בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

כנגד ארבעה בנים דברה תורה

undefined

הרב דוד דב לבנון

התשס"ד
11 דק' קריאה
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול" (הגדה של פסח).

חכמינו למדו זאת מארבעה פעמים שמוזכר בתורה הגדה לבנים, ובכל פעם בסגנון אחר. מכאן למדו שיש לענות לכל בן לפי חכמתו ולפי רצונו לדעת, "חנוך לנער לפי דרכו". ועלינו ללכת בדרכיו של הקב"ה, כאשר נתן תורה למשה רבנו, נאמר "משה ידבר והאלקים יעננו בקול" ואמרו חז"ל (שמות רבה פרשה ה) "בקול שהיה יכול לסובלו", וכן כשנתן תורה לישראל עמו, דרשו חז"ל "(תהלים כט) 'קול ה' בכח', בכחו לא נאמר אלא בכח, בכחו של כל אחד ואחד",

בפרשה שלנו אנו מוצאים שלוש פעמים הגדה לבנים, וחז"ל מצאו בהן רמז לשלושה בנים: רשע שאינו יודע לשאול ותם, נראה את המקורות בתורה ונשווה אותם למה שנאמר בהגדה של פסח.

א. שאלת הבן הרשע (שמות פרק יב)
וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת:
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

ב. הבן שאינו יודע לשאול (שמות פרק יג)
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:

ג. שאלת הבן התם (שמות פרק יג)
וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

ד. שאלת הבן החכם אינה מופיעה כאן, ותופיע רק בספר משנה תורה, נראה שכאן ביציאת מצרים ישראל הם עדין בבחינת קטנים שלא למדו 1 , ורק בספר דברים שנאמר לאחר ארבעים שנה במדבר שלמדו תורה מפי משה, ועמדו על דעת רבם, כפי שנאמר (דברים פרק כט) "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" 2 , נמצא שאז השיגו את מדרגת החכמה, כמו כן אמרו חז"ל שספר דברים משה רבינו מפי עצמו אמרן, לבאר לישראל את התורה באר היטב, והוא בבחינת תורה שבעל פה, ולכן הזכירה התורה בו את שאלת הבן החכם.
כך היא שאלת הבן החכם (דברים פרק ו)
כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם:
וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:
וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ:
וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ:
וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה:
וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ:

ארבעת הבנים כנגד ארבעה לשונות של גאולה
נראה לומר שארבעת הבנים מסמלים את ארבעת שלבי הגאולה הרמוזים בארבע לשונות של גאולה שנאמרו למשה לפני יציאת מצרים "והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי". ארבעת הלשונות הנ"ל מסמלות את ארבעת שלבי הגאולה, וכפי התפתחות הגאולה כן מחכים הבן, בתחילה הוא רשע ומתריס כנגד בשורת הגאולה, ואח"כ הוא מוכן לאמונה אלא שאינו יודע לשאול, בהמשך הדרך הוא תם ששואל ומתעניין כקטן שאינו יודע דבר, ולבסוף נעשה החכם שיודע ורוצה להחכים יותר בטעמי תורה ומצוותיה.

נתאר את שלבי הגאולה לפי ארבע לשונות של גאולה. הלשון הראשונה של גאולה "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" התקיימה בתחילת הופעת משה עם בשורת הגאולה לישראל והתחלת המכות, המשימה הראשונה של משה היתה מופנת כלפי בני ישראל שירצו לצאת ממצרים, וכדברי "שפת אמת" שפירש: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" היינו, שהוציא את בני ישראל מן "הסבלנות" להישאר במצרים, ומשה חשש מפני הדבר הזה ואמר "והן לא יאמינו לי", ובתחילה אכן לא האמינו "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" ואפילו הזקנים פרשו ממנו ועזבו אותו לבד כשהופיע לפני פרעה, לפי חז"ל רבים מישראל לא האמינו ולא רצו לצאת ממצרים וכל אלו מתו במכת החושך, נאמר "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" אמרו חז"ל (רש"י יחזקאל פרק כ פסוק ח)
"וימרו בי - הם הרשעים רובם של ישראל שמתו בשלשת ימי אפלה כמו שנאמר וחמושים עלו בני ישראל וגו' (שמות יג) אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות".

היו אלו אותם שלא רצו לצאת ממצרים, כמו אותו "הבן הרשע" שהוציא את עצמו מן הכלל, ואילו היה שם לא היה נגאל.

הלשון השניה של גאולה "והצלתי אתכם מעבודתם" התקיימה במכת בכורות, וכך משמע בפסוק "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל", הצלת בני ישראל היתה במכת בכורות שפסח על בתי בני ישראל. הצלה זו באה בהתערותא דלעילא, שנגלה עליהם ה' בכבודו ובעצמו "אני ולא מלאך" והבחין בין בכורי ישראל לבכורי מצרים 3 . ולכן היו ישראל אז בבחינת הבן שאינו יודע לשאול.

