בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה
סיכום תמציתי של הגמרא

פסחים בצורה קלה- פרק ו'

undefined

הרב מאור צוברי

13 דק' קריאה
פרק אלו דברים
משנה "אלו דברים... דוחה את השבת".
דף סו
מעשה – הלכה זו נתעלמה מבני בתירא [שהיו נשיאים], פעם אחד חל י"ד להיות בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה שבת או לאו, ושאלו האם יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת או לאו? ואמרו להם, שיש את הלל הבבלי ששימש אז שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון והוא בטח ידע, ובאו ושאלו אותו, ואמר להם "וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת", אמרו לו "מנין לך"? אמר להם "נאמר "מוֹעֲדוֹ" בפסח ונאמר "מוֹעֲדוֹ" בתמיד – מה בתמיד דוחה את השבת, אף בפסח דוחה את השבת, ועוד ק"ו הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מיד אחרי שענה להם, הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח, התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן "מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ". שאלו אותו "רבי שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו?" אמר להן "הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להן לישראל שאם אין נביאים הן בני נביאים הן", למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר "כך מקובלני מפי שמעיה ו אבטליון" .
• ותמיד גופיה דוחה את השבת שכתוב "עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד" – מכלל עולה דתמיד קרבה בשבת.
" ועוד ק"ו, ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת " – איכא למיפרך שכן תדיר וכליל, ואת הק"ו אמר להו ברישא ופרכוה (כנזכר לעיל) והדר אמר להו ג"ש.
" למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו, גדי תוחב לו בין קרניו " – מדובר, שזה נעשה כמו שהלל עשה דתניא "אמרו עליו על הלל מימיו לא מעל אדם בעולתו, אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה פסח בשבת" (ואין בעיה של הקדש בשבת, כיון שזה חובות שקבוע להם זמן, דאמר ר' יוחנן – מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט) והכא זה מחמר לאחר יד, והיינו דקא בעי מיניה: דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו לעקרו כלאחר יד במקום מצווה מאי? אמר להן "הניחו להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן".
• אמרות מאת החכמים על המידות:
רב – כל המתייהר, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת הימנו מהלל. אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת הימנו מדבורה.
ר"ל – כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת הימנו ממשה. אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת הימנו מאלישע.
רבי מני בר פטיש – כל שכועס – אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים – מורידין אותו מנין? מאליאב שנאמר "וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ" וכי אזיל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב "בָּזֶה לֹא בָחַר ד'" ובאליאב כתיב "וַיֹּאמֶר ד' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ" – מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא.
דף סז
תמיד ופסח דדחו טומאה מנין? אמרי כי היכי דיליף פסח מתמיד לענין שבת, הכי נמי יליף תמיד מפסח לענין טומאה, ופסח גופיה מנלן?
ר' יוחנן – "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ" – איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחה לפסח שני אלא עבדי בטומאה. אביי – אין לומר שציבור לא עבדי כלל, דא"כ נכתוב רחמנא "אִישׁ אִישׁ", "כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ" למה לי? אלא ה"ק איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחה לפסח שני אלא עבדי בטומאה, וכי עבדי ציבור בטומאה בטמא מת אבל שאר טומאות לא עבדי.
ר"ש בן לקיש – "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" – יאמר טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין, ואני אומר אם טמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין לא כל שכן אלא יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין ואיזה זה? פסח הבא בטומאה.
