בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • גזל ונזיקין
לחץ להקדשת שיעור זה

שבר חלון במהלך הנקיון

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

אייר תשע"ו
17 דק' קריאה
המקרה
בחור נמרץ ראה מודעה שבעלת בית מחפשת עובד לניקוי חלונות לקראת חג הפסח. הוא התקשר, סיכמו על מחיר לשעה וניגש למלאכה. בעלת הבית הראתה לו כיצד להוציא את החלונות הצבעוניים המאובקים מאוד, ולנקותם היטיב בזהירות רבה, להניחם לייבוש ולהשיבם למסילה כבתחילה.
הבחור עשה מלאכתו נאמנה ובזהירות לאורך כמה שעות, הניח את החלונות לייבוש כפי שהתבקש, אך לרוע המזל, לאחר זמן מה, החלונות שנשענו אחד על השני החליקו ונשברו.
טענת בעלת הבית: לאורך כל השנים היא עשתה את המלאכה לבדה, וכעת ביקשה להקל מעליה את המלאכה הקשה, וחיפשה עובד לניקוי חלונות אלו בלבד. כעת נשברו החלונות, ולשווא שכרה את שירותיו, ובוודאי שלא תשלם לו על השעות שניקה לפי בקשתה, אלא אף הוא חייב לשלם את תיקון החלונות הצבעוניים, תביעה ממונית לא זולה. בעלת הבית הוסיפה לטעון: 'וכי אם מלצר ישבור צלחות, לא ישלם על ששבר'.
טענת העובד:עבדתי לפי הנחיות בעלת הבית, מחוסר מקום הנחתי את החלונות כשאחד נשען על השני, ווידאתי שהחלונות עומדים באופן יציב, לא היתה שם רוח חריגה, ופעלתי באופן סביר. כיון שלא פשעתי במלאכתי, אינני מחוייב לשלם את הנזק שארע לחלונות, ואף אני זכאי לשכרי המלא, של השעות שעבדתי כפי שסוכם בתחילה.

תשובה
הבחור ישלם שליש מעלות החלונות, ולא יקבל שכר על עבודתו, כיון שלא נהנתה בעלת הבית מעבודתו.
הבחור שעבד אומנם לא פשע במלאכתו, אך מן הדין הוא חייב על מעשה הנזק שארע מחמתו, שכן 'אדם מועד לעולם', והחלונות נזקו בשל מעשיו, ואין כאן טענת אונס'. ומשורת הדין הינו חייב לשלם על החלונות ואינו זכאי לשכר עבודתו, מאחר שפשע במלאכתו והבעלים לא נהנו ממעשיו.
אך ישנה תקנת חכמים שמגינה על העובדים כשארע נזק שלא במכוון. התקנה פטרה אותם מלשלם, וישנם מצבים שאף דרשו מהמעסיק לשלם לעובד שכר מלאכתו, לפנים משורת הדין. אלא שהעובד נדרש להוכיח את גירסתו שלא פשע, ולשם כך מחוייב שבועה. וכיון שלא נשבעים האידנא, אם בעלת הבית אינה מכירה בגירסתו, יאלץ הבחור לשלם שליש מעלות תיקון החלונות. אך אם בעלת הבית מקבלת את טענת החפות שלו מרשלנות, יש לבקש ממנה לנהוג עם הבחור שניקה אצלה את החלונות לפנים משורת הדין, מאחר ופעל בזהירות סבירה, ולא לתבוע ממנו לשלם על החלונות שנשברו במהלך הנקיון. מאידך, במקרה דנן, לא יוכל הבחור להוציא מבעלת הבית שכר על העבודה שלא נהנתה ממנה.
מטעם זה יש למעסיק לפטור את המלצר שנתקל ונפל לו המגש עם הכלים שעליו, אם לא היה במעשיו רשלנות, והיה המגש עמוס באופן סביר, ולא היתה הדרך דורשת תשומת לב מיוחדת.
נימוקי הדין
בעל מלאכה שקלקל
המשנה בב"ק בדף כו. אומרת: 'אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן'. ולכאורה על העובד מוטל לשלם על החלונות, הגם שהיה שוגג שכן 'אדם מועד לעולם'. ואכן, כך נראה מהמשנה בב"ק בדף צח: האומרת שאם אדם נתן לאומן לתקן חפץ והוא קלקל אותו, האומן חייב לשלם לו את דמי החפץ: 'נתן לאומנין לתקן וקלקלו - חייבין לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל - חייב לשלם. הבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים או שהזיקן - חייב לשלם'. וכן פסק השו"ע בסי' שפד סעי' ג וכן בסי' שו סעי' ב וברמ"א שם. ובאר בערוך שולחן בסי' שו סעי' ה שהחידוש הוא שאף שבעל הבית אמר לו לשבור הכותל, לא התכוון שישבור האבנים, והסותר חייב על שבירת האבנים.
