איסור חדש הוא איסור לאכול מהתבואה החדשה שהשרישה לאחר ט"ז בניסן, ועד שיגיע ט"ז בניסן בשנה הבאה, ובזמן שבית המקדש קיים עד הקרבת קרבן העומר ביום זה.

המשנה והגמרא (קידושין לז, א) פירטו את המצוות התלוית בארץ. במשנה מובאת מחלוקת תנאים האם מצוות חדש היא מצווה התלויה בארץ, והאם חדש מותר בחוץ לארץ או אסור.

הגמרא הסבירה שנאמר לגבי חדש 'ממושבתיכם', ויש מקום לפרש זאת בכך שמצווה זו נוהגת רק בארץ, אך יש מקום לפרש שמצווה זו נוהגת 'בכל המושבות', אך מתחילה לנהוג רק לאחר שבני ישראל התיישבו בארץ.

הרי"ף (טו, א) פסק כרבי אליעזר שחדש אסור בכל מקום וגם בחו"ל, מכיון שסתם משנה (ערלה ג, ט) שחדש אסור בכל מקום. וכן פסק הרמב"ם (מאכלות אסורות י, ב). אמנם האור זרוע (סימן שכח) כתב שמנהגם היה לקנות תבואה מהגוים מבלי לחשוש לאיסור חדש כלל, ותמה על כך: שהרי אם חדש אסור מן התורה, אם כן איך הם קונים תבואה, אפילו אם היא רק ספק חדש? לכן כתב האור זרוע שלדעתו ההלכה היא שחדש אסור בחו"ל רק מדרבנן, וזאת מכיון שאמנם הלכה היא כסתם משנה, אך במסכת מנחות (דף פג) ישנה סתם משנה הקובעת שעומר יכול לבא רק מתבואת הארץ, ומשמע מהגמרא שם שמשנה זו היא כדעה שאין דין חדש בחו"ל, ועומר יכול לבא רק ממקומות שאותם הוא מתיר באכילה, ואם כן עולה מהמשנה שחדש אינו אסור בחו"ל.

תרומת הדשן (קצא) נדרש לשאלה באופן שהיו באותה שנה שלגים גדולים וברור שרוב התבואה שמגיעה מהשנה היא תבואה חדשה, האם ניתן לאוכלה או לא? הוא כותב שדברי אור זרוע נאמרו רק ליישב את מנהג העולם. ולכן יש לסמוך עליהם לעניין מחאה באנשים, שבמקרה שקשה להמנע מלאכול, אין למחות בהם מלאכול. אך, לדעתו אנשים יראי שמיים צריכים להמנע מלאכול חדש, אלא אם כן יש שני ספיקות: ספק אם זו תבואה ישנה, שכבר הייתה קיימת לפני ט"ז בניסן; וגם אם זו לא תבואה ישנה, ספק אם השיבולים השתרשו לפני פסח, שגם אז היא מותרת באכילה. לפי זה, ברוב השנים התבואה צומחת מוקדם כי השלגים מפשירים מוקדם, ולכן התבואה מותרת. אך לא בשנים שבהן השלגים מפשירים מאוחר, וגם התבואה מאחרת לגדול. בדומה לדבריו כתב גם הרא"ש (שו"ת ב, א) שאמנם צריך להחמיר, אך אין להעיר לאנשים שאינם מחמירים בדין חדש. הרא"ש (שו"ת ב, א) גם הביא דעת מהר"ם בן ברוך שחדש נוהג מדרבנן בחו"ל ונוהג רק בחו"ל הסמוך לארץ ישראל, אך כותב שדבריו וראיותיו אין בהם ממש.

רמ"א (רצג, ג) פסק כדבריהם שכאשר יש ספק אולי התבואה היא מלפני פסח, התבואה מותרת מהדין, וכאשר אין אפשרות כזו, יש להחמיר אך אין למחות במקילים.

אמנם, ב"ח (א) כתב שיש להתיר משום שאף שחדש נוהג בחו"ל מדרבנן, אינו נוהג בתבואה שגדלה אצל גוים. ט"ז (ג) לא הסכים עם דברי ב"ח, וכיון שבימינו אוכלים גם אנשים יראים וגדולים חדש בחו"ל יש לומר שגם הראשונים שפסקו הלכה כסתם משנה שחדש אסור בחו"ל אין זה ברור כיון שאולי מסכת ערלה נשנתה לפני מסכת קידושין, ואם כן אין הלכה סתם משנה ('סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם'), ולכן בגלל שיש בדבר ספק, והיו צריכים הקילו. והראשונים שהחמירו היו חיים בארצות חמות שבהן לא היתה בעיית חדש כיון שרוב התבואה היתה צומחת לפני הפסח, והיו אוכלים אותה אחר הפסח.

גר"א (יור"ד רצג, ב) חלק על כל ההיתרים הללו, וכתב שהם טעות, וכמו כן כתב שהלכה היא כמו מה שמבואר בגמרא (מנחות סח, ב) מאחרוני האמוראים שסברו שחדש נוהג מדאורייתא בחוץ לארץ, לכן לדעתו יש להחמיר בזה. ומשנה ברורה (תפט, מה) כתב ש'בעל נפש לא יסמוך על היתרים הללו, ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו'. אך בערוך השלחן (יורה דעה רצג) האריך בראיות נוספות שחדש אסור בחו"ל רק מדרבנן, וגם לא אסור בקרקע גוי.

בתשובת במראה הבזק (חלק ה, סימן עג) המליצו לשליחים המגיעים לכמה שנים לחו"ל שלא להחמיר על עצמם, וזאת על מנת שלא להראות כמתנשאים, ובסופו של דבר החומרא תבוא לידי קולא, שלא יוכלו לעשות את שליחותם כיאות.

סיכום: ראשונים רבים פסקו להלכה שאיסור חדש בחו"ל הוא איסור דאורייתא, אך היו שהקילו באיסור זה, בגלל שסברו שהאיסור מדרבנן. בפועל בחו"ל רוב האנשים נוהגים להקל מטעמים שונים, וכפי שמופיע בכל הפוסקים.