• למסקנה ישנה מחלוקת תנאים, אם מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור ממלקות שהכתוב נתקו לעשה "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" או שחייב והפסוק נצרך ליתן מחנה שלישית:
• דתניא – "בָּדָד יֵשֵׁב" – לבדו ישב שלא יהיו טמאין אחרים יושבין עמו, יכול יהיו זבין וטמאי מתים משתלחין למחנה אחת ת"ל "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם" ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי ר' יהודה (לשיטתו הפסוק לא מנותק לעשה, ולכן לוקין). ר"ש – אינו צריך, הרי הוא אומר "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" – יאמר טמאי מת ואל יאמר טמאי זב, ואני אומר טמאי מתים משתלחין זבין לא כ"ש שכתוב בפסוק "וְכֹל טָמֵא" (שנאמר בטמא מת) – לרבות טמא שרץ, וזב חמור מטמא שרץ, והחומרא שכן טומאה יוצאה עליו מגופו, ואין לומר שרץ חמור שכן מטמא באונס, דאמרי כי האי גוונא זב נמי טמויי מטמא באונס, כדרב הונא דאמר – ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס, למה נאמר זב? ליתן לו מחנה שניה, ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין, מצורעין לא כל שכן [שכתוב "וְכָל זָב" – לרבות בעל קרי, ומצורע חמור מבעל קרי, והחומרא שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המיטה, ואין לומר בעל קרי חמור יותר ממצורע שכן מטמא במשהו, משום דסבר כר' נתן שאמר – זב צריך כחתימת פי האמה (ולא הודו לו חכמים ) ואיתקיש בעל קרי לזב. ("כָּל צָרוּעַ" לא בא לרבות אלא נכתב אגב שכתוב "וְכָל זָב")] – למה נאמר מצורע, ליתן לו מחנה שלישית, כשהוא אומר – "בָּדָד יֵשֵׁב" הכתוב נתקו לעשה".
• תניא – ר' אליעזר – יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהיו חייבין? ת"ל "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" – בשעה שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין משתלחין. אין טמאי מתים משתלחין, אין זבין ומצורעין משתלחין.
• אמר מר, 'זב וכל זב' – לרבות בעל קרי, מסייע לר' יוחנן דאמר – מחילות לא נתקדשו. וכן אמר – בעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות.
דף סח
נסיונות להקשות על ר' יוחנן שאמר – בעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ("בעל קרי כמגע שרץ", "בועל נידה כטמא מת", "מצורע חמור מזב") אך הם נדחים.
• למסקנה – תני תנא קמיה דרב יצחק בר אבדימי – "וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" – זו מחנה לויה. "לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" – זו מחנה שכינה, ואין לומר לפרש ששניהם קאי על מחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה, דא"כ לימא קרא "וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא", "אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה" למה לי? ש"מ ליתן לו מחנה אחרת.
• "מיחוי קרביו" מהו?
רב הונא – שמנקבין בסכין.
חייא בר רבא – שירקא דמעייא דנפקא אגר דוחקא דסכינא. והטעם – דכתיב "וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ" ותרגם רב יוסף – "ונכסיהן דרשיעיא צדיקיא יחסנון".
• "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם" – רב – כמדובר בם, מאי כמדובר בם?
אביי – "וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ".
רבא – כרב דאמר –עתידין צדיקין שיחיו את המתים, כתיב הכא "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם" וכתיב התם "יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם", ובשן – זה אלישע הבא מן בשן (שנאמר "וְיַעְנַי וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן" וכתיב "פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ") גלעד – זה אליהו (שנאמר "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד").
ר' יונתן – עתידים צדיקים שיחיו מתים שנאמר "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" וכתיב "וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר".
עולא – "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" – מדובר בישראל. "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת" – מדובר בגויים, ואין סתירה (ואם תאמר מה להם לעתיד לבוא? כדכתיב "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם").
רב חסדא – "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה" – לעולם הבא. "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" – לימות המשיח, ואין סתירה (ולשמואל דאמר – אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד, מדובר בשניהם בעולם הבא, ומה שכתבו "וְחָפְרָה" זה במחנה שכינה, והשני זה במחנה צדיקים).
ת"ר "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה" – יכול מיתה באחד וחיים באחד, כדרך שהעולם נוהג ת"ל "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא" – מה מכה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד – מכאן תשובה לאומרים אין תחית המתים מן התורה. דבר אחר – בתחילה מה שאני ממית אני מחיה, והדר מה שמחצתי אני ארפא.