חלוקה בין עובד בחינם או בשכר
הגמ' בב"ק בדף צט: בארה לפי דעת ר' יוחנן שאם מדובר על פועל בשכר – הרי שהוא חייב לעולם על הנזקים שנעשו מחמתו. אולם פועל בחינם – הרי שאם הוא אומן (מקצועי) הרי שהוא פטור 1 (על תקלה שנעשתה בשוגג) ואם הוא הדיוט הרי שהוא חייב.
לפי זה היה נכון אף במקרה שלנו לדון לכאורה, מכיוון שמדובר על פועל שקיבל שכר על מלאכתו, שיהיה חייב על הנזקים.
אלא שיש לדון בטעם הדין, מדוע פועל אומן שעשה בחינם, פטור על התקלה, הרי כפי שראינו 'אדם מועד לעולם' וחייב גם על תקלות בשוגג?
נחלקו רבותינו הראשונים בטעם הדבר:
א. התוס' שם ד"ה 'אימא' כתבו שהפועל אמנם חייב מדין אדם המזיק, אבל כיוון שהוא אומן הרי שהדבר נחשב כאונס ולכן פטור, ככל דין אונס כעין גניבה ואבידה.
ב. הרמב"ן בב"מ פב: בד"ה 'במלוה' סבור שאין הפועל חייב מדין אדם המזיק כלל. לדעתו 'אין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק'. ובטעם הדין יש לבאר שכיוון שהוא פעל ברשות אין זה נקרא כלל מעשה נזק 2 (ראה בדברי הרמב"ן בכתובות לד: 'האי דברשות קא נחית' ומחנה אפרים נזקי ממון סי' ד). והחיוב על הפועל בשכר הינו רק משום שבכך שנטל שכר קיבל על עצמו אחריות על נזקיו, וחיוב לשלם על שהזיק.
לפי שתי דיעות אלו יש לבאר מדוע פועל הדיוט שהזיק בחינם חייב, והרי לפי התוס' תקלה של פועל בשוגג נחשבת כאונס כעין גניבה ואבידה, ויש לפטור גם את הפועל בחינם. וגם לפי הרמב"ן יש לפטור את הפועל ההדיוט שכן פועל אינו נחשב כאדם המזיק, שכן פעל ברשות.
הסמ"ע בסי' שו ס"ק יג באר שכיון שהוא מומחה ועשה את שכל שהיה בידו לעשות, אינו רגיל לבוא מכשול זה לידו, אמרינן 'דמזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו', והנזק לא ארע בשל כשל במלאכתו של האומן. אומנם אם שחטו בשכר חייב 'דה"ל ליזהר טפי'. אך פועל הדיוט שאיננו בקיא במלאכתו, התקלה כנראה נבעה מחוסר מומחיות, ולכן הדבר נחשב כפשיעה. ומוטב היה לו היה נמנע מלעשותה אם יודע שייתכן שיארע קלקול, כפי שכתב רש"י שם.
במקרה דידן, אמנם לא נדרשת מומחיות גדולה, אך ברור היה לבעלת הבית שלא ניצב בפניה עובד מנוסה, והיה עליה לבחון את תפקודו במהלך העבודה, אם לא נוהג ברשלנות לפי אומד דעתה. ומאידך, יש לחייב את העובד בעלות נזקי מעשיו מתרי אנפי, שכן הינו הדיוט ואינו אומן, וגם נטל שכר – וחייב על אחריות נזקיו.
אונס גמור
לו היה נכון לראות את הנזק שארע מחמת אונס גמור, היה נכון לפטור את העובד מכל וכל. שכן הרמ"א בסי' שעח סעי א פטר באונס גמור, עפ"י התוס' בב"ק כז: בד"ה 'ושמואל' ובב"מ בדף פב: ד"ה 'וסבר' שמזיק התרבה להתחייב באונס כעין אבידה, שקרוב לפשיעה, אך אונס כעין גניבה פטור שכן קרוב לאונס. וראה ש"ך שם סק"ב שאף הסוברים לפטור באונס גמור, דווקא אם לא התכוון לנזק. אומנם הרמב"ן בב"מ שם ובשטמ"ק חייב אף בהכי, אך המהרש"ם ח"ד סי' כז סבר שיכול לומר קים לי ולהפטר.
