואעפ"כ יש לאדם להרגיש חיוב שלא לפגוע בו, וכך אמרו בגמ' (ב"ק צב:) בירא דשתית מיניה מיא - אל תשדי ביה קלא" (בור ששתית ממנו מים - אל תזרוק לתוכו צרור).

וצריך לומר שהתורה רצתה לפתח בנו רגישות למידת "הכרת הטוב", אפילו כלפי דומם, כדי שנלמד ק"ו להכיר טובה לחבר, וק"ו לבורא כל עולמים. וכך אמרו חז"ל "הכופר בטובתו של חברו, לסוף כופר בטובתו של הקב"ה".

הכרת הטוב חשובה אף מגאולת ישראל
יתרה מזאת למדנו ממשה רבנו עד כמה היה זהיר במידה זו של "הכרת הטוב" ששקל חשיבותה אף כנגד הצלת ישראל, ואף העדיף אותה עליה. וכך אמרו במדרש:
"ובשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה , א"ל: רבון העולם! איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו, ואני עמו כבן, ומי שפותח פתחו לחברו נפשו חייב לו".

ומופלא הדבר עד כמה משה רבנו החזיק טובה ליתרו, הלא יתרו קבלו בביתו בתמורה לכך שהושיע את בנותיו, ואחר כך היה לו לרועה צאן, אעפ"כ היה משה כאורח הטוב שאומר "כל מה שעשה בעה"ב למעני עשה". יתרה מזאת, שבגלל "הכרת הטוב" הזאת בקש להמנע מללכת בשליחות הקב"ה לגאול את ישראל!?

ובאמת חז"ל חלוקים בדבר אם אם היה מחויב כל כך כלפי יתרו, וכך נאמר במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה ד):

"ד"א וילך משה לא היה צריך לומר אלא וישב משה, אלא אמרו רבותינו בתחלה הלך אצל פרעה בשליחותו של הקב"ה ואחר כך וישב אל יתר חותנו, שכך א"ל הקב"ה אם יאמר לך יתרו כלום מן השבועה אמור לו בעל השבועה התיר אותי מן נדרי לכך וילך משה ואח"כ וישב אל יתר חותנו, בנו של רבי חייא הגדול אמר לא הלך אצל פרעה עד שהתיר לו יתרו את נדרו, ואם תאמר למה נאמר וילך משה להיכן הלך שהלך ליטול אשתו ובניו, אמר לו יתרו להיכן אתה מוליכן אמר לו למצרים, אמר לו אותם שהם במצרים מבקשין לצאת ואת מוליכן אמר לו למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני לשמוע מפי הקב"ה אנכי ה' אלהיך ובני לא ישמעו כמו הם, מיד ויאמר יתרו למשה לך לשלום, אמר לו לך לשלום ותכנס לשלום ותבא לשלום".

דעה ראשונה סוברת שהחיוב של האדם כלפי בוראו מחייבת אותו יותר מחיוב הכרת הטוב לחברו, הוא "בעל השבועה" והוא יכול להתירה. אבל בנו של רבי חייא סובר כפי שנזכר לעיל שחיוב "הכרת הטוב" מחייב עוד יותר!

ולכאורה קשה להבין איך אפשר ש"הכרת הטוב" תדחה צווי הקב"ה למשה ללכת לגאול את ישראל?

גאולת ישראל ממצרים תלויה במידת הכרת הטוב
נראה לומר שגאולת ישראל ממצרים היתה לא רק גאולה פיזית מעבדות לחירות, אלא בעיקר גאולה רוחנית משעבוד הכפירה של מצרים שבראשה עמד פרעה שאמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה, ב), ולכפירה בה' יש שורש במידות הנפש, והוא בכפיות טובה!

אנו מוצאים בתורה "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח) "עשה עצמו כאילו לא ידע" (רש"י), שלא היה לו הכרת הטוב ליוסף, שבעצתו הפכה מצרים להיות מטרופולין לכל הארצות, בעושר שצברה בשנות הרעב. פרעה היה כולו בטחון עצמי ביכולתו ובעוצם ידו, כמו שנאמר בהפטרת השבוע "לי יאורי ואני עשיתי", ולכן היאור היה לע"ז של מצרים, שהיה מקור בטחונם, שלא כארץ ישראל ש"למטר השמים תשתה מים"- זקוקים תמיד לרחמי שמים, היתה מצרים משקה "כגן הירק", ויכולה היתה לשכוח את נותן את מימיה ויאוריה, הכפירה הזאת נבעה מחוסר הכרת הטוב.

וכדי לבטל את הכפירה של פרעה, היה צריך לתקן את שורשה הרע, שהוא כפיות טובה, במידה ההופכית לה"הכרת הטוב". ואלמלא היה משה עומד בדרגה כזאת של הכרת הטוב לא היה זוכה לגאול את ישראל מכפירת מצרים. ולכן פנה משה אל הקב"ה בבקשה ששליחותו לא תסתור את חיובו כלפי יתרו, והלך לבקש את רשותו לעזוב אותו וללכת למצרים, שרק באופן כזה תועיל שליחותו.

היאור סמל לכפיות טובה ולכפירה
על פי זה אפשר להסביר בעומק יותר מדוע המצרים גזרו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", מפני שהם חששו מגואלן של ישראל שיגלה מלכות שמים בעולם, ובקשו להשקיע אותו בעומק הטבע של היאור לאמר ח"ו עזב אלקים את הארץ. והנה כאשר זרקו את משה ליאור פסקה הגזירה הזאת. ומשה אומר לישראל "ששים ריבא אלף לרגלי - העם הזה- אמר להם משה לישראל בשבילי נצלתם כולכם". (שמ"ר א, כח), ולכאורה מה רבותא במשה רבנו שהצילם, הלא הוא גם היה הסיבה לכך שהסתכנו כולם? נראה להסביר שהיה בכך הישג רוחני שהמצרים נוכחו לדעת שהיאור אינו יכול להסתיר את השגות הקב"ה לגאול את ישראל.