ר' שמעון – בא וראה כמה חביבה מצווה בשעתה, שהרי הקטר חלבים ואברים ופדרים – כשרים כל הלילה ואין ממתינים להם עד שתחשך.
• "וחתיכת יבלתו – אין דוחין את השבת" ורמינהו " חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה, ואם בכלי כאן וכאן אסור"?
ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא :
חד אמר – אידי ואידי ביד, הא (אסור) בלחה הא (מותר) ביבשה.
חד אמר – אידי ואידי בלחה, ולא קשיא הא (מותר) ביד הא (אסור) בכלי.
• "...אין דוחין את השבת, ר' אליעזר – דוחין, אמר ר"א והלא דין הוא... א"ל ר' יהושע יו"ט יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסור בו משום שבות א"ל ר"א מה זה יהושע מה ראיה רשות למצוה".
ר' יהושע לטעמיה, דאמר – ששמחת י"ט נמי מצווה היא, דתניא " ר' אליעזר – אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר' יהושע – חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבימ"ד" ואמר ר' יוחנן – ושניהם מקרא אחד דרשו: כתוב אחד "עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" וכתוב שני " עֲצֶרֶת לַד' אֱלֹקֶיךָ":
ר"א – או כולו לד' או כולו לכם.
ר' יהושע – חלקהו, חציו לד' וחציו לכם.
• אמרות אמוראים ביחס הכל מודים דבעינן נמי לכם:
ר' אלעזר – הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, והטעם – יום שניתנה בו תורה הוא.
רבה – הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, והטעם – "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג".
רב יוסף – הכל מודים בפורים דבענין נמי לכם, והטעם – "יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".
רב אשי – למאי דקאמר ר' אליעזר – דיו"ט רשות, אית ליה פירכא: ומה יו"ט שהתיר בו מלאכה של רשות לא התיר שבות שעמה, שבת שלא התיר בה אלא מלאכה של מצווה אינו דין שלא תתיר שבות שעמה.
ור' אליעזר סובר – שבות דמצווה עדיף ליה.
דף סט
תניא, ר' אליעזר – ומה לי אם דחו מכשירי מצווה שלאחר שחיטה את השבת, דאיתעביד ליה מצווה, לא ידחו מכשירי מצווה שלפני שחיטה את השבת! אמר לו ר"ע – דמה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, שהרי דחתה שחיטה את השבת, תאמר ידחו מכשירי מצווה שלפני שחיטה את השבת שלא דחתה שחיטה את השבת. דבר אחר – שמא ימצא זבח פסול ונמצא מחלל את השבת למפרע.
• "השיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח..." – תניא: אמר לו ר' אליעזר ' עקיבא בשחיטה השבתני בשחיטה תהא מיתתו' אמר לו 'רבי אל תכפירני בשעת הדין כך מקובלני ממך, הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת'. וכי מאחר דהוא אגמריה מאי טעמיה קא הדר ביה?
עולא ר' אליעזר כי אגמריה הזאה דתרומה אגמריה, דתרומה גופה לא דחיא שבת. ור"ע נמי כי אותביה הזאה דתרומה אותביה שהיא מצווה והיא משום שבות, והוא סבר הזאה דפסח קא מותיב ליה.
רבה ר' אליעזר כי אגמריה הזאה דפסח אגמריה. והטעם דפריך ליה – דר' אליעזר גמרה איתעקר ליה, ואתא ר"ע לאדכורי גמריה (ולא אמר לו בהדיא, דלאו אורח ארעא).
• הזאה מ"ט לא דחיא שבת? הרי טלטול בעלמא הוא ותדחה שבת משום פסח?
רבה – גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ארבע אמות ברה"ר. ואף לשיטת ר"א דסבר מכשירי מצווה דוחין את השבת, אסור להעביר ארבע אמות ברה"ר,כיוון שה"מ היכא דגברא גופיה חזי שאז רמי חיובא עליה, אבל הכא דגברא גופיה לא חזי – לא רמי חיובא עליה. (בדעת ר' אליעזר נחלקו רבה ורבא :
רבה קטן בריא – מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת, דהא חזי ליה. קטן חולה – אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת, דהא לא חזי ליה.