אלא שלא התברר באופן ברור שיש כאן אונס גמור, ואף העובד לא טען שאנוס, אלא שלא נהג בפשיעה, ועל כן אין לפטור אותו מהאי טעמא.
פועל הוא שומר
השו"ע בסי' שו סעי' א פסק: 'כל האומנים שומרי שכר הם'. הב"ח שם והמחנה אפרים הלכות שומרים סי' מא כתבו שלא הסתלק המעסיק מבעלותו על החפץ המצוי בביתו, ואין העובד נחשב כשומר שלו כלל. הסמ"ע שם סק"א סבר שדין השו"ע נסב רק בקבלן שנהנה מכך שנתנה לו העבודה, או כשהשכיר קיבל את העבודה בביתו, אך פועל בבית המעסיק אינו מקבל שכר על הפעולה בלבד, ולא על שמירת החפץ, ולכן הוא נחשב שומר חינם, ופטור על נזקיו מלבד בפשיעתו. אך הש"ך שם סק"א סבר שאף העובד בבית המעסיק מוגדר כשומר שכר על החפץ שבידו והופקד אצלו לתיקון.
הפתחי תשובה בריש סי' שג דן לגבי משרת שמקבל שכר על מלאכתו, אם נחשב כשומר שכר על חפצי הבית. וכתב בשם המחנה אפרים שומרים סי' לא המהרש"ך שכיון ששכרו לא ניתן לו אלא על מלאכתו לא נחשב כשומר שכר על החפץ. נמצא שיש לדון אם הפקיד המעסיק את החפץ ביד העובד לתקנו, שבכך הש"ך סבר לחייבו כשומר שכר אף שבבית הבעלים הוא. לבין חפץ שהיה בבית הבעלים או שהשתמש בו העובד לצורך מלאכת הבעלים, כסכין, או פטיש שהשתמש לצורך עבודת הבעלים שלא יהא עליו כשומר שכר, ולא יתחייב עליו אם לא פשע במעשיו.
ברם הקצוה"ח בסי' רצא חייב את המשרת כשומר שכר, וסבר שהשכר שלו הינו גם על שמירת החפץ.
תקנת חכמים לפטור את הפועל על נזקיו
איתא בגמ' בסוף פרק השוכר את האומנים בב"מ בדף פג:: 'רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה דינא הכי. אמר ליה אין, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה, עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן, ולית לן מידי. אמר ליה, זיל הב אגרייהו. א"ל דינא הכי. אמר ליה, אין, וארחות צדיקים תשמור'. כן פסק הרמב"ם בהלכות שכירות פ"ג ה"ב: 'המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן, אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו לפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה'. הטור בסי' דש כתב: 'המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית, הוי פשיעה, וחייב אפילו אם הוא שומר חנם. מ"מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו, אם אין לו מה יאכל'. וכן פסק מרן השו"ע בסי' דש סעי' א: המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם, שאין זה אונס גדול, והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן. אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם, אין לך אדם שיעביר חבית לחברו, ולפיכך עשו בו שבירת החבית כמיתת הבהמה ושבירתה'.
השבות יעקב ח"ג סי' קעז כתב שתקנה זו לפטור את הפועל מנזקים נאמרה רק על העברת חביות, ולא בכל עבודות הפועל. הרי שאין תקנה גורפת וכוללת לכל עבודות שניזוקו במהלך מלאכת הפועל.