הלשון השלישית של גאולה "וגאלתי אתם ביד חזקה ובזרוע נטויה" התקיימה בקריעת ים סוף, שם הם נגאלו לגמרי ממצרים, לאחר שהמצרים טבעו בים סוף, ושם הם ראו את היד החזקה והזרוע הנטויה, "ויראו ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", ואז ישראל היו בבחינת הבן התם השואל "מה זאת", כפי שהם אמרו על הים "זה א-לי ואנוהו" שהצביעו באצבע על השכינה. וחז"ל הוו אותם לבן קטן שאביו מקרא לו את ההלל, כך משה אמר שירה על הים וישראל חזרו אחריו מילה במילה.

הלשון הרביעית של גאולה היא "ולקחתי אתכם לי לעם" שהתקיימה במתן תורה, ואז היו ישראל בבחינת הבן החכם שלומד תורה.

השוואה בין התשובות לבנים בתורה ובהגדה
אם נעיין בנוסח ההגדה נראה הבדלים בין האמור בתורה להאמור בהגדה, בפרט בתשובות שנאמרות שם לבן החכם והבן הרשע.

וזה נוסח ההגדה המובא ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה)
"כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאל.
חכם מה הוא אומר: (דברים ו') מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם, אף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל.
תם מה הוא אומר: מה זאת, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים.
ושאינו יודע לשאל את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, והגדת לבנך יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא, אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

לכאורה קשה מדוע מחבר ההגדה לא נותן תשובה לבן הרשע כפי שנאמר בתורה?
זאת ועוד, נראה שאת התשובה שהתורה אומרת לבן הרשע "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' וגו' ", אומר בעל ההגדה בהרחבה לבן החכם "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו' ".
וכן קשה כיצד התשובה לבן החכם בהגדה "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח וכו' ", רמוזה בתשובה שנאמרת בתורה לבן החכם?

והנה לאחר שהתורה מפרשת את השאלה והתשובה לבן, שלפי חז"ל הוא הבן הרשע, נאמר "ויקד העם וישתחוו" ופירש רש"י "ויקד העם - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". ולפי הנ"ל קשה מדוע שמחו כל כך על בשורת הבנים אם אלו הרשעים ששואלים בדרך התרסה?

רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל עונה על כך, מפני שאומנם הרשע "אילו היה שם לא היה נגאל", כפי שמצאנו, שלא נגאלו הרשעים במצרים, אבל מאחר שהבן הרשע הוא מבניהם של אלו שנגאלו ממצרים, מובטח לו "לבל ידח ממנו נדח", והוא עתיד לחזור בתשובה, ועל בשורה זו הם שמחו...

נראה לדייק זאת בתורה, שכן ענתה תשובה לבן הרשע, (בניגוד להגדה שלא עונים לו תשובה). והסיבה לכך, מפני שהבן הרשע בתחילה אינו רוצה לשמוע ולקבל תשובה לשאלתו, אם נשים לב אין הוא שואל את אביו אלא אומר לו "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם", (וזה גופא הוכחה שהוא בן רשע, ששאלותיו הן בעצם תשובות להצדקת כפירתו), וזאת בניגוד לבן החכם ששואל את אביו "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹקֵינוּ אֶתְכֶם".

ולכן בשלב זה אין מקום לענות לבן הרשע, ואין מנוס מלומר לו תשובה מקניטה שתעורר אותו להבין את התרחקותו מכלל ישראל, שלפי מצבו הוא אינו ראוי להיגאל, אבל התורה עונה לו תשובה, מפני שבסופו של דבר מובטח לנו שהוא ישוב בתשובה וירצה לדעת, ולכן התשובה שהתורה נותנת לבן הרשע היא התשובה שבעל ההגדה נותן לבן החכם, מפני שהרשע עתיד להיות חכם שתאב לדעת.

והנה את הבעיתיות שהזכרנו בבשורת הבנים כאן מצאתי במכילתא (פרשת בא אות כו) " 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם', בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף התורה עתידה להשתכח. ויש אומרים: בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה. שהן עתידין לראות בנים ובני בנים להם, שנאמר 'ויקד העם וישתחוו וגו', למה ישתחוו? משום שנאמר: 'וחמושים עלו בני ישראל, אחד מחמישה, ויש אומרים: אחד מחמישים, ויש אומרים: אחד מחמש מאות עלו".