רבא – הכל חולין אצל מילה ולכן, בין קטן בריא ובין קטן חולה – אין מחמין לו חמין למולו ולהברותו בשבת דהא לא חזי ליה).
• מחלוקת בטעם ר' אליעזר שהזאה לא דוחה את השבת:
רבה – קסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וכל שאילו ביחיד נדחה בציבור עבדי בטומאה, וכל מילתא דאיתא בציבור איתא יחיד, וכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, ערילות דאי כולה ציבור ערלים נינהו, אמרינן להו "קומו מהולו נפשיכו ועבידי פסחא", יחיד נמי אמרינן ליה "קום מהול ועביד פסחא" ואע"ג דלא חזי – רמי חיובא עליה, ואי לא מהיל ועביד – חייב כרת. טומאה דאי כולה ציבורא טמאין נינהו לא מזין עליהן, אלא עבדי בטומאה, יחיד נמי פטור הואיל ולא חזי לא רמי חיובא עליה.
רבא – קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, וה"ה לטמא מת בשביעי שלו, וא"כ הזאה למאי אתה לאכילה –אכילת פסחים לא מעכבת, ולכן אין להזות בשבת (ואין זה נחשב לשחיטה שלא לאוכליו, שכן מיחזא חזי, אך תקוני הוא דלא מתקן, ודלא כזקן וחולה שאף מיחזי לא חזי).
• "כלל אמר ר' עקיבא – כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש – אינה דוחה את השבת, שחיטה שאי אפשר לעשותה מע"ש – דוחה את השבת" ועל זה פסק רב – הלכה כר"ע , וכן פסק רב הלכה כר"ע את אותו דין ששנוי לענין מילה וצריכא, דאי אשמעינן גבי פסח, אמרינן התם הוא דמכשירי מצווה לא דחו שבת משום דלא נכרתו עליה י"ג בריתות אבל מילה שכן נכרתו אימא לידחי, ואי אשמיענן מילה, התם הוא דמכשירי מצווה לא דחו שבת דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת אימא לידחי, צריכא.
• משנה "אימתי מביא חגיגה... אחד".
• מאי תנא דקתני חגיגה? תנא הרכבתו והבאתו דלא דחי שבת. וקתני נמי חגיגה דלא דחיא שבת.
דף ע
רב אשי – ש"מ מהמשנה, חגיגת ארבעה עשר לאו חובה היא, דאי ס"ד חובה היא – תיתי בשבת ותיתי במרובה ותיתי בטומאה. ובמועט מיהו מ"ט אתיא? כדתניא "חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השבע".
• "ונאכלת לשני ימים ולילה אחד" – מתניתין דלא כבן תימא דתניא " בן תימא – חגיגה הבאה עם הפסח – הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, וחגיגת חמישה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד, וחגיגת ארבעה עשר – יוצא בה משום שמחה, ואין יוצא בה משום חגיגה".
• מה הטעם של בן תימא שנאכלת ליום ולילה בלבד? "וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח" "זֶבַח חַג" – זה חגיגה, "הַפָּסַח" – כמשמעו, ואמר רחמא "וְלֹא יָלִין".
• בעיות שנפשטו בדעת בן תימא , לאור זה שמקיש חגיגה לפסח:
א. החגיגה נאכלת גם צלי כמו פסח.
ב. באה מן הצאן בלבד, ומן הזכרים בלבד, ובת שנתה בלבד כמו פסח.
• בעיה אליבא דבן תימא : יש בה משום שבירת עצם כמו פסח דהאי "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" – בו ולא בפסול אך בחגיגה יש, או דילמא בו ולא בחגיגה, ואין בו משום שבירת עצם?