אולם הערוך השולחן בסי' שלא סעי' ז כתב: 'וכל היזק שעושה המשרת והמשרתת והפועל חייבים לשלם כשהיה בלי אונס דדינם כשומר שכר. ומ"מ מנהג בע"ב ישרים שלא לנכות להם הזיקות קטנים כשבירת צלוחיות וקערות וכדומה, אם לא שפשעו להדיא כמזידים ממש' (יש לעיין מה מוגדר היזקות קטנים, האם חלונות צבעוניים כלולים באומדנא שפוטרים את העובד שהזיקם, או שמא זהו נזק גדול). וכן סבר החוות יאיר בסי' קו שמשרתת פטורה מהנזקים שעשתה וישלמו לה את שכרה לפנים משורת הדין: 'ע"פ הדין הדין עמה כי דין השפחה כשומר שכר לחייב בגניבה ושבירת כלי ע"י תקלה... רק ע"צ המנהג רוב נשים אינם מקפידו' על דבר קטן'. כן נקט הג"ר יעקב אריאל בהערות על ספר חבל נחלתו ח"א עמ' יג: 'לענ"ד שמצינו הטבות דומות בימינו שאין באים על הפועלים בתביעות מצד הדין. כגון, פועל שהזיק בעבודתו לרכוש בעה"ב אינו משלם. לכל היותר יפטרוהו אם נזקו רב מתועלתו, אך תשלום נזיקין - מאן דכר שמיה?! ונראה שנוהגים כמו שדרש רב מרבב"ח בסוף פ' האומנין "למען תלך בדרך טובים". המעבידים מבינים שא"א להטיל את כל האחריות רק על הפועלים, ולכן הם פוטרים אותם מחיובים מסוימים... ונלענ"ד שאע"פ שכל זה הוא רק לפנים משוה"ד, אולם הנוהג ההופך זאת לחיוב הוא נוהג טוב. וכמו שמצינו בכמה דברים שהפכו מלפנים משוה"ד לעיקר הדין, כגון כופין על מידת סדום, וכדו'. ובפרט בהל' פועלים מן הראוי שיתייחסו אל הפועלים בעין יפה. ואכן כל תנאי עבודתם של הפועלים השתנו לטובה, כולל פיצויים וכדו'. ואע"פ שיסודם הוא לפנים משוה"ד מנהג המדינה הופך אותם לדין וכך נאה וכך יאה'.
תקנה דומה לכך מצאנו בדברי הרמב"ם בהל' אישות פכ"א ה"ט: 'האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה. שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם'. אומנם הראב"ד חלק בטעם הפטור וסבר שפטורה משום דין שמירה בבעלים. הב"י באבה"ע סי' פ כתב שהרב המגיד דחה את טעמו של הראב"ד לפי שהאיש אינו שכור עם האשה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה. וכתב שהרשב"א בב"מ בדף צו: הסכים לדברי הרמב"ם, ושכן מבואר בירושלמי. וכן נראה שנקט הש"ך בסי' שב סק"א.
נתקל פטור
הגמ' בב"ק בדף קט הביאה דעת ת"ק שנתקל לאו פשוע הוא, וכן פסק השו"ע בסי' תיב סעי' ד: 'מי שהיה טעון כד, ונתקל ונשבר הכד והזיק אחרים בשעת נפילתו, פטור, דנתקל לאו פושע הוא'. אך במקום אחר פסק השו"ע בסי' שעח שנתקל הוא פושע וחייב לשלם נזק שלם, והוא כדעת ר' יהודה שם. ובישוב פסקי השו"ע סבר הערוך השולחן לבאר שנתקל לאו אונס גמור, ולכן אם נפל על הכלי חייב נזק שלם, אך אם פשע באדם בשעת הנפילה, אינו חייב, שכן הניזק היה גם כן צריך לשמור עצמו. ומחנה אפרים סבר שנתקל חייב על נזקים שעושה בידיו, ולא על כלים שהזיקו כתוצאה מהנפילה.
הטור סבר שפטור הסבל כשנתקל בעצמו אמור רק במקום מדרון, ולא בדרך ישרה, וכן נקט הסמ"ע בסי' דש סק"א. הש"ך שם סק"א חלק וסבר שאין לחלק בין מקום התקלה, כפשט השו"ע שלא חילק הטור, ואם נתקל בחפץ, יהא חייב בין במקום מדרון ומדריגות בין במקום מישורי. וראה ערוך השולחן בסי' דש סעי' ב-ה. וכן אם נשא משא כבד מנשיאת אדם יחיד, הוי פשיעה וחייב על שניזוק.
הנתיה"מ בס'י דש סק"א כתב שבמשא קל מאוד, יכול להזהר בנקל ולא נאמר פטור זה. הרי לן שלא נאמרה כאן תקנה כללית לפועלים ששברו במלאכתן, ויש לבחון בכל מקרה נזק שנעשה ע"י פועל, אם היה שם יסוד של פשיעה כל שהיא או תקלה שתיקנו לפטור אותו. וכן יש להוכיח מדין האומנים שיושבים על המחרישה כמבואר בשו"ע בסוסי' שט, שלא פטרו אותם אם היתה התרשלות במעשיהם. וכן לא אמרו לפטור את האומן שקלקל מדין התקנה, ללמדך, שתקנה זו לא נאמרה אלא במקום שארע הנזק ללא פשיעת הגורם האנושי.