לפי פירוש ראשון אכן יש כאן בשורה רעה, נראה לפרש כנ"ל, מפני ששאלת הבנים כאן היא של הבן הרשע. ולא מובן כל כך הפירוש השני, שבשורה טובה נתבשרו ישראל, שעתידין לראות בנים ובני בנים, וממשיך המדרש ואומר "למה ישתחוו? משום שנאמר: 'וחמושים עלו בני ישראל, אחד מחמישה, ויש אומרים: אחד מחמישים, ויש אומרים: אחד מחמש מאות עלו". לכאורה קשה איזו בשורה טובה יש בכך שימותו רובם של ישראל וישארו מהם אחד מחמישה (לפי הממעיט)? נראה להסביר כנ"ל, שבדור יוצאי מצרים מי שלא האמין לא נגאל, אבל לאחר שנגאלו גאולת עולם, גם הרשעים עתידים לחזור בתשובה, וזה כוונתו שנתבשרו ש"עתידין לראות בנים ובני בנים", והובטח להם שלא תשכח התורה מפי זרעם.

האמונה בתשובת הרשע מדרכו
וכבר ישבו על מדוכה זאת רבותינו בכרם ביבנה, כיצד יש להתייחס לדור שהתורה תשכח ממנו (שבת דף קלח עמוד ב)
"תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר (עמוס ח) הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה' ', וכתיב (שם) 'ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו'. דבר ה' - זו הלכה, דבר ה' - זה הקץ, דבר ה' - זו נבואה".

חכמים חששו ששכחה זו תביא להתרחקות שאין לה תקנה, עד שבא רשב"י והשיב להם
"חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא) 'כי לא תשכח מפי זרעו'. אלא מה אני מקיים 'ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו' - שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד".

כלומר, מובטח לנו שהתורה לא תשכח מן הבנים, ולמרות שיראה כאילו שכחו את התורה, הרי מבחינה פנימית בודאי שהתורה קיימת בנבכי הלב, אלא שבגלל פירוד הלבבות הכוחות הגנוזים יתפצלו ולא יבואו לידי גילוי.

ארבעה בנים בדברי הנביא
מצאנו גם בדברי הנביא חלוקה לארבעה סוגים בעם ישראל (ישעיהו פרק סו) "שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד ה' וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ". ואלו הם: החרדים, אחיכם, שונאיכם, מנדיכם. וכך פירשו בגמ' (בבא מציעא דף לג עמוד ב) "דרש רבי יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב: שמעו דבר ה' החרדים אל דברו - אלו תלמידי חכמים, [אמרו] אחיכם - אלו בעלי מקרא, שונאיכם - אלו בעלי משנה, מנדיכם - אלו עמי הארץ. שמא תאמר פסק סברם ובטל סיכוים - תלמוד לומר ונראה בשמחתכם. שמא תאמר ישראל יבושו - תלמוד לומר והם יבשו - נכרים יבושו וישראל ישמחו" 4 .

נראה שהחרדים הם הבן החכם, תלמידי חכמים בעלי תלמוד. אחיכם הם הבן שאינו יודע לשאול, בעלי מקרא שאינם יודעים הלכה וסומכים על ת"ח שיפסקו עבורם. שונאיכם הם הבן התם, בעלי משנה שלומדים את ההלכה מתוך המשנה בתמימות ושלא מתוך העמקה, ומנדיכם אלו הבן הרשע שמנדים את ת"ח מתוך שנאתם אותם. והיה נראה כאילו "פסק סברם ובטל סיכוים", בא הנביא ומבשר שכולם ביחד ישמחו בה' ומכולם יכבד שמו יתברך.

פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן
מקור נוסף לכך שאף רשעים גמורים עתידים לשוב בתשובה, והניצוץ היהודי לא יכבה בהם, מהמאמר בגמ' (עירובין דף יט עמוד א) "דריש לקיש אדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: פושעי ישראל אין אור גיהנם שולטת בהן קל וחומר ממזבח הזהב, מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב עמד כמה שנים ולא שלטה בו האור, פושעי ישראל שמליאין מצות כרמון שנאמר (שיר השירים ו') כפלח הרמון רקתך. ואמר רבי שמעון בן לקיש: אל תיקרי רקתך אלא ריקתיך, שאפילו ריקנין שבך מליאין מצות כרמון - על אחת כמה וכמה. אלא הא דכתיב עברי בעמק הבכא - ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו, בר מישראל שבא על הגויה דמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה".

העובדה שאין אש של גיהנם שולטת ברשעים היא הוכחה שעדין נשאר בהם איזה זיק יהודי שיכול לפוח ללהבה של תשובה ומעשים טובים, ולכן אברהם אבינו יושב בפתחה של גיהנם ומוציא את 5 כל מי שיש אות ברית בבשרו 6 .

התשובה לבן החכם
עתה צריך להבין מה עומק שאלת הבן החכם, וכיצד התשובה בתורה, עונה לו על שאלתו?

נראה שהחכם למד את כל העדות והחוקים והמשפטים, אלא שהוא רוצה להבין את טעמם. ועל זה עונה התורה "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ". מה משמעות הדברים? הנה המשנה אומרת (פסחים דף קטז עמוד ב)
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים' ".