ואפשר לפ"ז להסביר מה שנאמר על בת פרעה "ותלך לרחוץ על שפת היאור" ואמרו חז"ל "לרחוץ מגלולי בית אביה", ולכאורה היאור עצמו היה מקור ע"ז, אבל כיון שמשה היה מושלך בו, בטל את ע"ז שבו, וע"י שהצילה אותו ראתה בכך השגחה פרטית וממילא נחשב שרחצה מגלולי בית אביה.

מדוע נבחר משה לגאול את ישראל
יתרה מזאת מצאנו במדרש שמשה רבנו נבחר לגאול את ישראל בגלל שהייתה לו מידה זו של הכרת הטוב, וחז"ל דרשו עליו את הפרק בתהילים כ"ד
"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה",

וכך אמרו במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה ד)
"וילך משה וישב אל יתר חותנו, הה"ד (תהלים כד) נקי כפים ובר לבב וגו', מי יוכל לעלות בהר ה' מי שיש בו מדות הללו וכולן נאמרו במשה, נקי כפים, זה משה שנאמר (במדבר טז) לא חמור אחד מהם וגו', אם נטל חמור משלהן מה שנא' מן הלסטים אלא כך אמר משה כל אותן המסעות שהיינו נוסעים במדבר לא אמרתי לאחד מהן שיטול דבר משלי ויטעון על חמורו, ואין נשיאה אלא לשון עמיסה, כמה דתימא (בראשית מד) ויעמוס איש על חמורו, ובר לבב, זה משה שלא הלך בשליחותו של הקב"ה עד שנתברר על עסקיו שנאמר ואמרו לי מה שמו וגו', אשר לא נשא לשוא נפשו, זה נפשו של מצרי שלא הרג את המצרי עד שעמד עליו בדין והרגו וראה שחייב מיתה, ולא נשבע למרמה, זה משה, כשהלך אצל יתרו נשבע לו שלא ילך חוץ מדעתו וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו, הה"ד וישב אל יתר חותנו".

נמצא, שבגלל שלא נשבע למרמה, וקיים את מחויבותו כלפי יתרו ב"הכרת הטוב" היה ראוי לגאול את ישראל ממצרים. (ש"נתברר על עסקיו" - מכאן אנו לומדים מדוע היה חשוב למשה רבנו לדעת "מה שמו" כדי לברר באיזו דרגה הם עומדים להגאל ועד כמה הוא יהיה מעורב בכך, וזהו לברר עסקיו. "לא נשא לשוא נפשי"- יש כאן משמעות כפולה, שהרגו בשם המפורש, וכיון שהריגתו היתה מוצדקת, נתברר שגם לא הוציא שם שמים לבטלה). ולפי הנ"ל מובן מדוע מידה זו זיכתה את משה "לעלות בהר ה'" ולהיות גואלן של ישראל, כיון שע"י זכה להכיר בקב"ה.

האבות ומשה רבינו
ונראה לפי זה להסביר את הפסוקים הראשונים שבפרשה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם", ועמדו המפרשים על כך לשם מה הזכיר כאן את האבות? ולפי הנ"ל בא לציין את האבות שהיו מצוינים במידה זו של"הכרת הטוב", ובזכות זה הכירו את הקב"ה השוכן בטבע, וזהו ב"א-ל ש-די" "משדד מערכות הטבע" (ע"פ הרמב"ן) וכמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו שראה "בירה דולקת ואמר אפשר בירה דולקת בלא בעל הדירה, הציץ עליו בעל הבירה" וזהו "ושמי ה' לא נודעתי להם", שלא נודע להם בעצמו אלא שהם גילו את הקב"ה בכוחות עצמם. ולכן אומר למשה שעתיד לגאול את ישראל בדרך נס בארבע לשונות של גאולה, כדי שיכירו לו טובה וכך ידעו את ה'. וזה טעם אומרו להם במעמד הר סיני "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", היינו ש"הכרת הטוב" על יציאת מצרים הוא יסוד האמונה. והופכה של מידה זו "כפיות טובה" היא יסוד הכפירה כמו שמצאנו בחטא הקדמון של אדה"ר, שהיה בגלל שכפר בטובה ואמר "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל".

המידות הטובות גם הם מאת ה'
מובא במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה א)
"ד"א איש מצרי משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו, אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת, אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך, כך אמרו בנות יתרו למשה יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים, אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבא אצלנו איש מצרי שהרג, דלה דלה, דליה אחת דלה, והשקה את כל הצאן שהיו שם ונתברכו המים על ידו".

גם כאן אנו רואים את היסוד הזה "הכרת הטוב" היא כלפי מי שלא היה לו כל כוונה לעזור למשה, או לבנות יתרו, ומשה רבנו לא רצה לא רצה לתלות הגדולה בעצמו אלא ב"מצרי" שכביכול גרם להצלתן. עומק הדבר הוא ש"האיש מצרי" למד את משה לראות בצערן של ישראל, ולהבין סבלו של הזולת, ומכח זה ראה את סבלתן של בנות יתרו והושיען, אם "איש מצרי" הצילן. ומכאן שמשה רבינו תלה את מידותיו הטובות בזכות אחרים שלמדונו אותם, והכל מענותנותו של משה, שלא היה כמותו מכיר טובה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il