נמצא שיש לדון בפרטי המקרים שבהם מלצר שבר את הכלים שבמגש שבידו. אם היה המגש עמוס יתר מכדי משאו, או שלא הניח את הכלים באופן סביר, יהיה חייב לשלם על הכלים שנשברו. וכן אם היה משאו קליל, ומחוסר תשומת לב נתקל יהא חייב לשלם. ברם, אם היה המגש עמוס באופן סביר, ונתקל בהליכתו, במקום שלא היה לו להזהר, יש למעסיק לנהוג לפנים משורת הדין ולא לחייב את המלצר לשלם על הכלים שניזוקו (ולדעת הערוך השולחן לא יחוייב על נזקים שיגרום לסועדים בעת שנפל המלצר, שגם לניזק היה להזהר. וצ"ע אם הסועד לא היה מודע כלל למעשה המלצר מאחרי גבו).
הפועל ישבע
העובד מחויב להשבע שאכן לא פשע, ונשבר החלון שלא כתוצאה מרשלנות ופשיעתו. שכן אם הוא כשומר, הוא חייב שבועת השומרים. ואף אם אינו שומר, פטרו את הפועל מדיני אדם המזיק רק שלא בפשיעה גמורה. וכן כתב הנתיה"מ בסוס"י שט סק"ו שעל הפועלים להשבע שלא פשעו במלאכתם בחרישה.

שכר הפועל
פועל שלא עשה מלאכתו – לא זכאי לשכרו
הגמ' בגיטין בדף נד: דנה לגבי סופר סת"ם שמודה שהכתיבה לא הייתה כראוי, שדבריו אינם מועילים לפסול את ספר התורה, אך נאמן על כך שמפסיד בהודאותו את שכרו: 'ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שלו לא כתבתים לשמן... אמר ליה, נאמן אתה להפסיד שכרך'. וכן הוא במקרה של הנהו שקולאי שמשורת הדין לא היו זכאים הסבלים לשכרן, ואדרבה רצה ליטול מהם גלימתן כפיצוי כספי על הנזק שהוסב לו.
כן מצאנו שסברה הגמ' בבא מציעא בדף נז: בדין שליחים שהובילו שקלי הקדש שבני העיר שלחו דרכם ונגנבו או אבדו: 'בנושא שכר עסקינן, ונשבעין ליטול שכרן... והא נגנבו או שאבדו קתני. ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב, והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי, אגרייהו מיהא לפסיד'. ובאר רש"י בד"ה 'אגרייהו מיהא לפסיד': 'שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה, ועל מנת כן היו נוטלין שכר, והרי לא השלימו מלאכתן'. כלומר, שכיון שלא השלימו את מלאכתן אינם זכאים לשכרם כלל. הריטב"א שם אף הצריך מהעובדים להשיב שכר אם קיבלו מכבר, בשל העובדה שלא זכאים לשכר זה: 'דהא להכי יהבו להו אגרא דליטרינהו מגניבה ואבידה וכיון דלא נטרינהו מגניבה ואבידה לית להו אגרא, ואפי' קבלוהו כבר, יש להם להחזירו. וכל שכן שאין נותנין להם שכרם עכשיו'.
[אמנם לגבי שכר שומר שכר ישנו דיון באחרונים אם זכאי לשכרו כשפשע ולא שמר, אך לא ארע שום נזק. בספר מצמיח ישועות לרבי מנחם מנדל ראוויצקי עמ' מב הביא בשם רעק"א וביד אליהו רוגלר פסקים קיד ובאמרי בינה אויירבאך ח"ד אמרי אליעזר דף כ. חקרו אם שכרו ניתן לו על מלאכת השמירה, או על אחריות שקיבל עצמו על גניבה ואבידה. יש שהוכיחו מלשון הגמ' בב"מ בדף צג.: 'להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא. ונהי דלאו פשיעה הוא, אונס נמי לא הוי'. הרי שעיקר השכר הוא על השמירה. ואם יתרשל משמירתו, לא יקבל שכר כלל, אף שלא ארע כל נזק. וכן לשון הרמב"ם בהלכות שכירות פ"ג ה"ט: 'שאין השומר נוטל שכר אלא לשמור שמירה מעולה'. כן עולה מתשובת הבית דוד לרבי דוד טעבלי סי' א שאם אבד שטר אחד מחבילת שטרות שקיבל לשמור, הפסיד שכר הכל, ולא אמרינן שיקבל שכר שמירת יתר השטרות. שכן פשע בשמירה כולה. לכן מאבטח שחרג מהנהלים במקום, לא זכאי לשכר הגם שלא ארע אירוע חריג.]