והגמ' מוסיפה שם
"אמר רבא: צריך שיאמר ואותנו הוציא משם".

מה הוסיף רבא על המשנה? נראה שהוסיף שלא די להבין שיציאת מצרים היא העילה לכל הגאולות, אלא שאותנו ממש הוציא משם. ולפי זה התשובה לבן החכם היא שטעם המצוות הוא בחוויה האישית שלו בהם. ואדם חייב לראות את עצמו כאילו אותו הוציא ה' ממצרים, ואם ירגיש את זה ירגיש גם את טעם המצוות, ונראה שבעל ההגדה רמז לכך באומרו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" כדי שישאר טעם המצה בפיו, או במילים אחרות שתכלית כל העבודה הזאת לכם הוא שירגיש את "טעם המצוות".

והנה תלמוד ירושלמי (פסחים פרק י דף לז טור ד /ה"ד) מוחלפות התשובות לבן החכם ולבן התם. "תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאל. בן חכם מהו אומר? מה העדות והחקים והמשפטי' אשר צוה יי' אלקינו אותנו? אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים מבית עבדים. בן רשע מהו אומר? מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו: בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם. טיפש מהו אומר: מה זאת? אף את למדו הילכות הפסח, שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. בן שאינו יודע לשאל את פתח לו תחילה".

נראה שזה מלמד על כך שיש בחינות שונות של חכם. יש שמבקש להעמיק בהלכה ואז יש ללמדו כהלכות הפסח, ויש שרוצה להעמיק במחשבת החג אז יש לומר לו "בחוזק יד הוציאנו וגו'", וכן הבן התם יכול להיות התמים עם ה' שרוצה לשמוע דברי אמונה "בחוק יד הוציאנו ה' ממצרים", או מי שצריך ללמדו הלכה פסוקה שידע מה לעשות שאז יש ללמדו כהלכות הפסח, ונמצא כל אחד לפי דרגתו ואישיותו ראוי לקבל תשובה מתאימה לו בפסח. ואף הרשע השאיפה היא לקרבו לתורה ולהוכיח "כי לא תשכח מפי זרעו".


^ 1 ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רמא "דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה וכיצד אמרו שירה כגדול המקרא את ההלל והן עונין אחריו ראשי פרקים, משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לה' וכו' ".
^ 2 ילקוט שמעוני תורה (פרשת כי-תבא רמז תתקמ) "אמר רבה ש"מ לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין".
^ 3 רש"י במדבר פרק טו פסוק מא "אני ה' אלקיכם - דבר אחר: למה נאמר יציאת מצרים? אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לשאינה של בכור, אני הוא עתיד להבחין ולהפרע מן התולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא".
^ 4 פירש רש"י "אלו תלמידי חכמים - ששימשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם, זה בזו וזה בזו, שאין הכל בקיאין בשוין. שנאיכם אלו בעלי משנה - ששונאין בעלי תלמוד, לפי שבעלי תלמוד אומרים על בעלי משנה שהן מבלי עולם, כדאמרינן במסכת סוטה (כב, א): התנאים מבלי עולם, שמורים הלכה מתוך משנתם. מנדיכם אלו עמי הארץ - שתלמידי חכמים שנואין ומתועבין להן כנדה. שמא תאמר אבד סברם - של אלו - שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהם אומרים, אבל אין הדבר כן. תלמוד לומר ונראה בשמחתכם - ולא נאמר ואראה בשמחתכם, כך אמר הנביא: אני ואחיכם שונאיכם ומנדיכם - כולנו נראה בשמחתכם.
והם יבושו - אותם שהם נכרים, שאינם ממנו ואינן נקראין על שם ישראל - יבושו וישראל ישמחו.
^ 5 ולפי זה אפשר להסביר את רש"י מסכת שבת דף קל עמוד א שש אנכי על אמרתך - אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות, והיא מילה, שישראל עושין וששים עליה, דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין ומזוזה וציצית - דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ, אבל זו מעיד עליהם לעולם, כדאמרינן במנחות (מג, ב) בדוד, שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער, אמר: אוי לי שאני ערום מכל מצות, כיון שנסתכל במילה - נתיישבה דעתו. היינו שאפילו מי שערום מכל המצוות אבל אם נשאר בו רק אות הברית כבר יש תקוה שהניצוץ היהודי נשאר בו.
^ 6 ועיין עוד בגמ' חגיגה (דף כז עמוד א) מחלוקת רבי אבהו ור"ל: אם ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם או פושעי ישראל "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא - הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב הלוא כה דברי כאש נאם ה' - על אחת כמה וכמה. אמר ריש לקיש: אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון, דכתיב כפלח הרמון רקתך, אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך - על אחת כמה וכמה".


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il