נסיון ראיה מהמשנה "סכין שנמצאת בי"ד – שוחט בה מיד, בשלושה עשר – שונה ומטביל. קופיץ בין בזה ובין בזה – שונה ומטביל", מני? אילימא רבנן, מאי שנא סכין שמטביל – דחזיא לפסח, קופיץ נמי הא חזי לחגיגה, אלא לאו דבן תימא היא, ושמע מינה יש בה משום שבירת העצם, ודוחה הגמרא למסקנה ואומרת שמדובר, לפי רבנן , ושספק יבוא בטומאה, דנשיא גוסס בשלשה עשר – סכין דחד ספיקא, מטביל לה. קופיץ דתרי ספיקי, לא מטביל לה.
• מחלוקת האם מקריבים חגיגה בשבת:
יהודה בן דורתאי ודורתאי בנו – מקריבים חגיגה בשבת, והטעם – "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַד' אֱלֹקֶיךָ צֹאן וּבָקָר" – והלא אין פסח אלא מן הכבשים ומן העיזים אלא "צֹאן" זה פסח, "וּבָקָר" – זה חגיגה, ואמר רחמנא "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח".
רבנן – לא מקריבים חגיגה בשבת, והטעם – "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַד' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה" – שבעה? שמונה הוו! אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת.
רבה בר אבוה – מנין למותר הפסח שקרב שלמים? שנאמר "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַד' אֱלֹקֶיךָ צֹאן וּבָקָר" – וכי פסח מן הבקר בא, והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העיזים, אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר.
דף עא
מחלוקת:
עולא בשם רבי אלעזר – שלמים ששחטן מערב יו"ט – אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה, משום שמחה דכתיב "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ" – בעינן זביחה בשעת שמחה וליכא. משום חגיגה – הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
רבין בשם רבי אלעזר – שלמים ששחטן מערב יו"ט, יוצא בהן משום שמחה ואין יוצא בהן משום חגיגה, יוצא משום שמחה, דלא בעינן זביחה בשעת שמחה, ולא משום חגיגה הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
רב כהנא – מנין לאמורי חגיגת ט"ו שנפסלין בלינה שנאמר "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר", וסמיך ליה "רֵאשִׁית" למימרא דהאי בקר בוקר ראשון. מקשה הגמרא על רב כהנא , שלפי דבריו, סתם בוקר הכוונה לבוקר שני, וקשה, דאילו תנא לבשר, שהוא יותר קל מאימורין, אצלו סתם בוקר זה בוקר ראשון ולא מצריך "רֵאשִׁית". ואילו לרב כהנא אימורין, שהם יותר חמורים סתם בוקר זה בוקר שני?!
• משנה "הפסח ששחטו שלא... ששחט ברשות".
דף עב
למסקנה הרישא של המשנה "הפסח ששחטו שלא לשמו חייב" – מדברת בעוקר, והסיפא "ושאר כי הזבחים ששחטן לשם פסח... ור' יהושע פוטר" – מדברת על טועה.
• לפי ר' יהושע איפה שיש קצבה – חייב כמו בתמיד, והא דפטר בתינוקות (למרות שיש שם קצבה) דתנן "מי שהיו לו שני תינוקות, ואחד למולו אחר השבת ואחד למולו בשבת, ושכח ומל את של אחר השבת בשבת – חייב. אחד למולו בע"ש ואחד למולו בשבת ושכח ומל את של ע"ש בשבת: ר"א – מחייב חטאת. ור' יהושע – פוטר" – מדובר, שקדם ומל את של ערב שבת בשבת, דאיכא הך דשבת דטריד ביה, אבל בתמיד שחייב ר' יהושע, מדובר שקדם ושחט לאימורי ציבור ברישא, דלא טריד, ולכן חייב.
• "ושאר כל הזבחים ששחטן לשום פסח, אם אינן ראויין – חייב. ואם ראויין: ר"א – מחייב חטאת. ר' יהושע – פוטר" מני? ר' שמעון דתניא, "אחד הזבחים הראויין ואחד הזבחים שאינן ראויין, וכן השוחט לשם אימורי ציבור פטור – דברי ר"מ . ר' שמעון – לא נחלקו ר"א ור' יהושע על שאינן ראויין שחייב, על מה נחלקו – על הראויין שר"א – מחייב חטאת. ור' יהושע – פוטר".