אולם אם הפועל עשה כנדרש, וארע אונס חיצוני וטרף את כל העבודה והזיקה, אין לפטור את הבעלים מלשלם את שכר עבודת שכירו. כן הביא הדרכי משה בסי' שלא סק"ד בשם רבנו ירוחם שאם בא גוי ונסך את היין, חייב לשלם לפועל את שכרו, אם לא יכל למונעו. וכן נפסק בשו"ע בסי' שג סעי' ט שאם השומר שכר טוען שנאנסה הבהמה שעליה הופקד, נשבע ומקבל שכרו. וכן נפסק בסי' שי סעי' א.
כלל גדול הביא הרמ"א בסי' שו סעי' ח בשם הרשב"א ח"א אלף נו הובא בב"י בסי' שלג לגבי שכר סופר ומגיה ששגה בעבודתו: 'אם הם טעיות שדרך הסופרים לטעות בכך אין הסופר חייב כלום. שאף על פי שהנותן מעות לכתוב לו ספר תורה על ספר תורה כשר הוא נותן, וכל שהוא חסר אות אחת אינו כשר. מ"מ טעיות הנמצאות בכתב שכיחי, ואין לך סופר שידקדק בכתיבתו כל כך שלא יטעה כלל. וכל כיוצא בזה מן הסתם אין דעת הבעלים להקפיד ואחולי מחליה... ומ"מ כל כיוצא בדברים הללו, תלויין במנהג המקומות'. נמצא שיש לצאת ולבדוק כל חריגה של עובד אם הינה מוכרת בתחום זה, ואם יש בה סטייה סבירה שנדרש מהבעלים למחול על כך, אף שלא שבע רצון מכך.
העובדה ניזוקה – אם זכאי לשכר
הגר"א פירש על הפסוק במשלי פ"ב פ"כ: 'למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור'. כי דרך הטובים למחול על הנזקים שגרמו להם, אך הצדיקים אף משלמים שכר לעובד שהזיק להם.
הסמ"ע כתב בסי' דש סק"ג שחכמים עשאוהו כמי שהזיק 'כמיתה ובאונס' ולא יאבד שכר מלאכתו על שעשה. אומנם עבודה שהופסקה מחמת אונס, פסידא דפועל, ולא מקבל שכר אלא על שעשה. ואם בעל הבית ידע מאפשרות הפסקה זו, חייב לשלם לפועל רק כפועל בטל על יתר הזמן ששכרו מלכתחילה. ויתכן, ואף שהדין ש'פועל קבלן' שנאנס, לא מקבל שכר כלל, כיון שבעל הבית לא נהנה ממלאכתו כלל, כאשר נאנס החפץ מחמת תקלת העובד, יש לחייב את הבעלים לשלם לעובד על הזמן שעשה, כמבואר בנתיה"מ בסי' שלה סק"ג כשנאנס החפץ. ומסתבר שיש לדון בכל מצב לגופו. לכן יש לשלם לעובד על השעות שעבד בהם, שכן ראו את הנזק כנעשה באונס, אך לא יקבל שכר על השעות שנשכר מלכתחילה ובשל האונס נמצא בטל מהם.
אך הט"ז בסי' דש סק"א חלק וסבר שפטור הבעלים מלשלם שכר הסבל שנתקל, דאם לא כן נמצא שתיקנו את זכויות הפועלים ולא הגנו על המעסיק, שכן מעתה לא ישמר ולא יזהר הסבל, שכן שכרו מובטח לו מכבר. וחששו שימנעו הפועלים מלעבוד, רק אם יאלצו לשלם על הנזקים ולא חששו שימנעו אם ימנעו מהם שכר בשל נזקים שיעשו ולא יהנה בעל הבית ממלאכתם. וראה ערוך השולחן שם סק"א שנקט כן: 'והסברא נותנת כן, דכיון דעשאוהו כשומר חנם למה יטול שכר, ובפשיעה גם בשומר חנם חייב'.
לסיכום: יש לנהוג לפנים משורת הדין עם עובד שלא חרג בהתנהלותו ולא פשע, והזיק את החפץ שלשמו הוזמן לעבודה, ולמחול לו על הנזק שארע, ולא לדרוש ממנו תשלום על כך. וזהו מציוי הנהגת לפנים משורת הדין ודרך טובים, כיון שלא ארע הנזק בשל רשלנות, יש לראות זאת כאילו ארע הנזק לי ולא להטיל על העובד לספוג את ממדי הנזק. כפי שבאר הערוך השולחן ודלא כשבות יעקב. אולם לא יוכל הבחור להוציא ממון ולגבות שכר, שכן בעלת הבית תטען קים לי כט"ז שפטרה מלשלם.
