זה כבר נוהל קבוע במשרד החוץ. כל דיפלומט, שגריר או ראש-ממשלה זר שנוחת בארץ, מובל אוטומטית לסיור מטלטל וסוחט דמעות ב"יד ושם". רק לאחר שיחווה במו עיניו בזוועות שעשו לנו הנאצים, נתחיל לדבר איתו תכל'ס ולהציג לפניו את שאר המדינה שלנו.
לוח השנה גם כן לא עומד מנגד והוא מעניק לנו בקושי שבוע הפרש בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום העצמאות.
מה הקשר בין שני הימים הללו?
בעיני רוב האנשים התשובה ברורה. יש זיקה עמוקה של תלות בין הצמד הזה. קשר של סיבה ותוצאה.
לא נוח לנו לבטא את זה בקול אבל השואה היא בעצם 'הצידוק והסיבה לקיומה של מדינת ישראל'. האסון הנוראי בו נספה שליש מהעם היהודי באכזריות איומה המחיש לעולם כולו את הצורך הקריטי בהקמת מקלט בטוח עבורנו בדמותה של מדינת ישראל.
על אף שזו התפיסה העולה מרוב הדוברים הרשמיים שלנו בעולם, יש בה טעות ברמה המהותית, ונזק הרסני לעמדתנו, ברמה המעשית.
ראשית, השואה האיומה אכן קרתה, אך היא לא הייתה חייבת לקרות. הקמת מדינת ישראל, לעומת זאת, היא אירוע שהיה חייב להתרחש. האנושות וההיסטוריה חיכו לו אלפיים שנה בכיליון עיניים, גם אם אינם יודעים זאת. עם השואה או בלעדיה זה היה קורה, גם אם זה היו נדרשים עוד כמה עשרות או אפילו מאות שנים. הירידה של עם ישראל מעל במת ההיסטוריה היא תקלה מקרית ("מפני חטאינו גלינו מארצנו") שהתארכה זמן רב מהמצופה, אבל התוכנית האלוקית ביחס לעם הנבחר מעולם לא השתנתה. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג,כא). יש לנו שליחות וייעוד בעולם, והם יכולים להתממש רק באמצעות ממלכה ריבונית שחיה בדרך ה' ומהווה מודל עולמי לחיים של אמת ומוסר. "אור לגויים". במשפט אחד נאמר זאת כך: ייתכן שירד מחר גשם וייתכן גם שלא. מה שבטוח הוא שהשמש תזרח. זהו חוק-מציאות שלא ניתן לשינוי.
שנית, ברמה המעשית, הניסיון 'לעשות לעולם מצפון' ולייבב ש"אנחנו-חייבים-מדינה-אחרת-תראו-מה-עושים-לנו", הוא טעות חמורה שנידונה לכישלון. כי אם בתחרות 'התמסכנות' עסקינן, הרי שהפלשתינאים עוקפים אותנו בסיבוב. הם פיתחו קריירה ענפה בתחום, וזוכים כל שנה מחדש במדליית הזהב העולמית של הקורבן האולטימטיבי. מה גם שהם אינם בוחלים בשום שקר או מניפולציה להמחשת עליבותם ומסכנותם. השאלה המרתקת 'האם ייתכן שהם עצמם האשמים במצבם הגרוע?!' פחות חשובה, כל עוד מבחינת הנראות החיצונית – מדינת ישראל היא יפהפייה פורחת ומשגשגת ששולחת לוויינים לחלל, והישות הפלשתינאית היא מכוערת ועניה ושקועה עמוק בביוב ובחולי.
חייבת לבוא מהפכה בתפיסה שתוביל למהפכה בהסברה. עד היום העולם שמע מאיתנו את המנטרה ש'מגיעה לנו מדינה כי אנחנו מסכנים' ו'לא מסוגלים לסבול יותר מאנטישמיות ורדיפות'.
אלא שהטיעון הזה לא מחזיק עוד מים. אם כבר הוא תומך דווקא בטענה הפלשתינאית שגם להם מגיעה מדינה, כי הם כבושים ואומללים עוד יותר מאתנו.
הגיע הזמן שנאמר בקול חד וצלול: אנחנו לא נמצאים כאן כי אנחנו מסכנים אלא כי אנחנו צודקים.
איננו פונים לעולם בבקשה שירחמו עלינו וישליכו לנו איזו עצם נדל"נית במזרח התיכון, אלא אנו תובעים מהם את הזכות היסודית שמגיעה לנו בנחלת אבותינו.
לא כבשנו, פשוט חזרנו הביתה.
ולסיום, הצעה קטנה למשרד החוץ. מה דעתכם שבמקום לסחוב את כל השגרירים ליד-ושם, תסיעו אותם לביקור היסטורי מרגש במערת המכפלה? קחו אותם למקום בו הלך אברהם, גר יצחק וחלם יעקב, כשהם שומעים את ההבטחה האלוקית "לזרעך נתתי את הארץ הזו"?
האם יש סיכוי שאם אנחנו נאזור אומץ לומר בקול את האמת הזו, גם העולם ישתכנע?