"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ו, כג)

חז"ל אומרים 1 וז"ל "תניא אידך כה תברכו בקול רם או אינו אלא בלחש ת''ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו", ישנה מחלוקת בין בית הלוי לחזון איש, האם דין שומע כעונה נאמר גם לגבי ברכת כהנים: לדעת בית הלוי לא יועיל אם כהן אחר יאמר את ברכת הכהנים ושאר הכהנים ישמעו, לפי שחז"ל למדו מן הפסוק שלפנינו שברכת כהנים צריכה להיאמר בקול רם, ולגבי קול רם לא מועיל שומע כעונה, שהרי "ענייתם" של הכהנים השומעים אינה נשמעת לעם השומעים, לעומת זאת החזון איש סובר שגדר "שומע כעונה" הוא ממש התאחדות השומע והעונה, זה בדיבור וזה בשמיעה, על כן לדעתו הכהנים השומעים, יוצאים ידי חובת ברכת כהנים כשהיא נאמרת בקול רם מפי אחד הכהנים. אמנם לא נחלקו אלא לענין ברכה, אך הכל מודים כי על הכהנים מוטל לשאת את כפיהם, וקשה מדוע לגבי נשיאת כפיים כל הכהנים צריכים לשאת את כפיהם, ואילו לגבי קידוש, כאשר אחד מן המסובין מוציא את שאר המסובין ידי חובת קידוש, די בכך שהמקדש אוחז את הכוס בידו ובזה יוצאים השאר מדין שומע כעונה, על אף שלא קידשו בפועל על הכוס?
וי"ל שבנשיאת כפיים החיוב הוא על הכהן המברך שישא כפיו, דהיינו החיוב חל על הגברא, ולעומת זאת בקידוש החיוב שברכת הקידוש תהיה על הכוס, דהיינו החיוב על הברכה, ולפי זה מובן – שבשומע קידוש מאחר – יצא ידי חובתו ונחשב ששמע ברכה כדינה אע"פ דלא החזיק בכוס, כיוון שהברכה ששמע נאמרה על כוס, לא כן בנשיאת כפיים, שאמנם הכהן השומע יוצא מדין שומע כעונה בברכה, אך את החיוב המוטל עליו לשאת את כפיו אינו יכול לקיים במה שיוצא ידי חובתו ע"י חבירו.

---