לכוף על לפנים משורת הדין
הרא"ש בב"מ פ"ב סי' ז הביא את הגמ' בב"מ בדף ל: שאין לכוף על לפנים משורת הדין, וכן פסק רבנו ירוחם מישרים נא ח"ד שאין לכוף על כך. אולם המרדכי בב"מ רמז רנז סבר עפ"י הגמ' בב"מ בדף כד: שכתבה לשון חובה על דין לפנים משורת הדין שבי"ד כופה על כך, וכתב שכן פסקו הראב"ן והראבי"ה. הרמ"א בסי' יב סעי' ב הביא להלכה את שתי הדיעות: 'אין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי. ויש חולקים'.
השטמ"ק בב"ק בדף קטו הביא שיטת ר' יהונתן מלוניל שאין להכריח לאדם לעשות לפנים משורת הדין. וכן הוא בשטמ"ק בב"מ בדף כד: בשם הריטב"א, כן הביא בהג' ברוך טעם בסי' רנט סעי' ה. כן הביא הפתחי תשובה בסי' יב סק"ו משו"ת שב יעקב שאין רשות ח"ו לכוף על לפנים משורת הדין, ושלא כדת ולא כדין הוא. ואתי שפיר לפי לשון היד רמה בב"ב בדף ה. שלפנים משורת הדין הוי מידת חסידות, ואינו חיוב גמור מדינא.
בספר שמע יעקב לרבי יעקב אלגאזי אבי המהרי"ט בדף צג. באר שיסוד מחלוקתם תליא בשאלה אם לפנים משורת הדין הוי מצווה לשמוע לחכמים ולכן אין יכולת לכוף על כך, וכן סבר הרא"ש ור' ירוחם. ואילו המרדכי הבין כי יסוד דין זה מבוסס על דין גמור ולכן ניתן לכוף על כך. והגר"א בסי' יב סק"ט באר שנחלקו אם ניתן ללמוד מכך שכופים בדין מצרנות ושומא על יתר הדינים שנאמר בהם לפנים משורת הדין, או שנאמרה הלכה מיוחדת בדינים אלו.
הב"ח כתב שבמקום שהנפסד עני, כן כופין והביא שכן עמא דבר וכן נוהגים כל בתי דין בישראל לכוף לעשיר. וכן נראה שסברו הש"ך סק"ח (וכן בסי' רנט סק"ג שכופין לעשיר) והרעק"א. וכן כתב בשו"ת בית שלמה בסי' קח שדברי ב"ח אלו הינם כתורה מסיני בפרט לת"ח ויר"ש. ואילו הפת"ש בסי' יב סק"ו הביא תשובת השב יעקב שאין לכוף על סמך דברי הב"ח כיון שהוא דיבר לכוף עשיר בלבד, ויכול המוחזק לומר קים לי. וגם לא התבאר מהרמ"א שסבר כשיטה זו. אך סיים הפת"ש שיתכן ויודה השב יעקב שרק בשוטים מנע מלכוף אף מודה הוא שיש לכוף בדברים. באבן האזל בהל' שכירות פ"י סבר שציבור נחשב כעשיר ויש לכוף אותו.
מחלוקת האחרונים במה כופין
בשו"ת צמח צדק סי' פט סבר שהדיעה הראשונה שלא כופין התכוונה שלא כופין בשוטים, אך במילי וודאי כופין לכו"ע (ודלא כב"ח שסבר שרק בעשיר כופין), ולדעת המרדכי אף כופה בשוטים. וכ"כ החת"ס ביו"ד סי' רלט שמחלוקתם אם כופין בשמתא ובנידוי, אך לכו"ע כופהו בדברים.
התומים בסי' יב סק"ד והחכמת שלמה סברו שהכפייה האמורה כאן אינה בשוטים, אלא בדברים, ובכך גם הרא"ש מסכים שניתן לכוף, ונמצא שאין מחלוקת כלל. הרי שהבינו שאף לשיטה הראשונה יש לכוף בדברים. אומנם המאזנים למשפט סבר שאין לכוף בדברים, אלא רק לת"ח.
לכן בוודאי יש לדיין להורות כן לבעלים ולבקש ממנו למחול לעובד על נזקי החלונות במקום שנוהגת תקנה זו. וכן מצאנו שכתב בשו"ת אגר"מ חו"מ ח"א סי' כט שיש לנהוג כן עם מורים ששבתו אף שלא כדין. אך לא נאמר שם דין כפייה על דין זה.