• למסקנה – פוטר היה ר"מ עגל של זבחי שלמים ששחטו לשם פסח, וכן פוטר היה חולין ששחטו לשם פסח, ומה שמצינו שחייב ר"מ בבעלי מומין שחייב דהתם לא טריד ולא מיחלף, אבל איפה שמחלף (חולין) אע"פ דלא טריד או אפיה שטריד (זבחי שלמים) אע"פ דלא מיחלף – פוטר ר"מ .
ר' שמעון בן לקיש – נחלף לו שיפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו – חייב.
ר' יוחנן – אשתו נדה, בעל – חייב. יבמתו נדה, בעל – פוטר, יש אומרים לא פליג על ר"ל דכ"ש במקרה של נותר דלא עביד מצווה שחייב, ואילו הכא עביד מצווה. וי"א דכן פליג על ר"ל דהתם פטור דלא היה לו לשאול על נותר, אך הכא היה לו לשאול על אשתו אם נדה היא אם לאו. ור' יוחנן מאי שנא יבמתו דקא עביד מצווה. אשתו נמי עביד מצווה?
למסקנה – מדובר באשתו מעוברת וסמוך לווסתה, שבאשתו לא עביד מצווה והיה לו לשאול אותה, ואילו ביבמתו למרות שזה סמוך לווסתה כיון שבוש הימנה לשואלה – פטור.
ור' יוחנן דפטר כמאן סבירא ליה? נסיונות למצוא (" ר' יוסי אומר יו"ט הראשון", " ר' יהושע דזבחים", " ר' יהושע דתינוקות", " ר' יהושע דתרומה") אך נדחים.
• תנן "היה עומד ומקריב, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, כל הקורבנות כולן שהקריב על גבי המזבח – פסולין. ור' יהושע – מכשיר" ואמרנין מ"ט דרבי יהושע ? דכתיב "בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה".
ותרומה היכא איקרי עבודה? דכתיב "וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" – עשו אכילת תרומה בגבולן כעבודת בימה"ק.
דף עג
"שחטו שלא לאכליו" – נצרכו לומר את כל הדינים, כגון שחטו שלא לאוכליו שבפסח סתם פסול, וממילא גם בשבת יהיה חייב. וכד'... למרות שזה פשיטא, הואיל ורצה לשנות את הפלוגתא של ר' אליעזר ור' יהושע .
• בנו של רב הונא בר חיננא שאל את ר' זריקא :
לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור, שחטו שלא לאוכליו – חייב, ומהו התיקון? שאם עלו לא ירבו. שחטו ונמצא בעל מום – חייב, ומהו התיקון? בדוקין שבעין ואליבא ד ר"ע דאמר – אם עלו לא ירדו. שחטו ונמצא טריפה בגלוי – חייב, ומהו התיקון? להוציא מידי נבלה. תניא – "השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז – חייב עליה ג' חטאות", ומהו התיקון? שמוציאו מידי אבר מן החי.
רב – אשם שנותק לרעיה ושחטו סתם – כשר לעולה, אלמא קסבר לא בעי עקירה (ואם לא ניתק, גזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה). ומה ששנינו במשנה "שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידם... פטור" ותני עלה, בחול כי האי גוונא ישרף מיד, אע"פ שלא בעי עקירה והו"ל שלמים זה לא חשיב פסולו משום דבר אחר [שטעון עיבור צורה] הסביר למסקנה רב יוסף בריה דרב סלא חסדא – הא מני? יוסף בן חונאי דתנן " יוסף בן חונאי – הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת – פסולים" – אלמא פסולו בגופו היא, ומשום הכי ישרף מיד (ובפטורי סבר לה כר' יהושע ). וא"כ אפשר להסביר זאת גם לפי רב דלא בעי עקירה.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il