אם "בעלי התאוות" הגשמיות היו מכירים את התענוג הנפלא שבעבודת התפילה, הם היו עוזבים את כל תאוותיהם ועוסקים רק בעבודת התפילה! נשמע הזוי? את המשפט אמר אדם שידע מהו תענוג התפילה, רבי הלל מפאריטש.
נכון, אנחנו לא פוגשים בקלות את התענוג שבתפילה. ה"עבודה שבלב" היא קודם כל עבודה. גם משמעות ה"עבודה" כ"עיבוד" פנימי (כמו עיבוד עורות) מציינת תהליך איטי, מורכב ומייגע. אבל מי שעובד ומעבד מגיע לתוצאה של תענוג עצום, עונג שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר.
את "כמה" בפסוק "כמה לך בשרי", פירש רש"י: "לשון תאווה ואין לו דמיון". המשמעות הפשוטה היא שאין עוד מילה דומה לזו בתנ"ך, אבל הבעל שם טוב פירש שאין למצוא בגשמיות משל ודמיון לגודל התאווה והמשיכה אל הקדושה!
אין קיצורי דרך
כולם אומרים את המילים הכתובות בסידור, אבל כל אחד מחליט בעצמו האם ועד כמה לעבוד את ה' בתוך האמירה. לעומת שיעור תורה, שבו עצם ההקשבה "עושה את העבודה" ובה מתקיימת מצוות לימוד תורה, שיעור בנושא תפילה הוא כמו תדריך לפני יציאה לקרב. אי אפשר להסתפק בתדריך. הלימוד על התפילה הוא הכנה טובה, אבל הוא לא יילחם במקומנו. לכך התכוון הזוהר, כשהכריז: "שעת צלותא – שעת קרבא!" (שעת התפילה – שעת קרב).
אין תחליף ליגיעה בתפילה ואין אפליקציות מהירות שיפחיתו את הקושי. הרב שטיינזלץ, גמרא שוטנשטיין ושאר פרשני ההבהרה, כמו אנציקלופדיות ותוכנות חיפוש מתקדמות, עושים לנו את החיים קלים יותר בלימוד התורה, אך התפילה הייתה, עודנה ותיוותר עבודה אישית שאין בה שום סוג של קיצורי דרך.

קרוב אליך (539)

הרב יהושע שפירא

add_alert

225 - כבר הרבה זמן לא היה לי עונג בתפילה, איך מחזירים אותו?

226 - מזיעים בדרך למעיין

227 - למה? מה קרה?

טען עוד

שינוי החומר
רק דרך התפילה ניתן לזכך את החומר, את טבע המידות ואת החיים. אפילו לימוד חסידות ופנימיות התורה לא יכול לשנות את האדם כמו התפילה: "עיקר הבירור והזיכוך דמדות הטבעיים הוא בעבודה בתפילה דווקא. מה שאין כן בלימוד התורה, גם בלימוד הפנימיות בידיעת והשגת אלוקות, אינו פועל הבירור והזיכוך במידות הטבעיים... ולזאת החפץ בחיים לא יפטור את עצמו בלימוד חסידות לבד, כי אם העיקר שבלימוד הזה ייגע את עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר בתפילה, להתבונן ולהעמיק דעתו היטב שיהיה נרגש האור במוחו ולבו ולהתפעל באהבה ויראה אמיתיים, ואז פועל ישועות בנפשו בקיום התורה והמצוות ובזיכוך המידות הטבעיים" (הרבי הרש"ב, קונטרס התפילה, אות ט).
לימוד התורה הקדושה בא אלינו מלמעלה למטה, גם כשאנו מתאמצים מאוד בלימוד עיקר המאמץ הוא לקלוט את דבר ה', ולכן לא תמיד הלימוד ישנה אותנו. בדורות הראשונים זה הספיק, היו מתפללים בקיצור ועיקר העיסוק היה בתורה - "תורתם קבע ועיקר עבודתם, ולא התפילה".
אבל בדורות האחרונים אין זה מספיק בשביל לשנות את האדם עצמו. הגשמיות הפכה למגושמת יותר, והאור העליון של לימוד התורה לבדו לא הופך אותה. עלינו לעמול על עצמנו בתפילה דווקא, שעניינה הוא העלאה מלמטה למעלה, להתייגע, להעלות את המטה מלמטה. ולכן נוסח התפילה התארך והעיסוק בה הפך לעיקרי: "עיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפילה כמו שכתב הרב חיים ויטאל" (תניא, קונטרס אחרון עמ' קסב).
מוצאים מים
וכשאדם מרגיש שהוא מצליח לשנות את עצמו ושהגשמיות שלו מתרוממת אל הרוחניות, הוא מתענג תענוג עצום. מתענג ב"קרבת אלוקים לי טוב" ומתענג בהתכללותו בה', בבחינת "לאשתאבא בגופא דמלכא".
"צריכים להתפלל. לגשת לעבודה בלי חיפזון, להכות באת החפירה מכה אחרי מכה, עד שמגיעים למעיין של פנימיות הלב" (הרבי הריי"צ).
שני מוטיבים אלו של העמל הגדול והתענוג העצום בלטו לעין כל מתבונן בתפילתם של החסידים והצדיקים מבית מדרשו של הבעל שם טוב בכלל ושל בעל התניא בפרט. ניתן לזהות אותם כמעט בכל תיאור של תפילת חסיד. בעזרת השם, בשבועות הבאים נפגוש כאן תיאורים שכאלה.