^ 1.אמנם שיטת הרשב"א שאומן גדול כדניכו ואיסר פטור אפי שגבה שכר, מכח סברת שמזלייהו גרם, וכן פסק המהרש"ל. והש"ך בסי' שו ס"ק יא הביא דעת המהר"י ן' לב שמכח זאת פסק שלא מפקינן ממונא.
^ 2. העושים ברשות שהזיקו
מצאנו כמה דוגמאות של העוסקים במלאכתם כדין, שיצא נזק תחת ידיהם, ופטרו אותם מפיצוי ותשלום על שהזיקו. המשותף להם, שהם נדרשו לעשות מעשה על גבול הנזק ולהשמר ממנו, ולא חייבו אותם אם חרגו שלא במכוון כפי שנראה להלן, למעט פועל שהזיק שלא היה אמור להגיע כלל למעשה הנזק, ולכן אין מקום לפטור אותו, אא"כ היה אומן ומומחה גדול ובחינם.
איתא במשנה במסכת מידות פ"א מ"ב: 'איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו והם אומרים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים שישן לו על משמרו'.
המשנה במסכת מכות בדף ח. אמרה: 'אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח ב"ד' שפטורים אם הזיקו בהכאתם, אם לא הכו יותר מן הדין. ובארה גמ' בטעם דינו של אבא שאול שפטורים, משום שעוסקים במצוה. וכ"כ בתוספתא בבא קמא פ"ו הי"ז: 'שליח בית דין שהכה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. רופא אומן שריפה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים'.
בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' פ"ב באר ביסוד דין זה: 'ולכאורה הוה משמע דפטור שוגג ברופא אומן ובמחתך העובר הוי מפני תקון העולם... ומן הדין חייבין אפי' בשוגג דקי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד... אלא שפטרו שוגג מפני תקון העולם לרופא אומן ועושה ברשות ב"ד, שאם לא נפטרנו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאת, וכבר נתנה התורה רשות לרופא לרפאת... והיינו כשהזיק בשוגג".
הרמב"ן בתורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה הובא בב"י יו"ד סי' שלו באר את טעם הפטור של רופא אומן: 'שמא יאמר הרופא, מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות. וקשיא לי הא דתניא בתוספתא רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה, אלמא עונש שוגג יש בדבר. ויש לומר הכי, הרופא כדיין מצווה לדון, ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, כדאמרינן שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם בדבר המשפט, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים בו, ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור, אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד שישלם הנזק ויגלה על המיתה, הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים... ומ"מ בלא הודע שלו, אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי, בין מדיני אדם בין מעונש שמים, והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל'. נראה מדברי הרמב"ן שסבר שגלות באה לכפר חיובו לשמים.
האור שמח הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ה ה"ו חלק על הבנה זו, שכן הראה שבברייתא בפ"ו הפוטרת בנזיקין בדיני אדם ומחיבת בדיני שמים לא הזכירה את דין אב ורב שהיכו, ואילו הברייתא בפ"ט שפטרה בחבלה מכל וכל מנתה גם את דין האב והרב שהיכו, וכתב: "והך דפ"ט מיירי לענין ד' דברים דפטור כיון שהוא כשוגג ולא כנתכוין להזיק, לכן אף האב פטור שהכהו ללמוד ופטורים לגמרי. והך דפ"ו מיירי בנזק, דחייבין בדיני שמים ואב ורבו חייבים לגמרי גם בדיני אדם. אבל רופא אומן ומחתך עובר ושליח בי"ד פטורים בדיני אדם... דחשיב כולהו דשוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם. אבל מדינא חייבין ככל שוגג בנזיקין, ואף ברשות דמצוה חייב גם בנזקי ממון שלהם, דלא קיי"ל כר' יהודה דפוטר בנר חנוכה, ומכש"כ בנזקי גופו דאדם מועד לעולם ואינו דומה לטעה ודן הדין, ובתורת האדם השוה אותן. וכ"ז תמוה'. הרי שסבר האו"ש שדין אב ורב שהכו לפטור הינו רק רק במיתה ובחבלה, אבל בנזיקין חייבים.
הפתחי תשובה בסי' תכד סק"ד הביא מחלוקת אחרונים בדבר. בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קמ בעניין מלמד שהכה בשביל למודו וחבל בו סבר שפשוט דפטור, שכן עשה ברשות ומצווה ורק משום מגדר מילתא קנס את המלמד שהיכה. אך בקרית חנה סי' כב סבר שפטור העושה ברשות הינו רק לענין פטור מגלות אבל לא לענין פטור מתשלומים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il